 |
|
עם ישראל ומדינת ישראל עברו תהפוכות רבות במהלך השנים, עד שהגענו לאן שהגענו. אבל את פקודות המבצע שמנחות אותנו, אולי שלא בידיעתנו, גם כיום, כתבו אנשים שחיו לפני אלפי שנים, בספר הפופולארי ביותר בהיסטוריה האנושית.
|
|
| טור אישי • גיל רונן • יום ג', 17/2/2004, 1:47 |
|
| |
בערוץ 3 מראים בימים אלה סידרה אמריקאית נהדרת משנות התשעים, "פרקר לואיס". הגיבורים הם נערי תיכון אמריקאים, ואחד מהם - ג'רי סטיינר - הוא היהודי הארכטיפי: רזה, חנון, ממושקף, מבריק וחמוד. על פניו ארשת מבוהלת תמידית, וכשהוא פונה אל כל אחת מהדמויות האחרות, הוא מוסיף לשמה את התואר 'סר'.
הגישה היהודית הבסיסית לעמים אחרים - מאז חורבן המקדש, לפחות - היא גישה ג'רי סטיינרית כזו, גישה מבוהלת שמבליעה בתוכה תמיד 'סר' בלתי מודע. בעשורים הראשונים של מדינת ישראל נדמה היה שהתנערנו מהגישה היהודית הזאת: דוד "אום שמום" בן־גוריון היה אימפריאליסט לא קטן בקנה מידה מקומי, הכוחניות שהפעלנו כלפי הערבים לא נראתה כביטוי לתסביך נחיתות אלא להיפך, ומבצעים בינלאומיים נועזים כמו לכידת אייכמן ומבצע אנטבה הראו, לכאורה, שג'רי סטיינר נולד מחדש בדמותו של יוני נתניהו.
אבל זה לא עובד ככה. גם אם ג'רי סטיינר היה מחליט יום אחד להפסיק להיות 'יהודון', לזרוק את ספרי הלימוד שלו לפח, לקנות לעצמו ז'קט עור, גיטרה וג'יפ ולהתחיל לעשות כושר, השינוי לא היה מתרחש בין לילה. טרנספורמציות פתאומיות שכאלה, האופייניות לתקופת התבגרות, כמעט אף פעם אינן פרק התפתחותי שלם בפני עצמן. כמעט תמיד הן רק הקדמה המבשרת את השינוי האמיתי והמעמיק שעוד עתיד לבוא. כמעט תמיד הן לוקות בקיצוניות ובהתמקדות מוגזמת בסמלים חיצוניים. הן מהוות שלב חיוני והכרחי בעשיית המהפך, אך מסמנות רק את חלקו הראשון והמודע, ולא את כולו.
במאמרי הראשון מעל במה זו קוננתי על נסיגת החברה שלנו מהמיליטריזם הגברי הבריא של עשורי המדינה הראשונים אל גישה פמיניסטית־פציפיסטית 'יהודית' ומסוכנת. לדעתי זהו אמנם תיאור נכון, אבל זו לא בהכרח התמונה כולה. ככלות הכל, ניתן גם לראות את הרגרסיה הזו אל אופיינו המטריארכלי הגלותי - אופיו של הנעבעך, הילד של אמא ששום פרובוקציה בעולם לא תגרום לו להילחם - כתגובה התפתחותית־לאומית זמנית, טבעית, למיליטריזם המוגזם והמלאכותי של ימי תחילת הדרך. אפשר לראות אותה כפרק־ביניים הכרחי בהתבגרותנו כעם והשתלבותנו במרחב המזרח תיכוני. מעין אמירת 'פוס' נפשי לצורך מחשבה והתארגנות־מחדש. בהנחה שהתקופה ה'נשית' הזאת הסתיימה - ואני מאמין שהיא הסתיימה - ניתן לראות בה גם הרבה מן החיוב.
קרו הרבה דברים טובים לנפשנו הלאומית ולמיליוני הנפשות האינדיבידואליות המרכיבות את הלאום בעשרים השנים האחרונות. אני זוכר תקופה שבה חיילים שדיברו למיקרופון צבאי כמעט תמיד השתמשו בחיתוך דיבור מגוחך למדי, שאופיין בעיקר בתוספת באסים מלאכותית ולחץ מוגזם על הסרעפת. היום נדמה לי שחיילים מדברים רגיל, או כמעט רגיל. זה טוב. גם המנהיגים של פעם דיברו מצחיק: יצחק רבין, אריאל שרון, דוד לוי, ורבים אחרים. היום אתה כבר לא שומע כמעט את סגנון הדיבור המעושה והמנופח הזה, אפילו מהגנרלים. זה דבר טוב, ואפשר לזקוף את זה בין היתר לשיעור בצניעות שלימדה אותנו תקופת הפמיניזם (ז"ל).
גם בפרק הסכם אוסלו אני רואה חלק מתהליך חיובי וחיוני - ויסלחו לי הימניים שנחנקים כרגע על המסטיקים שלהם. אנשים נוטים לראות התפתחות היסטורית רק במושגים של אירועי אקטואליה ותהליכים גלויים כמו מלחמות ושלום, מיתון כלכלי ושגשוג, ולא במושגים של התפתחות נפשית של עמים. אבל הסכם אוסלו לא הביא רק טרור ושפל כלכלי. התועלת שצמחה מהסכם אוסלו היא שההסכם שבר את האפקט הפסיכולוגי המשתק של החרם הערבי והבינלאומי על ישראל - חרם שליווה אותנו, בעצם, מאז שזכרנו את עצמנו. פתאום קיבלו אותנו בכל בירות העולם, כמעט. פתאום אפשר היה להציג דרכון ישראלי בלי חשש, בכל קצוות תבל. פתאום התברר שאיננו מצורעים נצחיים, ושבעצם איננו כל כך שונים מכל שאר העמים. פתאום, קטעי המעבר ב-CNN הראו גם את זמן תל־אביב, ו-MTV קיבלה מגישה ישראלית... דברים קטנים, תאמרו? בכלל לא קטנים. אני עדיין מבסוט בכל פעם שאני לוחץ על תפריט פופ־דאון באינטרנט ורואה את השם 'ישראל' אחרי איסלנד ואירלנד. זה נראה מובן מאליו, אבל פעם זה לא היה ככה.
הקטע עם חרמות זה שברגע שמבטלים את החרם, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. נכון שעכשיו שוב מחרימים אותנו ומגדפים אותנו יותר מאי־פעם, אבל עכשיו זה אחרת. כי עכשיו אנחנו יודעים שזה הכל משחק, שאנחנו לא באמת מגעילים ומצורעים. השפעת החרם הזה על התנהגותנו אינה כפי שהיתה פעם, לפני תקופת אוסלו. אחרי שהילדים המקובלים ביותר בכיתה כבר הזמינו את ג'רי סטיינר למסיבות שלהם ומלכת הכיתה כבר יצאה איתו - החרם המחודש כבר לא משכנע. יש בו צער מסוים, אבל אין בו רעל. ועל כך - על חיזוק ההכרה של עצמנו בזכות קיומנו כאן, בטבעיות והנכונות של הקיום הזה - אנו חייבים תודה ליצחק רבין, ואפילו לשמעון פרס, על מהלך אוסלו.
המצב שבו אנו מוצאים את עצמנו היום נראה רע רק מפרספקטיבה צרה של כאן ועכשיו. במבט היסטורי וגלובאלי רחב, זהו המצב הטוב ביותר שהיינו בו מאז ימי אברהם אבינו, כולל תקופת דוד ושלמה. תחשבו על זה:
- במאה ומשהו השנים האחרונות קיבצנו את כל גלויות ישראל לארץ הקודש, חוץ מגלויות ארה"ב והמערב - אבל אם תהיה מספיק אנטישמיות שם, גם הקהילות האלה יבואו לכאן. השליטה על מידת האנטישמיות במערב מצוייה, במידה רבה, בידינו. ככל שנהיה יותר אגרסיביים ואסרטיביים במזרח־התיכון, יגבר הלחץ על יהודי ארה"ב, אוסטרליה, קנדה וצרפת. למען האמת - מספיק שנמשיך להתעקש על זכותנו לחיות, והלחץ על הקהילות האלה יגבר מאליו. אם שליש מיהודי ארצות המערב יגיעו לכאן בסופו של התהליך הזה, והשאר יטמעו סופית באוכלוסיות ארצותיהם - הצלחנו. מדובר באוכלוסייה משכילה, איתנה, עתירת ממון וקשרים.
- אין עוד אימפריות מרושעות ועוינות כמו אשור ומצרים, יוון ורומי, ספרד, האימפריה העותומנית, גרמניה הנאצית ובריה"מ. יש אימפריה אחת, חיובית, שדוגלת בזרם פתוח של הנצרות שמסתדר היטב עם היהדות, ואינה מתביישת להצהיר אמונים למסורת ה"יהודית־נוצרית". האימפריה הזאת רואה בישראל בעלת ברית מהמדרגה הראשונה ואומרת זאת בגלוי. היא גם רואה באויבינו את אויביה, ונלחמת בהם.
- יש לנו צבא חזק מספיק בשביל לרשת את הארץ הזאת באופן סופי והחלטי - ובעצם, גם את מרבית המזרח התיכון, אם נחטוף יום אחד את הג'ננה הסופית. יש לנו גם אמצעי הגנה שיכולים, לכאורה, למנוע את השמדתנו על־ידי אויבינו, אך לאויבינו אין דרך למנוע השמדה על־ידינו. זה לא אומר שאנחנו צריכים לצאת מחר למלחמת שמד וכיבוש בסגנון תנ"כי (או ערבי), לשחרר את שדות הנפט של ארם וליישב את אור־כשדים. כיבוש כזה יהיה כרוך בהרג של עשרות מיליונים, ואין ספק שהעולם - אחרי שיתאושש מההלם - יחרים אותנו באופן מוחלט ויאיים עלינו במלחמה. אבל בעצם הדיבור הגלוי על אופציות מרחיקות לכת כאלה יש אלמנט שמרגיע את האויב, והרגעת האויב היא צו השעה.
מצבו של עם ישראל דומה היום למצבה של יחידת קומנדו לפני צניחה בעורף האוייב. אנחנו בתוך מטוס ההרקולס, הדלת פתוחה, ואין לנו הרבה מאוד ברירה. לכאורה אנחנו שולטים בגורלנו, אבל זו שליטה בערבון מוגבל מאוד. תחושתי היא שיותר משאנחנו קובעים את הכיוון שבו נלך, הכיוון הזה נקבע עבורנו מראש על־ידי אבותינו והשראתם השמימית. מי שכתבו את התנ"ך ועיצבו את הדת היהודית בתקופה הקדמונית עשו זאת מתוך היכרות עם אופיו המיוחד והפוטנציאל המנהיגותי האדיר של העם הזה. הידיעה שהעם הזה מסוגל להגיע לעמדה בכירה ומכובדת ברמה הכלל־עולמית הדריכה את האבות המייסדים כאשר עיבדו את תבניות החשיבה הלאומיות שלנו, והתבניות הללו קובעות את המציאות שלנו היום, ממש כפי שהאבות כיוונו.
לדוגמה: הדגש העצום ששמים מקורותינו ומצוותינו על הקשר אל ארץ־ישראל נועד להבטיח שכאשר יקום לישראל מנהיג מקבץ־גלויות (כפי שקרה כבר בגלויות שקדמו לגלות רומי, וכפי שאבותינו ידעו שיקרה שוב) לא תהיה לו ברירה אלא לכוון את העם לארץ־ישראל, ולא לשום מקום אחר. ואכן, כאשר קם לישראל מלך חילוני בשם בנימין זאב הרצל וביקש לכנס את העם באוגנדה, הניסיון הזה נכשל. למה? כי את השכבות הפנימיות ביותר של התודעה היהודית - כולל זו של היהודים המשכילים והמשוחררים־כביכול שאיכלסו את הקונגרסים הציוניים הראשונים - לא עיצב "אלטנוילנד", אלא התנ"ך.
כאשר ממשיכי דרכו של הרצל, מנהיגיה החילוניים של מדינת היהודים הצעירה, כבשו ב-1967 את יהודה, שומרון ועזה, ולא כל־כך ידעו מה לעשות איתם, ניכנסו לוואקום הזה חסידיו של הרב קוק. למה? כי ה"כן" של אבותינו היה חזק ונחוש הרבה יותר מה"כן ולא" של אשכול, גולדה, אלון, דיין ורבין. מאותה סיבה ממש, כל ניסיון לפנות את ההתיישבויות האלה בימינו נידון לכישלון. מצד אחד ניצבים אנשים שמוכנים למסור את נפשם ולא להתפנות, במצוות אבותיהם. מהצד השני ניצבים אנשים שלא מוכנים אפילו להיפצע בכדי לפנות את היישובים, מנהיגיהם משדרים בילבול וברור כי אינם יודעים בעצמם מה טוב ומה לא. הקרב הזה הוכרע מראש, כבר לפני אלפי שנים, והוא הוכרע לטובת המתנחלים. אריק שרון יכול לתמרן את האמריקאים, את השמאל, את הימין - אבל מול המניפולציות ארוכות הטווח של משה רבנו הוא חסר אונים.
מי ששיגר את ההרקולס שנושא את כולנו בביטנו, את הסיירת ההיסטורית ששמה מדינת ישראל, הם יהודים שחיו לפני שבעים דורות, מאה דורות, מאה וארבעים דורות. הם שהכניסו לראשו של העם הזה את הידיעה הבטוחה בכך שיש לו יעוד, ושהייעוד הזה הוא להיות אימפריה מזרח־תיכונית שמשפיעה ומקרינה מאורה - אור של חוכמה וצדק, ידע ומוסר, השראה ויצירה - על העולם כולו. פקודת הייעוד הזו נכתבה על גבי רבבות מגילות קלף ומיליוני ספרי קודש מודפסים, נתחבה למזוזות ולתפילין, לתפילות ולברכות, שוננה על־ידי אבות ובנים במאות מיליוני סדרי פסח שנערכו לאורך הדורות וקובעה בתודעתנו הלאומית בצורה כזו שאין שום דרך להוציאה משם. היא שוכנת עמוק בנפשותינו, דתיים וחילוניים כאחד, גם אם נדמה לנו שהיא לא שם. אין טעם להתווכח עם האבות עכשיו, 2,000, 3,000 או 4,000 שנים אחרי מתן פקודות המבצע הראשונות, כמו שאין טעם להתווכח עם הרמטכ"ל רגע לפני הצניחה, כשאתה עם רגל אחת על הסף.
מי שחושב שיהיה לו יותר טוב בחוץ־לארץ - מי שרואה את בניו גדלים כג'רי סטיינרים, או אולי אפילו כפרקר לואיסים - זה הזמן לעזוב. מי ששלם עם הייעוד היהודי שלו ומוכן להישאר ולקחת את הסיכון - שיתכונן לאפשרות שייקרא להשתתף בבנייתו של מזרח־תיכון חדש על חורבות הישן.
ההרקולס כבר באוויר, כאמור. החיילים בפנים, הם אומנו היטב ויש להם את כל הציוד הנדרש - אבל פרטי המשימה עוד לא ידועים להם. צריך מישהו שיציג בפניהם את התוכנית המבצעית ויוסיף 'אחרי!' בטון משכנע. איזה הרצל כזה, אבל קצת פחות מחוייט וגלותי - וקצת יותר מאושר, אם אפשר (שלא ימות לנו משברון לב בגיל 44). גם הוא בוא יבוא.
|
קישורים
מאמרי הראשון - "בנות המשעא"ז נגד 2,000,000 גברים" - מאמרו של גיל רונן
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש