בתשובה לרון בן-יעקב, 28/11/01 17:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מייטוס הדר, השקט וחשקים (השקט - ה' פתוחה, ש' שוואית, ק' צרויה) מנור לא תירגם את השיר המרכזי הזה. ועוד משהו על האני הבודלריאני ויחסו לעולם האורגיאסטי. ז'אן פול סקרטר, בספרו על בודלייר, כתב שהמשורר היה אדיש למציאות החיצונית חוץ מהעובדה שבזכותה הוא המשיך להתקיים ולהיות מודע לעצמו. בין בודלייר והמציאות יש איזה חיץ כך שהוא מתבונן בה מריחוק. בזה איבדה המציאות עבורה את אותה תכונה של טבעיות, תכונה שאותה הוא לא אהב, אבל הרגיש בחסרונה. הוא מתבונן בכרך אבל לא הולך לאיבוד בתוכו, לא מאבד את עצמו. אין התעלות הנפש הביאליקית אם תרצה. אם אני חושב על זה, אולי יש איזה נקודה משותפת לשניים. ביאליק היה מודע וחרד למעמדו ולמראהו (תקן אותי אם אני טועה) ובודלייר היה התגלמות הדאנדי פאר-אקסלנס. הדאנדי הבודלריאני הוא היפוכו של הטבע, הוא ישן תמיד מול ראי והוא העליון הנצחי. איך אדם כזה יכול בכלל להלל יופיו של ''ערב קיץ'' ביאליקי. ייתכן שגם בנושא הסימבוליסטי יש מה להרחיב. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |