 |
437 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "ספרים"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
אמממ... כן... יש תמונה של הפוסטר שלו בראש המאמר ולינק לעמוד של הסרט באמאזון בסופו... |  |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבוי. בזיונם של החופזים... :-* | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או זה שכתב את הפרשנות על מהן מחשבות הסופר, אבל אף חברה אינה יכולה לתרבת את המוניה זה אחד מהדברים הבסיסיים ביותר בהיות חברה. יש חלק משכיל מתורבת מתנשא ונפוח שכותב ספרים בעלי משמעות עמוקה מתחסדת ומבקרת ...ויש את ההמונים. אנינות הטעם ניתנה ליחידים, ולמרות שיחידים אלו בוכים כל הזמן עד כמה זה רע שכולם נוהרים אחר תרבות קלוקלת מושחתת ורקובה, הם מתענגים ואוהבים את העובדה שהם הנביאים היחידים בעירם. ובכלל אם לא היו יחידי סגולה והתרבות היתה כולה ניתנת להמונים עד מהרה תרבות זו גם היא היתה נחשבת למשהו מצורע שרק המורמים מעם יכולים להגדיר אותו כבעצם רקוב. ואו...ריקבון לא נגמר בהתפרצויות ריקבון בדרך כלל נגמר בדעיכה כל כך איטית שלאף אחד אין זמן או כח לראות שהיא בכלל קיימת. למרבה האירוניה אלו הדברים הטובים דווקא שמגיעים בהתפרצויות, אלימות או לא ממש אלימות (כמובן שזה תלוי מאוד באיזה צד של ההתפרצות אתה נמצא). לסיכום אני כבר רואה שזה חרא של ספר. (וכבר אמרתי שיסלח לי הסופר) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם לא ניתן לנסח תשובה שלא תיכלול פרובוקציה וולגרית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה אומר שלא תיתכן שכבה משכילה שאינה מתנשאת ונפוחה? האם אתה אומר שספרים לא יכולים להיות בעלי משמעות עמוקה מבלי להיות מתחסדים? אם כן, נא הוכח את הטענות הללו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספר אחר שקראתי בשם "שיבומי". אמנם העלילה מאד שונה ("שיבומי" מספר על שחקן גו יפני ממוצא מערבי שהופך להיות רוצח שכיר...) אבל המסר נשמע דומה: ההמון אינו חכם, אבל יש לו אלף ידים כדי למשוך אותך למטה. בעצם, במה זה שונה מסיפורו של ניטשה על ה"על-אדם"? בעיקרון זה נכון - תרבות ההמון פוגעת ביכולתו של האינדיוידואל המבריק לבטא את עצמו. אבל לא בטוח שיש דרך אחרת. קשה לבסס תרבות על אליתיזם - אין תמיכה "מלמטה"... בקיצור - הספר נשמע נחמד, אל הרעיון די מוכר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולי זה מזכיר את איין ראנד ואת "ATLAS SHRUGGED" . ספר על האנשים החכמים והחרוצים שרואים איך כל שאר האנשים עצלנים ומובילים את עולמינו לריקבון. הבעיה עם גיבורים מסוג זה היא שהם מושלמים מדי ,ומכאן לא כל כך מעניינים אותנו, האנשים הלא-מושלמים. כך שגם אם "הרעיון" מאחורי הספר הוא 'נכון' (ובמקרה של איין ראנד אני אפילו לא בטוח שזה מה שאני חושב), יהיה מאוד קשה לגמור אותו (בטח אם זה ספר של איזה 1200 עמ' , כמו במקרה של "ATLAS SHRUGGED") | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אריאל, וינסנט וגם הפשיסט, נדמה לי שיום הארבה מזכיר לכם רק מה שאתם מכירים כבר מקודם. לא קראתם את הספר, לא נורא, אולי יבוא היום. אבל ברור שאפילו את המאמר לא קראתם בעיון. איך קישרתם בין ניטשה ואיין ראנד והאנשים העליונים שלהם לבין טוד הקט מיום הארבה? האם זרתוסטרא או ג'ון גלט הם אנשי המעמד הבינוני כמו טוד שמתרועע עם אנשי השוליים של תעשיית הסרטים ומתאהב ב"פרחה" אמריקאית מצויה? האם מקור הטמטום של ההמון אצל ניטשה דומה למקורו אצל ראנד או אצל וסט? האם וסט מטיף להתבדלות העל-אדם מההמונים? על מה אתם מדברים? כן, על מה שקראתם כבר מקודם. תגידו, מה אתם חושבים, לא הגיע הזמן לקרוא ספרים חדשים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שאנחנו יכולים להעיר את הערותינו רק מתוך מה שאנחנו כבר מכירים. עד שלא נקרא את הספר נוכל לומר רק :"זה מזכיר לי..." ולא:"זה כמו...". האמת שסתם ניצלתי את ההזדמנות כדי להגיד לעוד כמה אנשים כמה לא נהניתי לקרוא את איין רנד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון גלבץ, תודה על המאמר המרתק. סקירה עם זוית רחבה על ספר כה ידוע. מאמרים טובים רבים נכתבו באייל, ובעיני לפחות מאמר זה מצטרף למאמרו המצויין הנוסף (''הדוברים של המתים'') למאמריהם המצויינים של עידו הרטוגזון (''סנטימטר מעבר לטוב ולרע''), ולמאמרו של ירדן ניר (''למה דביבון'') (ישנם עוד רבים, וסליחה מראש עם מי שלא ציינתי כאן, לא התכוונתי לערוך כאן את מצעד ההעדפות שלי...) בכל מקרה, כה לחי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני מאה ןחמישים שנה כתב לראשונה המשורר הצרפתי בודלר על תודעת הכרך והשפעתו על האדם המודרני. בספר שיריו הידוע Les Fleurs du Mal (פרחי הרוע) ובסדרת שירים המוכתרת בשם Le Spleen de Paris (המרה השחורה של פריס) הוא ניסה לתאר מה עושה תרבות הכרך, תופעה חדשה בימיו, לאדם הנבלע בתוכה. למשל, באחד משיריו בפרוזה הוא כתב שלא כל אחד מסוגל לרחוץ באמבט של ההמון, להנות מההמון זו אמנות אשר מי שמסוגל לה מקבל מנה של חיות על חשבון המין האנושי .רק המשורר יכול לגשר בעת ובעונה אחת בין הרבים לבדידות, משןם יכולתו להיות מישהו אחר, כמו נשמה תועה המחפשת גוף אחר .המשוטט הבודד משתכר מתחושת היחד, מאבד עצמו ומקבל בתמורה תחושה עילאית ואורגיאסטית של חדווה המגמדת את האהבה .זוהי הזניית האני האולטימטיבית. מעניין שנתנאל וסט ממחיש חזותית אספקטים שגולל בודלר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנצל את ההזדמנות לפנות בקריאה נרגשת אל הקוראים: האם מי מכם יודע היכן ניתן להשיג את "פרחי הרוע" בתרגום *הישן* לעברית? (תשובות בדואל, בבקשה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה מתכוון לתרגום המוזר של מייטוס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי רון, לפני כשנה קראתי את "פרחי הרוע" בתרגומו של דורי מנור - חגיגה שירתית-לשונית גדולה. אך למרות זאת, איני נקשר נפשית לבודלייר אולי בגלל מה שאתה מכנה "הזניית האני" - ההתפלשות ברפש, הנסיון הזה לגאולה (או אובדן) דרך הביבים אינו מוצא הד עמוק בליבי. עם יציאת התרגום לאור כרכו מבקרים את התרגום ואת בודלייר עם ביאליק. אני מציין זאת כאן משום שאחד השירים האהובים ביותר עלי של ביאליק הוא "היה ערב הקיץ". השיר הנפלא הזה עוסק ב"חגיגת בשרים" בכרך הגדול, נוגע בתמות של בודלייר, אך איזה שוני: ובנות ליליות זכות שוזרות מוזרות בלבנה חוטי כסף מזהירים, והן אורגות כסות אחת לכהנים גדולים ולמגדלי חזירים. היה ערב הקיץ. כל הבתים נתרוקנו ונתמלאו הגנים; יצא אדם, כדרכו, במאווייו הגדולים לחטאיו הקטנים. ויש סרסורים בשיר (הכוכבים) ורוח הזנונים שורה בכול (צורר גם את "עשבות השדה ואת אבני הרחובות"), והצחוק נשמע מאחורי הגזוזרות והגדרות. ובכל מקום: הס, השאר[הבשר] נתן ריחו, זולל סובא העולם, יין עגבים עברו, והוא יוצא מדעתו ומתגולל בקיאו ומתבוסס בבשרו. אולם ביאליק, אינו מגנה כל זאת, זאת דרך העולם - הכול שווים, כך נוהגים כהנים גדולים וגם מגדלי חזירים - אך ביאליק גם אינו מתפלש בזאת; אלו ההורמונים של ערב הקיץ, את הכרך עוברת רוח כזו, אך אין זו הרוח היחידה הנושבת בו: הכרך של ביאליק אינו בבל חוטאת. ההוללים הביאליקיים אינם מזנים את "האני", הם פשוט אנושיים. כמעט בכל פעם שאני עובר אחרי רדת החשיכה על יד "גן מאיר" (רח' קינג ג'ורג' בת"א) אני נזכר בבית משיר זה; תמיד נדמה לי, שבשירו התייחס ביאליק לגן מאיר למרות שהשיר נכתב ב-1908, לפני הקמת הגן: ובגן זה החלה נגינה קלה, הוללה- והגן כולו ננער, ומבין האילנות הנה השחיר זנב צעיף והלבינה כנף סינר. רון, אני מקווה שהצלחתי מעט בתגובתי להסביר מדוע התחברתי נפשית לשירו זה של ביאליק - אך לא לשירתו של בודלייר. התוכל להסביר לי את סוד הקסם של "הזניית האני"? האם השגת התחושה האורגיאסטית אצל בודלייר אינה אלא מכירת "האני" בנזיד עדשים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו, ברוך אלוה *המקשר על הזמנים (9 חודשים) שמעון, שמחתי לקרוא את התגובה שלך ואני לא בטוח שזו תהייה תשובה מקיפה. מה גורם לנו להתחבר למשורר או סופר מסוים? האם זו רק שירתו, תוכן הכתוב או שנחוץ גם איזה סוכן, מלווה, מורה ומדריך? החזון איש כתב איפשהו שאין חכמה בעולמנו אלא אם עברה דרך חכם חי. עבורי זו היתה פרופ' ר. צרפתיה פרנקופילית וחסידה, שהחדירה בי את קסמו של בודלייר. עכשיו אני תקוע עם הקבעון המחוספס והגס-מעודן הזה. מה ההבדל בין ביאליק לבודלייר? אולי בדומה להבדל שבין גן מאיר של תל אביב הקטנה לבין הכרך בה' הידיעה, פאריז של שלהי המאה התשע עשרה. אולי בדומה להבדל שבין התפעמויות משיח וגאולת עם ושפה המפעמות בביאליק לעומת בודלייר הנתקל בכאוס אורבני אשר נתפס בידי העולם דאז כשיא העלילה והתרבות המערבית - רחובות פרה-האוסמאנים פריזאיים עם סמטאות הרובע הלטיני על כל חלכאיו ומדוכאיו. אולי כי אסתטיקה צרופה גורמת לעייפות מסוימת במינונים גבוהים והאדם מחפש מרגוע בביבים, או בנבלות מרקיבות בצידי דרכים אשר פעם גם בם פיכו חיים ומהם יכולים החיים לשאוב כוח לעוד יום נוסף. אני לא מוצא הרבה תחושות האורגיאסטיות אצל בודלייר אלא נסיון לבור את המוץ השירי מהתבן האורגאזמי (מישהו אמר "אהובתו המולאטית"?) אכן מעניין, ואני מקווה שאיכשהו נוסיף לדוש בנושא, כי אני חש שההתפייטות הזו שלי לא מספיקה. (אולי מיכאל שרון יכול להוסיף דבר או שניים, אם שאר הקוראים ינצרו חרבם החלודה) *האם התגלמותו עלי אדמות אייל מופיע בטללים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחתי את הסיום. אין לפני כרגע את תרגומו הישן של מייטוס או החדש של מנור לשירו "הזמנה למסע" כך שאני לא אעז לצטט מהזכרון, אבל שורות הסיום בצרפתית חקוקות לי במוח, והם אולי מתמצתות יפה את סוד קיסמה של השירה הבודלריאנית Luxe, calme et volupte |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מייטוס הדר, השקט וחשקים (השקט - ה' פתוחה, ש' שוואית, ק' צרויה) מנור לא תירגם את השיר המרכזי הזה. ועוד משהו על האני הבודלריאני ויחסו לעולם האורגיאסטי. ז'אן פול סקרטר, בספרו על בודלייר, כתב שהמשורר היה אדיש למציאות החיצונית חוץ מהעובדה שבזכותה הוא המשיך להתקיים ולהיות מודע לעצמו. בין בודלייר והמציאות יש איזה חיץ כך שהוא מתבונן בה מריחוק. בזה איבדה המציאות עבורה את אותה תכונה של טבעיות, תכונה שאותה הוא לא אהב, אבל הרגיש בחסרונה. הוא מתבונן בכרך אבל לא הולך לאיבוד בתוכו, לא מאבד את עצמו. אין התעלות הנפש הביאליקית אם תרצה. אם אני חושב על זה, אולי יש איזה נקודה משותפת לשניים. ביאליק היה מודע וחרד למעמדו ולמראהו (תקן אותי אם אני טועה) ובודלייר היה התגלמות הדאנדי פאר-אקסלנס. הדאנדי הבודלריאני הוא היפוכו של הטבע, הוא ישן תמיד מול ראי והוא העליון הנצחי. איך אדם כזה יכול בכלל להלל יופיו של ''ערב קיץ'' ביאליקי. ייתכן שגם בנושא הסימבוליסטי יש מה להרחיב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צירוף מקרים מעניין. רק אתמול קראתי לראשונה בחיי שירים של בודליר. ברגע של שיעמום שלפתי את "שירה מודרנית" של הרשב מן המדף וקראתי את השירים הראשונים שהם תרגום שלו לבודלייר (למי שמחפש תרגום נוסף). מכאן שידיעותי על בודליר אכן מעטות, גם אישית וגם אקדמית. אולם מהתנסות קצרה זו נראה לי ההבדל בין השניים הוא בצורה שהם ממקמים את עצמם ביחס להמון. ביאליק מדבר מבחות ובודליר מבפנים. השיר הנפלא "היה ערב קיץ" משתייך לטעמי לקבוצת שירי הנבואה של ביאליק. אומנם זהו דגם מעודן יותר ביחס לשירים אחרים בקבוצה זו (בעיר ההריגה, אכן חציר העם) אך עדיין חלק מן הקבוצה. הדובר בשיר, כמו כל נביא תנ"כי, אינו בקרב החוטאים. הוא יושב בחוץ ומוכיח אותם. בודלייר הוא בין החוטאין אם לא המפקד שלהם. הדבר נראה בכמה צורות: בשפה - ביאליק מדבר "יפה" על "זוהמה", מתאר בלשון מסתורית ושירית מעשי חטא. בודלייר מתאר את החטא בלשון החטא הבוטה וההמונית. בתוכן - ביאליק, כמו נביא טיפוסי, בעצם לא ממש יודע מהם החטאים, הוא רק יודע שנעשו חטאים ואת אופיים באופן כללי. בודליר הם הרי חוטא ולכן יכול לתאר בפרוטרוט את הזוהמה. אולי זו גם הסיבה שביאליק מתאר את החטא כמשהו קסום, כללי, מתרשם, חיצוני בעוד בודליר טורח לבאר לנו כל פרט, יהא דוחה ככל שיהא. מה שכן, דברי נשענים על הכרה מעטה מאוד ושטחית של שירי בודליר ולכן נכתבים וצריכים להתקבל תוך הסתייגות. אם כבר מדברים, שירי תוכחה נוספים למי שמחפש, נמצאים אצל שלונסקי, תוך התייחסות לאותם מקומות שעליהם כותב בודלירץ כמובן שגם שירים אלו נפלאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם הפוסטר של הסרט דומה במשהו לציור של טוד? האם ציור זה מופיע בספר, או שיש רק תיאור טקסטואלי שלו? אם ציור זה מופיע והוא איננו הפוסטר, האם יש עותק שלו באינטרנט (עדיף בממדים גדולים יותר מהפוסטר)? מאמר מרתק, אגב. ועוד קושיה קטנה - ראיתי באמאזון את הרשימה של הספרים הנוספים שכתב וסט, האם הנושאים של ספרים אלו (ובמיוחד של Miss Lonelyhearts) דומים במשהו לאלו של 'יום הארבה'? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום גלעד, א. כרזת הסרט אינה דומה לציור של טוד היא מתארת את ההתפרצות ההמונים בחזית "היכל התענוגות של מר חאן" (אם מתבוננים בה היטב אפשר להבחין בטוד הנסחף בנחשולי האדם שם). ב. אכן בספר מופיע רק תיאור טקסטואלי של הציור "שריפתה של לוס אנג'לס". כשהכנתי את המאמר לפרסום באייל הרצתי מספר מנועי חיפוש בתקווה למצוא ציור של מאייר שניסה לצייר את התמונה על פי תיאורה בספר, אבל לא הצלחתי למצוא. (אגב, מנועי החיפוש הנ"ל מצאו מאות קטעי עיתונות שתיארו שריפות בלוס אנג'לס שכן את האזור פוקדות מדי פעם דליקות ענק שלעתים משתוללות במשך מספר ימים.) ג. לא מכבר התפרסמה בארה"ב מהדורת "כל כתבי וסט" בעריכת חוקר התרבות והספרות האמריקנית סקוון ברקוביץ' (כ-800 עמוד). היא כוללת מסות, תסריטים של וסט וגם את ארבעת הרומנים שלו. ספר מעין זה יכול לעניין רק חוקרים מקצועיים. להערכתי חובבי ספרות יכולים להסתפק במהדורה המכילה את 2 הרומנים הידועים של וסט "Miss Lonelyhearts" (עלמת הלבבות הבודדים) ו"יום הארבה". האנגלית של וסט משובחת וצלולה ואינה קשה במיוחד לקריאה (לעברית תורגם רק "יום הארבה". איני יודע מה איכות התרגום). המשותף ל"יום הארבה" ול"עלמת הלבבות הבודדים" הוא העיסוק בנפשו של ההמון העירוני, בדידותו ותיסכוליו והעסוק באשליות שנוטעת ביחיד התרבות המודרנית, בשבירותן של אשליות אלה והתנפצותן. עלמת הלבבות הבודדים, אינה גברת אלא אדון - בעל טור בעיתון יומי, שעונה למכתבי קוראים השרויים במצוקות רגשיות ובהן חוסר היכולת לפתח קשר עמוק עם הסובבים אותם. עלמת הלבבות מפתח מעין תסביך דתי, הוא רואה בעצמו מרפא, כומר שצריך להביא מזור לכל האנשים המנוכרים והכואבים, אבל הוא עצמו לוקה באותה מחלה מודרנית. ברגע מסוים הוא אינו מסתפק עוד בניחומים שהוא מנסה להעניק לקוראיו בעתון ויוצר קשר אישי עם אחת הקוראות... אבל גם קשר זה נידון לכשלון ולגורל טרגי. "The Dream Life of Balso Snell" ספרו הראשון של וסט (1931) הוא פנטזיה על הציוויליזציה המערבית. בלזו הוא משורר שנתקל בסוס הטרויאני ונכנס לתוכו בעד פי הטבעת שלו... ומגלה בפנים את התרבות המערבית. הוא עורך שם סיור מלווה במדריך תיירים ופוגש דמויות כמו פיקסו, ויליאם ג'יימס, הנרי ברגסון ועוד ועוד ומנהל איתם ויכוחים. "A Cool Million", ספר מ-1934, הוא התקפה על 'החלום האמריקני", בפרט על סיפורי ההצלחה נוסח הורשיו אלג'ר שאביו של וסט ניסה לפטם בהם את בנו בילדותו בתקווה שהבן ייכנס לעסקי המשפחה. כל ספריו של וסט מעידים שהחינוך הזה נכשל והבן מרד בו עד עמקי נשמתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, תודה על התשובה המקיפה. האם יכול להיות ש"היכל התענוגות של מר חאן" הינו הרמז ל"התאטרון הסיני של מאן", המוסד ההוליוודי הידוע מולו נערכים טקסי טבילת ידיהם ורגליהם של כוכבים שונים בבטון לח? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התיאטרון נבנה ב-1927 ע"י גראומן (מאן רכש אותו ב-1973). לא מצאתי ראייה מפורשת לכך שהיכל התענוגות של חאן בספרו של וסט הוא אכן התיאטרון הסיני אבל זו השערה סבירה לגמרי. פרטים נוספים על ההיכל ההוליוודי המפורסם: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תורגם לעברית כ"גברת לב בודד", ויצא לאור בזמורה ביתן בשנת 1982. מהספר הזה עולה הרבה חמלה למין האנושי, חמלה שהופכת לתסכול ולאלימות, כיוון שהגיבור מבין שאין ביכולתו לעשות דבר כדי לעצור את סבל הזולת. יש שם גם מוטיבים נוצריים חזקים, או לחלופין ביטויים של יאוש גם מהדת. ההמונים, בסבלם, פונים לגברת לב בודד כאילו היו פונים לישו בעצמו. וכמו שאומר העורך של גיבור הספר: "גברות הלב הבודד הן הכוהנות של המאה העשרים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יתכן שיוצרי סדרת ההנפשה בחרו את שם דמות האב לא במקרה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן ניסיתי לבדוק נקודה זו, בפרט לאור ההקבלה בין הומר סימפסון של וסט לבין המפלץ של פרנקנשטיין, שכן להומר המונפש יש בגולגלתו מעין תפר פרנקיינשטני. ובנוסף לכך שני ההומרים הם קריקטורה של איש המעמד הבינוני האמריקני מהטיפוס של מי שאינם "מדעני רקטות", כפי שנוהגים האמריקנים להתבטא, ובעלי נפשיות מוגבלת למדי. מנועי החיפוש העלו רק התייחסות אחת לעניין זה שנמצאה באתר הרישמי של "משפחת סימפסון": התברר שבשאלה זו התעניינו כבר קודם, וקראתי שם את דבריו של בר סמכא כלשהו הטוען שלא נמצאה ראייה חד משמעית לכך שיוצרי הסדרה קשרו בין שני ההומרים. לו הייתי סימפסונולוג לא הייתי מוותר ובכל זאת ממשיך לחפש ראייה כזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
An excerpt from the Simpson's archive (http://www.snpp.com/other/papers/db.paper.html):
Allusions are another large part of art and they are a huge aspect of "The Simpsons" (...) The core family, the Simpsons, has references and allusions in their names as well. Matt Groening, the creator of "The Simpsons", had parents named Homer and Marge and siblings named Lisa and Maggie. The origin of Bart is that it is an anagram for the word brat. The surname of Simpson was derived since it translates into "son of a simpleton". There is a possibility that, due to many similarities, Homer may have been named after the Homer Simpson in "Day of the Locust", but this has not been confirmed. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר מעניין אבל הנבואה שהחברה האמריקאית תהרס לא התגשמה. ואולי להיפך, הוליווד עושה סרטים בלי סוף והטלוויזיה מייצרת אינסוף זבל ובכל זאת עד כמה שאני יודע האמריקאי הממוצע לא אלים בגלל זה. אם יש מהומות זה בדרך כלל של שחורים על רקע של קיפוח גזעי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בועז, יש לזכור שבכל זאת "יום הארבה" הוא רומן ספרותי ולא ספר סוציולוגיה או תחזית מדעית של תהליכים חברתיים. יצירת האמנות נוטה מטבעה להקצנה, הגזמה דרמטיזציה וכו'. לא בכדי בחר וסט למקם את עלילת הרומן בהוליווד, לוס אנג'לס, שכן היא מסמלת באופן קיצוני את הפער בין המציאות הממשית לבין המציאות האשלייתית שמייצרים העיתונים והקולנוע (המקור לתסכולם של ההמונים לפי וסט). וסט מתמקד אך ורק בנושאו ומקצין את תיאורו באופן דרמטי ככל שהוא יכול - בדם, אש ותמרות עשן אפוקליפטיים. לו היה סוציולוג היה מביא בחשבון גם גורמים שבכוחם לרסן את ההמונים בארה"ב ולביית אותם, הדת, למשל. בזיכרוננו שמורים בדרך כלל מלחמות הדת, מסעי הצלב וכו', הדת נתפסת אצלנו כמקור לסכסוכים אלימים (בפרט באזורנו); אולם יש גם לזכור שהדתות, מרגע שמתקבלת טענתן לאוניברסליות, מרגע שהן כבשו מספר מאמינים רב, הן פונות לריסון המאמינים. מה שהדתות רוצות הוא עדר נכנע וצייתני של מאמינים, ואין זה מקרה שנהוג לדמות את המאמינים לצאן ולשבח אותם על נכנעותם. הדת מאוד מתוחכמת בדרכיה לריסון ההמונים: היא מקבצת אותם במקומות ובזמנים קבועים (ימי תפילה, חגים), ובאמצעות פולחנים שהם תמיד זהים וחוזרים על עצמם היא יוצרת מצב מתון של התכנסות המונים; המאמינים זוכים לתחושת ההמון שהם זקוקים לה, אולם במנות קצובות, מדודות, במינון שלכנסייה יש עליה שליטה (דוגמה מופתית איך מבצעת זאת הכנסייה הנוצרית המנוסה ניתן היה לראות בעת כינוס ההמונים שערך האפיפיור בביקורו בארץ בשנה שעברה). ובכן, הדת היתה בזמנו של וסט, ועודה גם בימינו, מרכיב חשוב מאוד בתרבות האמריקנית ובריסון המוניה. 90% מאזרחי ארה"ב מצהירים על עצמם כאנשים דתיים ואחוז ניכר מהם פוקד את הכנסיות. והדת באמריקה אינה הגורם היחיד המרסן את ההמונים; בתשובתי זו איני יכול להאריך, אולם כדאי לשים לב שבשנות השפל הכלכלי, התקופה שבה כתב וסט, היו אמנם מספר תנועות מחאה בארה"ב אבל לא היו התפרצויות המונים ולא קמו תנועות אלימות שמוטטו את השיטה האמריקנית דוגמת מה שחוללו התנועות הפשיסטיות למשטרים באירופה. במובנים מסוימים וסט הוא סופר אירופי, שנתיים מחייו הקצרים בילה בפאריס (1924-1926) וספג שם את הלכי הרוחות האירופיים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ועוד ראוי לציין בהקשר זה ש"יום הארבה" זכה תחילה להצלחה בצרפת ורק מאוחר יותר "יובא" הרומן לארה"ב, כלומר, יש לנו כאן במידת מה דוגמה לאמרה 'אין נביא בעירו'. שנתיים לאחר פרסום "יום הארבה" פרצה מלחמת העולם השניה. באירופה, עם ירידת כוחה של הדת ועליית תרבות ההמונים, גויסה האנרגיה של ההמון לטובת האידיאולוגיות, הקומוניסטית והפשיסטית. אידיאולוגיות אלה ריסנו אמנם את ההמונים מצד אחד (וליתר דיוק דכאו אותם), אולם מצד שני גייסו את ההרסנות הטבועה בהמונים למלחמת ההרס הגדולה בהיסטוריה. הדימוי של ארבה הפושט על שדותיו שלו ומכלה את זעמו בעצמו אכן הולם את מה שהתחולל באותה תקופה באירופה, בפרט, אם מסתכלים על אירופה כצוויליזציה אחת ועל המלחמה כמלחמת אזרחים. "מלחמת התרבות" בסין בשנות השישים היא דוגמא פנטסטית נוספת לאלימות של ההמונים המופנית כלפי עצמם. נ.ב. נביא בעירו היה ההיסטוריון הספרדי אורטגה אי גאסט, שספרו "מרד ההמונים" (1932) הוא אכן ספר נבואי. ספר זה מנתח את תופעת ההמון המודרני ואת הפסיכולוגיה שלו, ומנקודת מבט זו חוזה בדיוק רב את מה שהתחולל באירופה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יופי של ניתוח ישנו גם הספר של אליאס קנטי ההמון והכח |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אך איש אינו עושה דבר בנידון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי. מצד שני - אולי דווקא מישהו מ"יס" קןרא אותנו. (: (מנפנף נמרצות) (מרים שלט: "מקסוול, קנה אותי!") (מביט שנייה על השלט במבט מבולבל) (זורק את השלט) (מרים שלט אחר: "אני למכירה!") דובי העני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם היית מקדים מעט ומנפיק את האתר בתקופת הבהלה לדוט-קום, היית ''דובי העשיר''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, אל תמכור את עצמך כ"כ מהר; יש אלטרנטיבה (בחיתוליה אומנם, אבל בהחלט יש לזה פוטנציאל לעשות מהפכה ביחסי צרכן-יצרן תוכן), הנה הנוסח של אמאזון לשיטה - Amazon Honor System - http://s1.amazon.com/exec/varzea/subst/fx/help/payor...
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך להיות נאיבי כמו גלעד דנבום כדי להאמין שלשיטה הזו יש סיכוי. היה ניסיון לחקות את נפסטאר בשילוב הרעיון הזה, ובמשך חצי שנה, תרמו מאות אלפי משתתפים 80 דולר... סטיבן קינג הצליח דווקא להרוויח יפה מאוד עם רעיון דומה, אך הוא הציב סנקציה - אם לא ייאסף די כסף, הוא לא ימשיך את סדרת פרקי האימה המקוונים שפרסם. ואם תרצו, זהו משל. ודי לחכימא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר נתתי את הדוגמה בפורום אחר, אבל אין סיבה שלא לחזור עליה גם כן - באתר קומיקס מקוון אותו אני פוקד על בסיס קבוע נתרמו עד כה כ-2500$, וזה יומיים לאחר תחילת השיטה הנ"ל באתר. דובי, כמה זמן יכול ה'אייל' להחזיק על רבבת שקלים? אינני בטוח שזה יחזיק מעמד בצורה הנוכחית לאורך פרקי זמן ארוכים, אבל זהו ניסוי מעניין וחשוב. מי שמייצר תוכן ראוי (סטיבן קינג כדוגמא מצוינת, ודי לחכימא ברמיזא, כאמור) - יכול להרוויח מזה כסף. ומסע המגן-דוד שלך להכפיש אותי מעלה חיוך על שפתי בכל פעם מחדש... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה המעניינת היא: ברגע שנציע לתרום כסף, האם אנשים עדיין יסכימו *לכתוב* לאתר ללא תשלום? ברגע שנוסיף הוצאות שכר סופרים, רבבת שקלים תספיק לפרק זמן קצר מאד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט שאלה מעניינת; פיתרון אפשרי שעולה על דעתי הוא שניתן להצהיר שתהיו מוכנים לקחת רק סכום כסף מינימלי שיספיק לכסות את העלויות של אחזקת האתר ופיתוחו, ותו לא. כך יוכל להמשיך האתר ולהחזיק בתפיסתו המקורית כי כל התוכן נתרם ללא תמורה, וכי זכותו של כל אדם לפרסם כל מה שעולה על רוחו וללא צנזורה (תחת מגבלות מזעריות ככל האפשר של שיקולי עריכה), וגם להגיב לתוכן שנתרם ע"י אחרים בהתאם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי לאמץ חלקית ממה שנהוג בערוצים הציבוריים בארה''ב אין פרסומות אך כמה פעמים בשנה פונים לקהל הצופים או המאזינים בבקשה לתרומות .אינני יודע מה אחוז הנעתרים אך עובדה שיש מספיק להחזיק את כל תחנות הרדיו והטלוויזיה הציבוריים בחיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המממ... "עלויות אחזקת האתר ופיתוחו" זה כולל שכר למתכנת ולעורך? (: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להכפיש אותך, אני ??? אני דווקא מחבב ומעריך מאוד אנשים מסוגך, ואילו הייתי אלוהים, ודאי הייתי בורא את כל הבריות בדמותך הנאורה. ודוק, אחד ממאפייניה של חברת עילית אינטלקטואלית, לפי שיטתי, היא שכיחותם והשפעתם של החוגים השמאלניים שאתה משתייך אליהם. רק עקב אחד יש לאכילס: חוסר יכולתם של בעלי השקפת עולם הדומה לשלך להכיר בכך שבקרב ציבורים נרחבים בעולם שמסביבנו, אין להם רעים ואין להם שותפים לאותה נאורות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אימו של אכליס טבלה אותו בינקותו בנוזל קסום שהגן על גופו מכל פגע. דא עקא, היא אחזה בעקבו בעת שרחצה אותו, וכך נותר העקב, שאליו לא הגיעו המים, פגיע ולא מוגן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חביבי, את המיתולוגיה אני מכיר כנראה הרבה יותר טוב ממך. אבל אמרת: "רק עקב אחד יש לאכילס", לכן שאלתי אם הוא היה פיסח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעודד לשמוע שגם לי ולשכמותי יש מקום ב - Grand Plan הדטרמיניסטית שלך. בכל מקרה תודה על ההבהרה, ובאמת, הכותרת שלך נכונה וצריך לזכור את זה כשהדיון מתחיל להדרדר לפסים אישיים (כמו שעשיתי בעוונותי במשפט הקודם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעלה חיוך על שפתי בכל פעם מחדש.. זה הסופרלטיב היחידי והיחודי שמבקר המסעדות של הארץ משתמש באופן בילעדי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהן צדקי שאינני קורא את מדור ביקורת המסעדות של עיתון הארץ, אינני יודע מי כותבו ואפילו לא היכן הוא נמצא (ב'גלריה' אולי?). התנצלות תתקבל בברכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל מה שכתבתי היה רק בכדי להעלות חיוך נוסף על שפתיך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי חוצפה אדירה לקרוע את הצורה לזכויות היוצרים של אמנים, ועוד לצפות לקבל על זה כסף. גם 80$ זה יותר מידי למי שמסייע להפצת מוזיקה באופן בלתי חוקי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון היה לחלק את הכסף המצטבר בין האומנים ובכך לפתור את בעיית זכויות היוצרים. אך לא נראה לי שלבקסטריט בויז ולבריטני ספירס יש מה לעשות עם שמונים דולר (שיחולקו ביניהם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי ולא שמעתי על המחבר או על הספר מעולם. בודאי אעשה זאת עכשיו. אני סקרנית לדעת למה בחרת לקרא/לכתוב על ספר שכזה? לכל אחד מאיתנו יש תקוות וציפיות שלא התממששו עדיין ולמרות זאת אנחנו לא בגהינום. ראייה כל כך "שחורה" את הכשלון, אין בה שום סכוי לפתרון. כמה חבל. בחירת הציורים לצד הכתבה מעולים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איילה, אנסה לענות על שאלותיך, אולם באשר לשאלת הכותרת "מה בין הימורים לתרבות המונים?", האמת היא שהיא נשמעת לי מוזרה כמעט כמו השאלה שעולה במסיבת התה של הכובען בעליסה בארץ הפלאות: "מה בין העורב לשולחן הכתיבה?" אני שמח שהמאמר גירה את סקרנותך לקרוא את הספר. הוא אינו בלתי מוכר וראיתיו מופיע לפחות ברשימה אחת של 100 הספרים הטובים של של המאה ה-20 והוא נחשב לספר קלאסי בקנון הספרותי האמריקני. למה בחרתי דווקא בספר זה להציגו באייל? מכלול סיבות, ואתייחס רק לאחת מהן: אם תעלעלי במדור הספרים של האייל תראי שבדרך כלל מספר התגובות על ספר שמוצג בו הוא מועט. קשה למגיבים להתייחס לספר שלא קראו. כשכתבתי את המאמר קיוויתי שאצליח להציג ספר ראוי שאינו מוכר לרבים וגם להעלות באמצעותו סוגיות לדיון שניתן להתייחס אליהן אף מבלי לקרוא את הספר, ובפרט, השיבוש בתפיסת המציאות שלנו שיוצרים אמצעי התקשורת ההמוניים, והשאלה עד כמה שיבוש זה עלול לפגוע במרקם החברתי ובנפשו של היחיד. וודי אלן מספר שחלם יום אחד שנותרה לו דקה אחת בלבד לחיות. כל חייו חלפו לנגד עיניו בהבזק אחד: ההרים המוריקים וגאיות הפרחים, ובהם מרי חכלילית הלחיים, שהיה מאוהב בה, רועה את עדר הכבשים, ההצצות בנשים הכובסות ושרות ליד המעיין... ואז הוא התעורר ונוכח לדעת שאלה בכלל לא החיים שלו אלא של מישהו אחר. בסיפור של אלן מובע 'בקליפת אגוז' הרעיון שניסיתי להדגיש במאמר. את כותבת: "לכל אחד מאיתנו יש תקוות וציפיות שלא התממשו עדיין ולמרות זאת אנחנו לא בגיהנום". ובכן, השאלה היא האם מדובר ב*תקוות ובציפיות שלנו*, האם הם אותנטיים או שמא הושתלו בנו על ידי תעשיית האשליות ההוליוודית, תעשיית הטלנובלות, תעשיית ה"אינפוטיינמנט" וכו'. ראיתי יום אחד כתבה בטלוויזיה על נשים המכורות לטלנובלות, כמעט כל חייהן מוקדשים לכך, מה זה עושה לחיי הנישואים הממשיים שלהן? אפשר שחיים בתוך אשלייה ניצחית אינם כה גרועים, שכן האשלייה פועלת גם כסם מרגיע, ואולי יש מי שמצליחים לחיות בגן עדן של שוטים בלי להיות מגורשים ממנו. אולם לרוב מרגע שהמציאות טופחת על פניו של בעל האשלייה הוא עלול להיקלע למצב שבו הפער בין הבדיון למציאות חריף ומכאיב, והלה בהחלט עלול לחוות את חייו כגיהנום קטן. האם אנו מספיק מתוחכמים כדי להבחין בין ייצוג המציאות בתרבות ההמונים לבין המציאות הממשית? האמנם הפער בין המציאות לייצוגה באמת כה הרסני? האם תרבות ההמונים היא תרבות במיטבה (ראי הגדרתו של תומס פרידמן לתרבות במיטבה בגוף המאמר)? אני מקווה ששאלות אלה ואחרות עוד יידונו כאן בהמשך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון תודה שחזרת. באשר לכותרת: "מה בין הימורים לתרבות המונים". הקשר בין המילה "הימור" לביטוי "תרבות המונים" נוצר על ידי מחלקת הפרסום של האייל. לידיעתך בחלק העליון מעל מאמרך התנוסס פרסום שעסק בהימורים. זה היה כל כך סרקסטי שלא יכולתי שלא לתאר את שראיתי. באחרונה חוויתי חוויה כואבת, ביליתי שעות אחדות עם מהמרים כבדים, ועדיין הטעם הרע נשאר בפי. הטעם והפרסומת מעל מאמרך עשו את שלהם ויצרו כותרת מוזרה זו. אני רוצה להתייחס רק לדברים שאמרת בקשר לחיים בתוך אשליה. הצגת אותם כגן עדן של שוטים, אני לא כל כך בטוחה בזה. הרבה פעמים רציתי להיות שם, ולפעמים אני חולמת על רגעים כאלה, על יתרונותיהם ויחודם. גם אני גדלתי על ברכי המצויינות, הבקורתיות, המודעות, האחריות האישית וכל אלה, ובכל זאת אני מקנאת בשוטים. אני אפילו מבקשת להתנסות ברגעים של "שוטות". אלא שאבדתי את הכושר הזה, והפסדתי. הנריך היינה מגנה את הדמוקרטיה, הוא רואה בה חינוך לבינוניות, דיכוי הנצוצות והכשלת היצירתיות, ליתר דיוק הוא מוצא בדמוקרטיה ערך שלילי החותר ליצירת מציאות שיקרית וסביבה המשלה את רוב השותפים במשחק הזה. האם הגדרה זו של הדמוקרטיה אינה סוג של אשליה שכולנו משחקים בה??? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איילה, כמו שהצחוק יפה לבריאות כך גם ההשתטות מפעם לפעם. מומלץ שביל הזהב הרמב"מי: אין לחיות ברצינות תהומית דרך קבע וגם לא לבלות כל החיים במושב ליצים. אם אבד לך כושר ההשתטות אולי תגדלי איזו חיה מצחיקה כמו גירית או תוכי או איזה חתול שוטה במיוחד - בי לפחות מעוררים בעלי חיים מעין אלה רוח שטות (בפרט כשאני משוחח איתם), ואם גם זה לא עובד, תמיד אפשר לראות איזה סרט של שוורצנגר. באשר להיינריך היינה והדמוקרטיה אני צריך לראות את הטקסט המדוייק כדי להתייחס ממש; אבל איני מתפלא שהוא שולל את הדמוקרטיה, שהרי כרומנטיקן גרמני הוא שואף אל "הנאצל והנשגב" ואילו הדמוקרטיה המודרנית מייצרת המון השואף אל הבינוניות. בעיני הרומנטיקן אין דבר גרוע מהבינוניות, לשיטתו אף שאול תחתית טובה ממנה (אח.. אח.. ההתייסרות הרומנטית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Great minds discuss ideas; average minds discuss events; small minds discuss people.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון, אני מקווה שראית את ''האחות בטי'' אם לאו, יתכן ותמצא בסרט זה עניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שי, תודה על ההפנייה. לא ראיתי את הסרט, אבל אחרי ביקור ב-IMDB הבנתי שהוא עוסק בחייה של אישה על קו התפר בין מציאות אמיתית לבדויה. סקירת הסרט ב-IMDB: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון ידידי, הבעייה המרכזית הניצבת בחזונו של ווסט הינה תשוקתו האובססיבית לקבלת הכרה אירופאית, הכרה לה יחלו ומייחלים יהודים שונים מרחבי העולם הגדול עד עצם ימים אלו. ווסט, אשר למעשה ניצב קרוע בין זכרונות הוריו לתרבותם האירופאית האבודה לבין החלום האמריקני ופיסגתו בדמות הוליווד, מנסה ברומן זה לערוך מחד התחשבנות מיוחדת במינה - אם כי עקיפה - עם שורה של יוצרים ובמאים יהודיים, אשר דחו אותו ואת כשרונו על הסף, ומאידך התחשבנות כללית עם תרבות ההמונים האמריקנית, המונעת למעשה כמעט כל מעורבות פוליטית הגותית מקהל מעריציה. על רקע תקופת מלחמת העולם השנייה והתעוררות תנועות ההמונים המוסתות באירופה, מנסה ווסט לרדת לעומקה של תופעה מזוויעה זו. ברם, חיש מהר מבחין ווסט כי קהלו האמריקני רחוק מרחק של ממש ממושאו האירופאי, ולו מפאת שטחיותו, חילוניותו ההדוניסטית ורדידותו, הבאה לידי ביטוי באלהה ובסגידה כלפי דמויות בשר ודם הוליוודיות שונות, הניזונות במשחקיהן מנאראטיב דיכוטומי ועלוב במיוחד לשיטתו. ווסט, המתעב תופעה זו בכל נימי נפשו, בוחר על כן בנאראטיב אירופאי מסויים להשלכת הירהורי ליבו, אשר מטבע הדברים עוסק בדקויות ההבחנה השונות, אשר פותחו במשך מאות השנים האחרונות ביבשת מופלאה-אכזרית זו. האירוניה הגדולה ביותר הינה שקהל קוראיו האמריקני של ווסט - עד עצם ימים אלו - מבין ומפרש את ספריו וסיפוריו כגרוטסקה קאנונית כנגד תופעות הולוודיות מסויימות, אך אינו מבחין בביקורתו החמורה והקשה של ווסט כנגד החלום האמריקני מבית מדרשם של 'גולדווין מאייר ושות.', ביקורת המופנית בראש ובראשונה כנגד אלו המנצלים במידת מה את טפשותם ורדידותם המאוד מסויימת של אוחזי חלום זה. מובן מאליו כי ביקורת זו עוברת חיש קל אף לביקורת מושחזת כנגד תופעות אמריקניות כלליות, המתבטאות בתיאורי ההמון האווילי והטפשי החי חיי תחליף, והמעתיק את רגשותיו המודחקים אל גיבורי ואלילי הבד , ולו מפאת היותו של קהל זה חסום ונוירוטי באופן נפשי אידיבידואלי - בין היתר בגין תרבות השפע והטימטום ביבשת גדולה זו. כמו כל מבקר אחר, אשר הלעיג עד גבול מסויים לתרבות ההמונים האמריקנית, באה זו האחרונה ובלעה אותו אל תוך חיקה, תוך כדי אימוצה המחודש את בנה הנעזב. הדבר התרחש, אומנם, לאחר מותו של האחרון, אך תעלול-פעלול זה חזר וחוזר על עצמו ללא הרף בתרבות הביקורת הממוחזרת האמריקאית; מבקריה ומתנגדיה החמורים ביותר מאומצים חזרה אל קירבה, תוך הרעפת אהבה וטובין אינסופיים, המטביעים את סובייקט הביקורת במבוכה אישית מסויימת. שלך אלכסנדר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
good job ....miki nitzani
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה רבה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |