"הארי פוטר ואבן החכמים", מאת ג. ק. רולינג, תרגום: גילי בר־הלל. הוצאת ידיעות אחרונות, סדרת "פרוזה".
בשנת 1997 פורסם סיפרה הראשון של הגברת רולינג. כיום, שלוש שנים ושני ספרים נוספים אחר־כך, שלושת ספרי "הארי פוטר" ממשיכים לשבור שיאי מכירות בצורה חסרת תקדים. רבות כבר נכתב על "סיפור סינדרלה" של רולינג, שהיתה חסרת־כל כשכתבה את הספר הראשון, והיא כיום מליונרית עם עתיד מבטיח. ומה לגבי הספרים עצמם - האם הם שווים את המאמץ?
ברגע איפולסיבי, כדי לדעת על מה כל המהומה, רכשתי את כל שלושת הספרים. מזמן לא קראתי ספרים שהם, בהגדרתם, ספרי ילדים, אולם ההנאה שבקריאת שלישיה זו בהחלט הפתיעה אותי. (תהא זו שגיאה לקרוא לשלושת הספרים "טרילוגיה". כל כרך מתאר שנה משנות לימודיו של הארי בבית־הספר לקוסמים "הוגוורטס", וחוק לימודיו הוא שבע שנים. כך שכרכים 4 עד 7 מובטחים, והמשכים שיתארו את חייו של הארי לאחר לימודיו גם הם צפויים כמעט בוודאות).
על מה, בעצם, מסופר שם?
הסיפור מתרחש בבריטניה של ימינו. הארי פוטר הוא יתום ששני הוריו נהרגו בתאונת־דרכים שרק הוא עצמו ניצל ממנה. הוא מאומץ על־ידי דודתו, פטוניה דורסלי, ובעלה ורנון, לצערם של שני הצדדים: משפחת דורסלי לא סובלת את הארי הצעיר, והדבר ניכר ביחסם אליו - בעיקר לאור יחסם לבנם שלהם, דאדלי המפונק. הוא גדל ממש כמו "לכלוכית", עם חדר ארונות עלוב בתור חדר שינה וללא כל חברים או אהבה.
לקראת יום הולדתו האחד־עשר מגלה הארי את האמת: הוריו לא נהרגו בתאונת דרכים, אלא נרצחו בידי מכשף נורא, לורד וולדמורט. הוריו היו קוסמים בעצמם, והתנגדו להשתלטותו של וולדמורט על עולם הקסמים. מסיבה לא ידועה, לא הצליח וולדמורט להרוג את הארי, שהיה אז תינוק בן פחות משנה, ולמעשה, הוא עצמו נעלם לאחר אותו רצח. יש הסוברים כי נהרג, אולם בכל מקרה כוחות האופל חדלו מלשלוט בעולמם של הקוסמים. להארי התינוק נותרה צלקת בצורת ברק על מצחו, זכר לאותו נסיון לרצחו; ומה שחשוב יותר, הוא הפך לגיבור מהולל בקרב הקוסמים כולם.
כדאי להדגיש שלא מדובר ב"קוסמים" דוגמת הארי הודיני, אורי גלר ודומיהם - זריזי ידיים ומאחזי עיניים, אלא בקוסמים של ממש, דוגמת מרלין או גנדלף. תשאלו, מה לקוסמים שכאלה ולסיפור בבריטניה של ימינו? ובכן, מסתבר שבעולם שאנו מכירים חיים גם קוסמים, ומנהלים חיים מרתקים: יש להם מוסדות משלהם, חנויות, בנק תת־קרקעי בניהול גובלינים, בתי־ספר, רשות־דואר מבוססת ינשופים, ואפילו משרד ממשלתי, "משרד הקסמים" - שעיקר תפקידו להסתיר את קיום עולם הקסמים הזה מפני ה"מאגלים" (Muggles), כלומר, האנשים ה"רגילים". כשהארי תוהה, בדיוק כמו הקורא, מדוע בעצם יש להסתיר עובדה זו מהציבור הרחב, התשובה היא "כי אחרת כולם ירצו פתרונות־של־קסם לכל בעיותיהם".
ובכן, הארי מגיע להוגוורטס (דרך רציף תשע ושלושה־רבעים בתחנת הרכבת), מגלה חברים חדשים, ומתחיל ללמוד להיות קוסם - אולם אין הוא תלמיד רגיל, וההרפתקאות הרודפות אותו ואת חבריו במהלך לימודיו מהוות את לב הסדרה. עולם הקסמים שמתארת רולינג משעשע ביותר - כך למשל הקוסמים מתלהבים מדגם חדש של מטאטא (ככלי טיס, כמובן), ותלמידים שנענשו נאלצים לנקות חדרים בבית־הספר ללא עזרת קסמים.
בשלושת הספרים הראשונים, לפחות, התבנית היא די שבלונית: הארי סובל בבית משפחת דורסלי בתחילת הספר, מגיע אל בית־הספר בתחילת שנת הלימודים, נתקל בלורד וולדמורט או בתומכיו, מצליח - עם קצת עזרה מידידים - לשוב ולהנצל, ואז, בתום שנת הלימודים, הוא נאלץ לדאבונו לשוב לביתו, כלומר, אל משפחת דורסלי הנוראית, למהלך חופשת הקיץ.
אולם למרות השבלוניות, שאינה כל־כך נוראה אם נזכור כי מדובר, אחרי הכל, בספרי ילדים, הסיפורים השונים מצליחים להפתיע, ויתרה מזו - לרתק. העלילות כתובות היטב והסיפורים סוחפים. לי אישית הזכירו הספרים את סדרת נרניה המשובחת של ק.ס. לואיס ("האריה, המכשפה וארון הבגדים", "אחינו של הקוסם", "כס הכסף" ועוד - שבעה ספרים בסך־הכל). יש כמה סיבות לדמיון: ראשית, מדובר בספרי ילדים שנהניתי לקרוא גם כמבוגר. אמנם את סדרת "הארי פוטר" לא קראתי כילד, אבל אני די בטוח שהייתי מחכה בכליון עיניים לכרך הבא. שנית, יש משהו מיוחד בספרים שמאפשרים לך לצעוד מהעולם המוכר כל־כך אל עולם של קסמים - בין אם הצעד דורש נסיעה מתחנת רכבת מופרעת, או מעבר דרך ארון בגדים קסום. ולבסוף, איכות כתיבתה של רולינג לא נופלת מזו של לואיס (לפחות בספרי הילדים שלו).
כדאי לסייג השוואה זו: ספריו של לואיס הכילו אלגוריה נוצרית בולטת, שהסתתרה בעומק דק ביותר מתחת לפני השטח. כל קורא מבוגר יזהה אלגוריה זו בקלות בסדרת נרניה (אולי גם ילדים המכירים את עולם הנצרות טוב יותר מכפי שהכרתי אותו אני כילד יזהו את האלגוריה). ספריה של רולינג, למרות שהם מכילים מסרים "חינוכיים" קלים מפעם לפעם, אינם מתיימרים להיות ספרים שנועדו להביא ילדים אל דרך הישר. הם פשוט ספרים מהנים, המציעים מפלט לעולם דמיוני עם סיפור מתח וכמה הפתעות עלילתיות מקוריות.
לסיום, אני נאלץ להתייחס לתרגום החדש לעברית שהופיע לאחרונה. בינתיים פורסם רק הכרך הראשון, "הארי פוטר ואבן החכמים". הספר פורסם בסדרת "פרוזה" של הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, וספרי עלית הגג - וזהו, למיטב ידיעתי, ספר הילדים הראשון שפורסם בסידרה (אגב, בבריטניה יצאה מהדורה של הספר עם כריכה "למבוגרים", כדי שלא יצטרכו לקרוא בסתר). ההמשכים, "הארי פוטר וחדר הקסמים" ו"הארי פוטר והאסיר מאזקבאן", יופיעו, כך מבטיחים בהוצאה, בקרוב.
אין מאמץ תרגום גדול בסדרה. עיון שטחי בתרגום הביא אותי למסקנות הבאות: ההוצאה לאור השתדלה. הם הקפידו, למשל, לנקד שמות מוזרים (כמו למשל קווידיטש, Quidditch) בכל מקום בו הופיעו, ולא רק באיזכור הראשון (כמקובל בספרי מבוגרים). גם תרגום שם הספר, "אבן החכמים", מראה (א) שמישהו פתח מילון, ולכן לא נתקענו עם "אבן הפילוסופים", ו-(ב) שהתרגום הגיע מהגרסה הבריטית המקורית, ולא מהגרסה האמריקאית, שם הפכה האבן (משיקולים שנשגבים מבינתי) ל"אבן המכשפים" (Sorcerer's Stone).
אבל בכל זאת: במקומות המעטים בהם כן היה צריך להתאמץ, ולתרגם משחקי מילים קלילים ומשעשעים ששילבה רולינג בטקסט (משחקי מילים שבני נוער צעירים וודאי נהנים מאד מגילויים) - במקומות אלה נכשל התרגום לחלוטין. כך למשל, שם הרחוב בו רוכש הארי את ספרי הקסמים הוא במקור Diagon Alley. כמי שמתעניין בתרגום משחקי מילים, תהיתי כיצד הייתי מתרגם שם זה מבלי לאבד את ההומור. חברי הטוב ירדן ניר, חובב תרגומים גם הוא, הציע את "סמטת רמה". באופן דומה אפשר לשמור על ההומור גם עבור שם הרחוב בו אפשר לקנות אביזרים לקסמים "שחורים", Nucturn Alley (המופיע רק בכרכים הבאים) - למשל, "סמטת תרבות". ואפשר גם פתרונות פשוטים יותר - "דרך ארץ" ו"דרך כל בשר", למשל.
נכון, בהצעות התרגום הללו אובד קצת מהקסם של המקור. ובכל זאת הן עדיפות על התרגום שפורסם - אותו אתם יכולים לנחש כבר לבד: "סמטת דיאגון". נו, באמת.
הערת העורך
כמאזין נלהב של "היפות והאמיצות", אני משתתף בצערם של משפחתה וחבריה של מיכל ניב, שהתאבדה שלשום בביתה. איבדנו אישה שנונה, חכמה, יפה - וכן, גם אמיצה.
|
קישורים
מיכל ניב - אתר רדיו 102 FM
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש