 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האם מדובר במאפיין של פזמונאות ישראלית? אני מנסה להזכר במוזיקאים מצליחים מרחבי העולם שהקדישו שירים לא סטראוטיפיים למדינות שאינן מולדתם, ומעלה קצת מאד דוגמאות. |  |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים עם עומר (כלומר אם נוציא שירים אמריקאים על פריז). אולי בשביל ליצור שיר משמעותי צריך מטען רגשי שאי אפשר לקבל בשנים בודדות?! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פול סיימון (Homeward Bound), סטינג (אנגלי בניו יורק), לו ריד (ברלין)... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה מגיע אחרי שלושת הנקודות האלה? אני יכול לחשוב על *אולי* עוד 2-3 דוגמאות (אני לא בטוח מה אפשר להחשיב כדוגמא. למשל, את קשמיר של לד-זפלין אפשר?). כמובן, ייתכן וסביר שמדובר בבעית אחזור מהזיכרון אצלי, או בורות מוזיקלית מצידי, אבל אם באמת בכל סצינות הרוק-פופ-היפהופ וכו' של 50 השנים האחרונות ברחבי העולם אפשר למצוא רק דוגמאות בודדות - אז זו כנראה לא תופעה מקומית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לא כדי לטעון שאתה לא צודק, סתם כדי לאסוף טריוויה) פרנק זאפה נהנה בצרפת (המילים; מי שתמלל את זה לא דייק בשתי מילים חשובות, לפי דף המילים באלבום, ומה ששומעים מהזמר, במקום penis ו-dick צ"ל peter. כן, יוצא שם peter green, גיחי גיחי.) נכון שאת סוג ההנאה הזה מחו"ל אף מוזיקאי ישראלי לא היה מעלה על דעתו לתמלל לפני השנים האחרונות, וגם עכשיו נדמה לי שזה נדיר, אם כי מה אני יודע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפריקה של טוטו! למרות שאני לא מצליח לפענח את השיר, והאם זו חוויה מאפריקה או שכמו אצל כהנא ואקרלינג אפריקה היא מטאפורה סתומה (לי). מה שכן, אם זו מטאפורה היא מפותחת היטב, עם השורה על הקילימנג'רו בסרנגטי (בטח אחת השורות הכי ארוכות בתולדות, והם דווקא הצליחו לא רע לדחוס אותה למנגינה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהעולם הקלאסי יש את סימפונית העולם החדש של דבוז'אק, הארולד באיטליה של ברליוז, או ההיברידיים והסימפוניה הסקוטית של מנדלסון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשנות השמונים רוברט ואייט שר שירים על כל מיני מקומות בעולם, אבל לא שייך לעניננו, אלו היו שירים על מקומות שנעשות בהן עוולות פוליטיות שונות (בעיקר על-ידי ארה"ב, רק פעם אחת על-ידינו). אבל כן לענייננו, השיר האחרון שהוא שר בו ב"סופט מאשין" לפני התאונה, ירח ביוני המסעיר. המילים הם קצת זרם תודעה, ובאיזה שלב באמצע הוא שר קצת על זה שכיף במדינת ניו יורק, אבל הוא מתגעגע הביתה לאנגליה. נעמי שמר ממש. אגב, הקטע נהיה הכי מסעיר בערך באמצע, אחרי שהוא מפסיק לשיר (לפחות מילים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
She just can't undertsand that for me everything's just beginning
Until I get more homesick So before this feeling dies, remember how distance tells us lies. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלפא בלונדי, ברוך הבא ירושלים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות שני הראשונים ברשימה הם שירי זרות/ניכור/געגוע הביתה לא פחות מהשירים הישראליים שהוזכרו בכתבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ריו, שאצל הישראלים היא מחוז חפץ נדיר, בלהיט אולי הכי גדול שכתבו עליה הגויים היא זירה לטרגדיה שסופה רצח וטירוף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זה ולא זה. השיר הוא דווקא על המועדון בניו יורק Copacabana_(nightclub) [Wikipedia]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חיה לה בחורה בזוגיות רצינית עם בחור, גם אם בלי-חופה-וקידושין. העניין התפקשש. זהו? מה שנשאר לה לעשות בחיים זה להתדרדר לזנות כי היא כבר 'בלויה'1? ולא תגידו, סטנדרטים ויקטוריאניים2. השיר נכתב ב-1979! 1 היינו כבר לא-בתולה. 2 גם בתקופה הויקטוריאנית, אגב, לא כולם התחתנו בברכת הכומר. רוכלים (קוסטער-מונגער"ז בלע"ז) למשל, נהגו פשוט לעבור לגור יחד. ורובם לא היו מעולם בתוך כנסיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה - גם בתקופה הרומאית הנשים לא היו מתחתנות בברכת הכומר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, אין שום קשר בין הדמות ההגונה והתמימה בתחילת השיר, לבין סופה העגום. לדעתי הכותב סתם הרגיש שחסרה לו פואנטה ומצא אחת, בכל מחיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי דוקא נראה שהפואנטה של השיר היא: """ לחבר'ה מספרת, מתארת, איך כבשה את העעוללם! """ אבל מה אני כבר מבין בשירים .. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהשורה הזאת מדברת על המזוודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכר איך כילד, קראתי את מילות השיר (מעטיפת התקליט, ויניל...) והייתי בטוח שהאיטלקי פשוט מת: אחרי הכל, היא "בת עשרים וכבר בלְוָיָה"... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאיר ואלון חוזרים מארצות הברית: "היו ימים שם לא קלים / אפשר לומר קשים אפילו / אבל נודה ולא נסתיר / שנהנינו וגם בילינו". כמובן שהבילוי לא הוביל לניתוק מהישראליות: "ניזכר ברובע קווינס / ועל מנהטן נשירה / איך שקנינו "מעריב" / כל יום שישי על יד הסאבוואי / ואיך חייגנו תל אביב". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או, יפה! פספסתי את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במסגרת הנושא חובה להכניס, למרות שהוא מזוית שונה, את "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג, הידוע בכינוי מכורה שלי. כידוע, לאה גולדברג יושבת בישראל וכותבת על חו"ל, אבל הפעם על העבר, על מולדתה שלה במזרח אירופה. ואכן, בהתאם לתזה שכל אדם מתגעגע למולדתו, היא מפגינה געגועים חו"לה ולא געגועים ישראלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כן, שבעת הימים חלים בסוף דצמבר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי, גם אתה נפלת בפח הזה שהמורות בבית הספר טומנות? "ואלס להגנת הצומח" של נעמי שמר הוא לא שיר על הגנת הטבע, הוא שיר על יחס הציבור ליוצרת. ב"שירי ארץ אהבתי", "ארץ אהבתי" הוא לא הארץ שאני אוהבת (זה לא עובד ככה בעברית!), הוא פשוט "הארץ של האהבה שלי". מה פירוש "הארץ של האהבה שלי"? התרגיל הפואטי העתיק של מטאפורה שמפותחת בשיר שלם: אני אמשיל את חיי האהבה שלי לְארץ, ואראה מה עושים עם זה. עכשיו תקרא שוב את שלושת השירים, מובטח לך עולם חדש. לא הכל אני מבין בו (לפחות ב"מכורה שלי"; ב"בארץ אהבתי השקד פורח" זה ברור לחלוטין), אבל הוא יותר מעניין. אגב, חיי האהבה של גולברג הוא הנושא של בערך כל שיריה המוכרים (לבור כמוני), חוץ מ"שירי סוף הדרך" (העלובים יחסית לגולדברג), ואולי "את תלכי בשדה", שאני יכול לנחש לפחות שתי פרשנויות לו, ורק אחת מהן היא על חיי האהבה שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או.קיי, זה המקום לספר שצמרמורת עברה בי כשהבנתי על מה מדבר "חמסין של ניסן". השירה הנעימה של אילנית מסווה את זה. אין שם התרפקות על נוף נעים אלא הדהוד תמידי של רגע האהבה שחלף, אבל ממשיך עם המשוררת ומשתקף בכל פרט במציאות (למרות שהוא כבר לא קיים במציאות עצמה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הצטמררתי בלי שידעתי על מה השיר מדבר. פעם ראשונה שאני קורא את השיר במלואו. עד עכשיו ידעתי רק את המילים שאילנית שרה. עדיין לא ממש יודע את הכוונה המלאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קצת לא מבין מה רצית לומר. שכל השיר הוא *רק* מטאפורה לחיי האהבה של גולדברג ואין בו שום קשר למולדתה? תמהתני. אני לא למדתי את השיר הזה משום מורה לספרות, אבל רק בגיל מאוחר יותר נתקלתי בפרשנות החצי ביוגרפית הזאת ששופכת אור על הרבה שורות מוזרות בשיר. הייתי מפנה לויקיפדיה, אבל בהקשר של פרשנות שירה זה נשמע קצת משונה. לכל הפחות ניתן לומר שהשיר משלב בין מולדתה הביוגרפית של גולדברג לבין חיבוטי נפשה הרומנטיים. שזכרונות בילדותה מהדהדים את כאבי ליבה בהווה. אבל לפסול מכל וכל את ההקשר הזה נשמע לי קצת חותך וחד צדדי מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את "בארץ אהבתי השקד פורח" אתה יכול להסביר כמדבר על ארץ? מה ב"מכורה שלי" עובד עם פרשנות של ארץ יותר טוב מאשר עם פרשנות של אהבה? עיין גם בשיר השלישי במחזור, ארץ אהבתי האביונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה חידשת, מעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא דיברתי על השקד פורח, הוא נראה לי הרבה יותר מתאים לתזה שלך. חלק מהבעייה זה שאני חושב שאתה (גם) צודק. יש בשיר גם חיבטי נפש אישיים, אבל לא רק. כל הקבצנים האחים, והמשורר שמסתובב בין עיר לעיר ומדינה למדינה - רגע, אם הארץ היא רק הנפש, אז בין עיר לעיר זה בתוככי הנפש ובין מדינה למדינה זה מחוצה לה? ומיהו המספר החדש הזה שמסתובב בפנים עם פיצול אישיות שכזה? והוא היחיד שמעיד על עצמו את תהילתו? הפירוש החד צדדי הזה הופך את השיר להתפלשות מונומנטלית, מלאת פאתוס ורחמים עצמיים שלא ממש מאפיינים את גולדברג. רות דולורס וייס כנראה תסכים עם התיאור הזה, בביצוע שראוי לתואר ה-I want you של השירה העברית (זאת מחמאה, אם תהית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ענק (שלשה סימני קריאה). אני בצמרמורות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מה, לא הקשבת לביצוע הזה מהקישור בדיון 3721? סתם, גם אני לא הייתי נכנס לכל השירים אלמלא הייתי זה שכתב את המאמר. אבל עכשיו אתה מוזמן לקרוא מה כתבתי עליו.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:) נחשפתי במערומי. אני מבין את הספקנות שלך, אבל אותי היא קנתה מהרגע הראשון. רק אחר כך התחלתי לעשות בדמיוני השוואות לגרסה המוכרת של חווה אלברשטיין (שהיא זמרת ענקית גם בעיני), ורות דולורס יצאה בהן לא רע בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה קנה אתכם בביצוע המקרטע הזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"בין עיר לעיר זה בתוככי הנפש ובין מדינה למדינה זה מחוצה לה?" לא. גם בפשט של השיר היא נעה מעיר לעיר וממדינה למדינה מחוץ לארץ אהבתה, כדי לתנות את דלותה. אני לא חושב שההבחנה בין ערים לבין מדינות משמעותית. הדרש: כמשוררת היא מספרת על תלאות חיי האהבה שלה לכל העולם, ומכיוון שהיא משוררת מצוינת היא גורמת לדלות לזהור. "פאתוס ורחמים עצמיים שלא ממש מאפיינים את גולדברג" אוהו. פאתוס יש אצלה לא מעט, ורחמים עצמיים זה הרגש הנפוץ ביותר בשירים שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו גם כשיר הפותח את טקס ה-70 למדינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומירי רגב שוב מככבת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, רק שהפעם הפתיל מעלינו מביא נימוקים מטובי אנשינו בעד הגישה שלה במקרה דנן (אולי לא בדיוק...) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בויכוח בין עמדתך לבין הפרשנות הנבערת של מירי רגב או הפרשנות המתחכמת של "זה לא ציון. זה ליטא", ברור לגמרי מי צודק ויעיד שם השיר. אני באופן אישי אפילו נוטה לפרשנות של מבקר הארץ בן שלו. גולדברג, כדבריך כנראה כתבה על ארץ אהבותיה, אבל גדולתו של משורר ובעיקר שיר היא גם בכך שהוא נותר פתוח לפרשנות אישית של הקורא. לטעמי הפרשנות המדוייקת שלך חוטאת בחטא הצמצום. אני מעדיף להרחיב\להחליף את ארץ אהבותיה הרומנטיות של המשוררת באותה ארץ לא נודעת השוכנת בתוך נפשנו שהיא העבר שלנו. ילדותנו, זכרונות הורינו וכל מה שקרוי תבנית נוף מולדתנו. המבקר דן מירון, תקף באלימות ובארסיות את המשוררת ובפרט את השיר הזה. הוא כתב שהמשוררת כותבת על הדלות, אבל הדלות שלה אינה אותנטית אלא זוהרת באור רומנטי וקיטשי. זה די קרוב למה שכתבת על פאתוס ורחמים עצמיים. כאן בדיוק נכנסת החשיבות והכוח של המלחין המעבד והמבצע. במקרה זה שלושת הביצועים שאזכיר הם בלחן של דפנה אילת ולכן בולט הכוח של העיבוד והמבצע. דומה שאתה ודן מירון תוקפים יותר את הביצוע של חוה אלברשטיין עם העיבוד של אלכס וייס, מאשר את השיר עצמו. השיר והקול של חוה באמת יפים מדי בשביל השיר. האלמנט המוזיקלי הנשזר בין בתי השיר לפזמון ונועל את השיר בסגירת מעגל הוא הפראזה המוזיקלית של הלה-לה-לה-לה-לה, באמת מעטר את השיר בנעימת לוואי עם זוהר נוסטלגי ואולי קצת גם מזוייף. דוקא הביצוע היבבני של דולורס, המבצעת את הבתים בכמעט רציטטיב ואשר עקרה את הקישוט המוזיקלי והחליפה אותו בנגינת קונטרהבס שורטת ובסיום של זעקה אילמת, מחזירה לדלות עליה מדבר השיר את האותנטיות. ולכן אני חושב שרות אותנטית ולא פאתטית. מדוע הפרשנות של בן שלו לגיטימית ושל מירי רגב לא? אני חושב שהעניין הוא במילות השיר. אין בו שום דבר הרומז לשיר ציוני ולאומי על החומות הנתוצות של הר הבית. ולכן הפרשנות הזו היא שרירותית ומנכסת את השיר לאג'נדה הלאומנית. שרית חדד היא זמרת בעלת יכולת קולית וגם העיבוד המזרחי של השיר מאופק יחסית, אבל הגשת השיר נראית סתמית ולא נראה שהזמרת הבינה או אפילו ניסתה להבין על מה השיר מדבר. אני לא יודע, אבל יתכן שמי שגדל על מוזיקה מזרחית, העיבוד ה"אנדלוסי" מנגן על איזשהו מיתר בליבו והביצוע יפה בעיניו, אבל כאן מדובר לגמרי בעיבוד נוסטלגי של השיר שאין לו כל כך קשר לנאמר בשיר עצמו. לי הביצוע של שרית, הוא האנטיתזה לעיבוד של דולורס, סתמי ואפילו אדיש לחלוטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לתאר את זעקתה של רות דולורס בכמה מילות תואר, 'אילמת' איננה אחת מהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הריני מזמין אותך למצוא תיאור מדוייק יותר לזעקה שאין בה מילים. המבקר בן שלו כתב ''זעקה שהמילים לא יכולות לעבור בה''. בהזדמנות זו אוסיף שנכתב כיהביצוע של רות דולורס חלק את המאזינים לשונאים ואוהבים. וזה מסימניו של ביצוע גאוני. קפקא תאר את הסיפור הטוב כפטיש המשמש לניפוץ קרח. הסיפור הטוב צריך לנפץ את שכבת הקרח בנשמתו של הקורא. קיים גם ביצוע של עמיר בן עיון לאותו לחן. לענ''ד הביצוע שלו עדיף על הביצוע של שרית חדד. בניון לא מנסה למזרח את השיר. הוא יודע שהוא נשמע מספיק מזרחי כדי שהשיר יקבל את הגוון הזה ומתרכז בהגשת המילים של השיר. בשמיעה נוספת, גם העיבוד של שרית (יעקב למאי) הוא יפה, אבל עדיין יש כאן ניסיון למזרח את השיר. הסגנון המזרחי נוטה לסנטימנטליות ולמרות האיפוק כאן, נוספת לשיר עוד נימה דקה של סנטימנטליות שרק מזיקה לו. ישנה הקלטה של גולדברג מקריאה את השיר הזה (הלחן ובמיוחד הביצוע של אלברשטיין נאמנים מאד להקראה של המשוררת) וברור שכוונת המשורר לא היתה לסנטימנטליות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב הזעקות אין בהן מילים, הלא כן? ילד בן חצי שנה יודע לזעוק היטב היטב גם ללא מילים. עד כמה שאני מבין את הביטוי, זעקה אילמת אמורה להיות ללא קול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעברית: משירי ארץ אהבתי אני לא יודע לגבי רוב. לזעקה המפורסמת ביותר, זעקתו של ישוע מנצרת על הצלב, דוקא היו מילים. הן הדהדו את הנאמר בישעיהו כב ב: "אלי, אלי, למה עזבתני?" אבל עזוב.אני חושב שכוונתי ברורה מספיק. שמא היה בדבריך המקוריים רמז למה שכתב ירדן על הפאתטיות והרחמים העצמיים בשירת לאה גולדברג? אם כך, הרי שבמפרשים של ספינתך כמו בספינתו של ירדן נופחת רוח מאמרו המפורסם של דן מירון נגד המשוררת והשיר ב"הארץ" 1960. המאמר היה חלק מן המתקפה של משוררי "לקראת" (זך, אבידן, עמיחי ואחרים) על משוררי דור המדינה (אלתרמן ושלונסקי). המתקפה שהחלה במניפסט של נתן זך "הרהורים על שירת אלתרמן" (1959) וטענה לחוסר אותנטיות, מטאפורות ושפה גבוהה ומלאכותית. מירון ייחס לגולדברג רומנטיזציה מזוייפת וקיטש. תלמידו של מירון, אריאל הירשפלד תאר את המאמר של מורו בהארץ כ"מאמר נאצה רצחני ממש". לדעתי הוא לא הגזים מאד. לאה גולדברג במשירי ארץ אהבתי כתבה את הכאב של חיי האהבה הרומנטית שלה, אבל הציבה בינו לבין הקוראים פרגוד רומנטי ונוסטלגי. אם תרצו אפילו סנטימנטלי ("עם שיר ותבת נגינה"). המעבד אלכס וייס והזמרת חוה אלברשטיין שכתבו פופ של אמצע הדרך, שמרו אמונים למשוררת והצניעו את הכאב ע"י מוזיקה רומנטית וקולה הזך והיפה של אלברשטיין. הביצוע הזה יושב כבר שנים רבות ובצדק, בפאנתיאון של הזמר העברי. זהו הפתיל המקשר ביניכם לבין המתקפה על "מכורה שלי". כעת באה רות דולורס ששרה רוק בגוון בלוזי וקורעת את הפרגוד מעל מילות השיר. מה שהיא מעלה על הבמה הוא את הכאב העירום והחשוף. אתם רומזים לפאתטיות ולרחמים העצמיים. אבל אלו הן תופעות לוואי מתחייבות כאשר אתה הולך ללא שיור וללא הסתייגות אחר הכאב. אתם יכולים להסב את הראש כמעשה בני אדם הצופים בכאב עירום ועריה, אבל אינכם יכולים להסתתר מאחורי טענות של זיוף ומלאכותיות. לטעמי גרסת הכיסוי של דולורס צריכה אף היא לתפוס את מקומה בפאנתיאון לצד הגרסה הקלאסית. אם הרוקנרול לא יכול להעלות לבמה את הכאב עצמו ללא משככי כאב, האם יש לו גם ערך אמנותי לצד ערכו הבידורי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלכת רחוק מדי. אני נטפלתי, בקטנוניות, אני מודה, רק לביטוי 'זעקה אילמת'. דוקא לגבי הביצוע כולו, בפעם הראשונה ששמעתיו הוא היה מצמרר ממש, לא יכולתי שלא לחזור עליו פעמיים ושלוש. בדיעבד, הוא כל כך חסר פילטרים שזה קצת מרתיע, אבל בהחלט ביצוע ראוי. אם תשים לב, אני העליתי את טיעון הרחמים העצמיים שתומך בגרסה הגיאוגרפית ולא רק הרומנטית, דוקא מתוך ההנחה שזה מקטין את מידת הרחמים העצמיים, ושהפרשנות הרומנטית גרידא גורמת להם לעלות על גדותיהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שהלכתי רחוק מדי. אתה יכול לשם השוואה לשמוע את הביצוע של ברי סחרוף מערב "שרים לאה גולדברג". רוקנרול פאר אקסלנס, אבל לא הרבה מעבר. צביעת השיר בגון של הרוקנרול, אינה נותנת לשיר דבר. הרוקנרול הוא כאן המסר והשיר הפך למדיום (לא מוצלח במיוחד, חייבים להודות). זהו בידור לחובבי הז'אנר, אך לא אמנות. ככל שמתעמקים במילות השיר, מבינים שההתקפה של זך ומירון לא היתה חסרת בסיס. המטאפורה היא מרכזית בשיר מכורה שלי. כאשר המטאפורה גבוהה ומלאכותית מדי, מתרחקת יותר מדי מן הנושא האמיתי, היא פשוט מזמינה פרשנויות מופרכות, דוגמת הפרשנות הגאוגרפית. בשיר הנפתח במילים "מכורה שלי", מדוע שאדם לא יעלה בדעתו שמדובר פה על ליטא, מולדתה של גולדברג? בכל זאת, לדעתי זו עדיין פרשנות מופרכת. גולדברג לא כתבה שירה לאומית על ישראל, מדוע שתכתוב על ליטא? גולדברג כתבה הרבה על ליטא, אך "רק אחת בעולם את שבחך אמרה"? ממש לא. לא אחת ולא שבחך. אריאל הירשפלד ובעקבותיו ירדן מצמצמים את השיר לקינה על חייה הרומנטיים הדלים של המשוררת. אין ספק שזהו גרעין האמת של השיר. אין ספק שגולדברג השתמשה במטאפורה הזו גם במקומות אחרים. השורה "בנייך בנותייך חתן כלה", כבר אינה מטאפורה מלאכותית ומופרזת, אלא טבעית ומן החיים, בהם חיי נישואין הם מימוש של אהבה רומנטית. ועדיין אני חושב שזה צמצום של שירת גולדברג. כי שוב השורה האניגמטית "רק אחת בעולם" הופכת לפריט טריביה קטנוני. האם המשוררת אומרת את שבחה עצמה או שיש כאן רמז לאמה או לחברה ששמה לא מצויין? בכל מקרה קטן מאד. מירון נטפל במיוחד למילות הסיום "דלותך הזוהרת". שיר המספר על דלות החומר מופז בזוהר קטשי של רומנטיקה נוסטלגיה ופאתטיות. דומה עליי שהפירוש המרחיב את נושא השיר מחיי האהבה של גולדברג לכלל עברה, אותה ארץ בלתי נודעת (לאחרים) השוכנת בנפשו של אדם, היא הפרשנות המספקת ביותר. אין זה זוהר פאתטי ומזוייף אלא זוהרם האותנטי של הגעגועים להורים, לידידים, לאהובים ובכלל לתבנית נוף הולדתו של אדם. את הפרשנות הזאת שרתה באופן יוצא מן הכלל, הפרשנות של חוה אלברשטיין. הפרגוד ממאחוריו הוסתרה קינתה של המשוררת על חיי הסגריר, הגשמים והאין סערות של אהבתה, הפך למסר ופואטיקה בפני עצמה. אחדות של צורה ותוכן, בה הפראזה המוזיקלית ללא מילים שנוספה מובילה את השיר בין בתיו לשורות החוזרות ואל שדות גולדברג המוזהבים של הרומנטיקה והפולק ונועלת אותו באקט של שיבה להתחלה. ושימו לב, עד כמה הפראזה הזו כובלת את כל הגרסאות האחרות המתיחסות אליה בדרך כזו או אחרת. דוקא גרסתה של רות דולורס היא בבחינת חזרה לפרשנות המצמצמת. הפרגוד נקרע לגזרים והקינה מוצגת עירומה וחשופה. הפראזה מסולקת לגמרי ומוחלפת בנגינת קונטרהבס מתכתית. ואז בשניות הנעילה, הפראזה מופיעה בדמות זעקה ללא מילים. לענ"ד, פשוט עיבוד גאוני שבו הרוק הוא המדיום והכאב הוא המסר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי שום תלונות לפרשנות שלך. ה'הלכת רחוק מדי' רק רמז שבפרשנות שייחסת לי לגבי השיר כיוונת למקום לא נכון. באמת לא עניין מאד עקרוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מחזיק בביקורת שאתה מייחס לי על גולדברג. רק לצורך הסנגוריה על היחס שלי אליה, אציין שהיא בקלות המשוררת האהובה עלי, יותר מעמיחי וזך1. אני חושב שגולדברג מלאה פאתוס ורחמים עצמיים, אבל אין בכך שום זיוף; רחמים עצמיים הוא רגש אותנטי מאוד. האם יש אצל גולדברג קיטש? אני יכול להבין את הטענה, אבל איפה עובר גבול הקיטש הוא עניין חמקמק. 1 והם בתורם יותר מאלתרמן-המשורר2, מה שאומר אני מקווה שזה בזכות סגולותיה של גולדברג ולא בגלל "דור". זה שאני אוהב משקל וחריזה משחק כאן תפקיד חשוב, אבל הם לא חזות הכל. 2 להבדיל מאלתרמן-הפזמונאי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין. העניין הוא שעניין הפאתוס והרחמים העצמיים, היה בדיוק לבה של הביקורת של זך ומירון על משוררי דור המדינה. אני חושב שזך אמר את זה בשנים האחרונות. הוא רואה באלתרמן את גדול המשוררים העבריים. הביקורת היתה נגד השפה הגבוהה והמטאפורות המורכבות ונטען שהן לא אותנטיות. מירון תקף במיוחד את הזוהר המזוייף שיחסה גולדברג לדלות. כשני מעריצי גולדברג, אני חושב ששנינו מסכימים שגולדברג מלכתחילה מבין כל הקולגות שלה, חטאה פחות בהגבהת השפה ובמטאפורות מורכבות. לעומת זאת היא היתה הקורבן הנוח יותר בנושא הנוסטלגיה והרחמים העצמיים. חווה אלברשטיין הגנה על המשוררת, אבל בעשותה כך עטתה שכבה נוספת של רוך ורומנטיקה על "מכורה שלי". לדעתי יש בביצוע של רות דולורס, חוט של גאונות. היא לוקחת את הפרשנות של הירשפלד עד הסוף וקורעת את פרגוד המטאפורות והנוסטלגיה המוזיקלית "תיבת הנגינה", וחושפת את ליבו המדמם של השיר: קינה על חורבן חומות חיי אהבה של המשוררת האביונה והמרה. אצל דולורס אי אפשר לטעות או לחמוק מגוש הכאב הנעוץ בלב השיר.הפונז כתב על העדר הפילטרים כנקודת חולשה של השיר. אבל לטעמי רות דולורס, דוקא שולטת בסיפור השיר ביד רמה. הכאב מזנק עליך למן השורה הראשונה,אבל רות ממשטרת אותו כל הדרך עד לסיום. קריאה כמעט רציטטיבית של בתי השיר לעומת שירה מדוייקת של השורות החוזרות. פסנתר וקונטרבס יוצרים דלות חומר זוהרת לגמרי וממש ממש לא קיטשית. השיר שומר על המוזיקה, עד לקרשנדו בסיום, שם דוקא הפראזה הפולקית של אלברשטיין הופכת לזעקת הכאב של הבלוז-רוק. לאוזן שלי, אין בביצוע של דולורס, אפילולא שמץ של זיוף. רק אומץ. שמיעת השיר, כפרומו לסדרת טלביזיה חדשה, הזכירה לי את הניסוי של הוושינגטון פוסט בתחנת הרכבת: באך בתחנת הרכבת. כתיבתי על הביצוע היא בבחינת משיכה בשרוולם של הקוראים: שימו לב, אנו חולפים ליד רגע של יופי נדיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה כתבת ירדן. אך קדם לכל אלה שהזכרת, הספן התימני 'גדליה רבע איש', שהצטרף לצי הסוחר בשנות החמישים וראה את אמריקה משמאל ומימין את אוסטרליה, אך בבוא היום אמר לקברניט: "הקברניט היכונה, האוקינוס פה נגמר, נשובה הירקונה". אסתר גמליאלית שביצעה בשנות ה-50 את שירם של אלתרמן/וילנסקי במסגרת תיאטרון המטאטא: https://www.youtube.com/watch?v=gbL7PvYc9Uw |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה לירדן על עוד מאמר נהדר. יעל נעים והשיר שלה "פריז" הם חריגה מהמסלול שמשרטטים השירים שבמאמר: הדוברת בשיר גרה בפריז ואמנם מתגעגעת לארץ, אבל עושה רושם שפריז מנצחת. ואכן, במציאות, יעל נעים עצמה הצליחה שם בענק, שלא כמו גפן בלונדון וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם יהורם גאון היה בפריז וגם ברומא וראה שבעת פלאי תבל אבל אין כמו ארץ ישראל, שלום לך ארץ נהדרת. גם דורון מזר, במטוס מאי שם בחו"ל, חוזר הביתה (שיר איטלקי במקור). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואת סן פרנסיסקו על המים של אריק איינשטיין הזכירו כבר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, כן. במאמר עצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ונצואלה של בצל ירוק. כולם רוצים לונצואלה אין דומה לה, או אולי צ'ילי, ובסוף הבכיין רוצה רק לפתח תקווה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש להם גם שיר פחות מוכר על ישראלים היושבים בפריז ונמאס להם אבל כשהם עומדים לחזור לארץ הם מתחרטים ורוצים להישאר. ועוד שיר פחות מוכר של חיים חפר הלועג לישראלים המתרשמים משיקומה של גרמניה ואוהבים להיות בה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר על גרמניה. אישית, אני לא מסכים עם הביקורת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גש לארצי יש איזושהיא גרמניה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נשמע לי מוקם יותר מבצל ירוק. בכל מקרה, מקור ההשראה ברור, לילי מרליין. הביצוע המופרסם הוא של מרלנה דיטריך אבל שווה להזכיר את השחקנית המופלאה חנה שיגולה בסרט ששמו כשם השיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בהחלט בצל ירוק. השיר מופיע באלבום שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אילנה רובינא ושמעון ישראלי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככל הנראה. דרך אגב, השיר ונצואלה הכשיל דורות של תלמידים שחשבו שהאורינוקו נשפך לאמאזונס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו לא לגמרי טעות Casiquiare_canal [Wikipedia] | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגרסה של ''שוקולד מנטה מסטיק'' הן כבר תיקנו את הטעות הגיאוגרפית. אבל לא את הטעות הזואולוגית בנוגע למה החלק המסוכן של האנקונדה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאנקונדה אכן יש שיניים ולא רק זאת, הוא גם ממהר לנשוך את מי שמציק לו. ראיתי במו עיני. אבל לא מתים מזה (לפחות לא תוך שתי דקות, אבל אולי אחרי שבועיים מהזיהום). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, למדתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משתפך! זה כבר נשמע אחרת לגמרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרבה המזל, לימודי הגיאוגרפיה במערכת החינוך בארץ מסתכמים בגיאוגרפיה של א''י עם חריגות קלות למזה''ת, ועד האורינוקו אינם מגיעים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהייתי בכיתה ו' חיכיתי בכיליון עיניים לכיתה ז', כדי להתחיל ללמוד גיאוגרפיה ופיזיקה. המורה אלקה דיכאה חיש מהר את החדווה בשני המקצועות. היא, וחומר הלימודים. אבל הבעיה, לפחות בגיאוגרפיה, היתה אצלי. כחולה אטלסים, הייתי בטוח שזה מה שעושים בגיאוגרפיה - קריאה מודרכת באטלסים. למרבה האכזבה גיאוגרפיה זה מדע חברה, שעוסק בבני אדם. אז למדנו על עיר ועיור וכאלה. ובכיתה ט' על השרון. אלוהים, איזה שעמום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק בכיתה ז'? הייתם אמורים להתחיל בד', לערך. מתחילים מהעיר, עוברים לאזורים שונים בארץ, בכיתה ו' קופצים למצרים - ופותרים את העניין בזה שמטילים עליך לעשות עליה עבודה בחופשת פסח. באמת היתה חוברת, 'ארצות הים התיכון ואירופה'- אבל אצלנו היא לא נפתחה והצטרפה למניין "ספרי הלימוד שקונים סתם". מתישהו בין לבין למדנו איך משתמשים באטלס ואיך קוראים מפה פיזית1 ואיך קוראים מפה כלכלית, וכל הסאגה הזו תמה בכיתה ט'. פיזיקה למדתי רק בח' ובט', או אולי רק בט'2. 1 "ירוק במפה זה לא דשא". 2 נאוה. ביולוגיה היא לא ידעה ללמד בצורה מעניינת, ואז עוד שלחו אותה להרוס גם את הפיזיקה ואת הכימיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, למדנו לקרוא אטלסים ומפות לפני כיתה ז', אבל זה לא היה תחת הכותרת גיאוגרפיה. אני לא זוכר תחת איזו כותרת כן. בכיתה ד' (בלבד!) היה "מולדת", ולמדנו על עמק יזרעאל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הילדים שלי למדו לקרוא מפה בתחילת כיתה ה' וזה היה חלק משעורי גאוגרפיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(התייחסתי אליו בכותרת המאמר. יותר מזה לא ראיתי לנכון, מבחינת הרבדים שיש בו, מילולית ומוזיקלית, הוא לא יותר משיר ילדים חביב.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקור זה שיר של ארלו גאטרי ויש גם גרסאות של וילי נלסון ושל ג'וני קאש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה לא יותר ולא פחות מ''נערה נפלאה מספרד'' או ''הקולות של פיראוס'' שהוזכרו במאמר. יש מקום לכולם לתוגת כולם, על פני כל הסקאלה המסחרית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, אני לא חושב ש"נערה מספרד" ו"הקולות של פיראוס" נופלים במשהו מ"בוא לריו", נניח. אני מותנה כמוך (?) להתחבר יותר לשיר של יהודית רביץ, היא הרי זמרת רוק מופתית ושני הראשונים הם פופ מזרחי מסחרי ונחות - אבל אם נתגבר על התניות תרבותיות, "בוא לריו" הוא לא יותר מפצצת פופ נהדרת, ו"נערה" ו"פיראוס" לא פחות מפצצות פופ נהדרות. בשלושתם השירה נהדרת, כמו שידעו פעם. השיר שלה חזק יותר בגרוב, השירים שלהם חזקים יותר במלודיה. שלא לדבר על "אפריקה" של רביץ. רק בשלב מאוחר של עריכת המאמר השמטתי ממנו משפט ביקורתי על השיר הזה ועל האלבום "שם" כולו - כתבתי שאלו שיר ואלבום שהדיסקוגרפיה של רביץ היתה יכולה בלעדיהם. ומה שבאמת התכוונתי זה שהם ליקוי מאורות שלה. אני מניח שהלחן של "שלום לך ארץ נהדרת" היה יכול להחזיק שיר רציני יותר (אני מדמיין בקלות את עמיר בניון שר אותו עם מילים אחרות, וקורע את הלב), זה העיבוד והשירה והמילים שעושים אותו שיר ילדים (שלושת הראשונים לא מעמיקים יותר במילים, אבל פונים למבוגרים). אם אני חושב על זה שוב, הסיבה העיקרית שלא התייחסתי ל"שלום לך" בגוף המאמר היא לא רמתו ואופיו, אלא שהנושא שלו הוא במובהק ארץ ישראל. הוא מזכיר את השמות "פריז", "רומא" ו"הקוטב הצפוני" רק בתור אזכור של חו"ל כמושג כללי, ואז מתרכז באתרים בארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלת"ק: אריק לביא שר על יורד לארה"ב שחלומותיו התמסמסו ב"מונית הצהובה" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלת"ק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי לקרוא תגובות קודמות (אם כי בסוף כן קראתי :-) ). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלגג''ל, גם לאורלאצ'יק יש שיר על ניו יורק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ורבקה זוהר שרה על יורדת שחלומותיה התגשמו אבל האושר ממנה והלאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, ירדן! עוד כמה דוגמאות עלו בראשי תוך כדי קריאה: - ״ניו יורק״ של אולארצ׳יק, שהיא לא בית. - הבחורה של מוניקה סקס שנסעה לסן חוזה וזה לא נגמר, או אפילו התחיל, טוב. - גם אתניקס לא מאוד מרוצים מעמליה ג׳ונס, שכנראה לא תשוב מאוסטרליה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהוד בנאי קצת השלים עם חו"ל דרך הבת שלו, כמו ציפור ושרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פורטיס בילה באירופה לא מעט, בשתיים-שלוש תקופות, אבל את הביקורת הוא מותח דווקא על אמריקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על מאמר מעניין. מזכיר לי שלא כולם לקחו את הנושא ברצינות ויש לפחות שתי דוגמאות שמתיחסות כמעט באופן ישיר לתופעה שכתבת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נורית גלרון (באדיבות מאיר גולדברג) שולחת ספינות דמיוניות מהחוף המקומי לסוף העולם, לשום מקום מסויים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה הכיוון ההפוך- מישהי שנולדה ''שם'' ועברה לכאן. והחלום במקרה שלה הוא לא געגועים אלא סיוט. אבל תודה שהזכרת את אלונה דניאל, היא משובחת ומיוחדת. הלוואי שתחזור ליצור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קפיצה ל-2016. טיסה לחו"ל היא כבר מזמן לא מאורע מכונן, אלא "קפיצה קטנה" לבילוי סופשבוע, שאינה שמורה רק לחברי הברנז'ה התל אביבית, אלא ל"עמך". אז מה יש לנציג העם הפשוט, דדי דדון, לומר על רודוס (במילותיהם של צוות הכותבים מהמצליחים של התקופה)? רודוס - בלאגן ברודוס, רק אני ולוקוס, אבל - חמש מאות רוסים - המפלט מהרוסית, שוודאי נוכחת ביומיום של העם הפשוט, שאותו ביקש גיבור השיר למצוא שם, לא נמצא, גם לא ברודוס. רק בבית, אחרי שהוא חוזר בטיסה 351, כשהוא כבר יודע שנוחתים ב 6 בבן גוריון - המקום היחיד בעולם שבו הוא לא צריך דרכון כי אפשר לשים ת'יד במכונה. כמעט עשרים שנה אחרי מיקיאגי באממסטרדם, והכל השתנה, אפילו ביקורת הדרכונים. השיר מספר סיפור קצר ומאוד מדוקדק, ממש כמו הריאליזם הצרפתי של המאה ה-19, תיאורים קטנים, מס' הטיסה, שמה של הנהגת, ובמקרה של דדי דדון אנחנו רואים באמת איך המגמה הזאת מובאת לידי אבסורד, למשל הגריי-גוס שהוא מזמין ברודוס. במידה רבה השיר הוא לא פארודיה, מהסיבה שגם השירים שעליהם הוא לכאורה מסתלבט הם כבר שירים עם הרבה מאוד הומור עצמי ומודעות עצמית, ואלו שירים שבאותה מידה שהם מזרחיים - הם קודם כל שירי פופ. פופ שבאמת בא לעשות כיף, לעוף על החיים. החידוש הגדול שהמוזיקה הים תיכונית הביאה לתרבות הישראלית הוא היעדר היומרנות והיעדר הדכדוך הקיומי שעטף את המוזיקה הברנז'אית התל אביבית מאז ומתמיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערוץ הראשון העלה לפני כמה ימים ליוטיוב את תכנית הטלוויזיה המלאה "חמוש במשקפיים" של שירי אריק איינשטיין, מ-1981. פעם ראשונה שאני רואה את הכל, איזה כיף. בין השירים משובצים ראיונות קצרים עם איינשטיין (המראיין הוא אלי ישראלי), וב-40:20 הוא מדבר על להיות בחו"ל, להתגעגע לארץ, והשיר "יושב בסן פרנציסקו". מעניין אם כשהוא אמר "הכי טוב לי בבית" כבר התרוצץ לו בראש "אוהב להיות בבית", שיצא כמה שנים לאחר מכן. מבחינה מוזיקלית, כל ה"ביצועים" בתכנית הם lip sync מצולם על רקע מוזיקה מוקלטת באולפן. שני שירים - "תוף בודד" (25:50) ו"קפה טורקי" (36:15) - הם ביצועי אולפן שונים מהביצועים המוכרים של השירים האלה, ולא ידוע לי על אלבום שהם יצאו במסגרתו. מישהו מכיר? ב"סן פרנסיצקו על המים" (42:00) קורה משהו קצת מצחיק: המוזיקה ששומעים היא הקלטה מההופעה המשותפת עם שלום חנוך, ולכן בפתיחה יש מחיאות כפיים. הנגנים שבקליפ עושים את עצמם מוחאים כפיים, יעני כדי להצדיק את מה ששומעים, ובעליל משועשעים מהעניין. אבל בעצם משהו לא מסתדר לי עם השיר הזה: הוא יצא לאור כאמור בתקליט ההופעה המשותפת עם שלום חנוך מ-1979, ושנה לאחר מכן, אותה הקלטה מאותה ההופעה נכללה גם באלבום "חמוש במשקפיים". לפי מה שקראתי פעם, הם ניסו להקליט את השיר מחדש באולפן, אבל לא הצליחו לשחזר את האנרגיה והאיכויות של ההופעה, ולכן הוציאו אותו שוב בביצוע הישן מההופעה (למרות כמה פשלות קטנות, למשל השיעול של אריק איינשטיין ב-43:56). אבל אם כך, למה הקהל מחא כפיים בתחילת השיר בהופעה ב-79? בד"כ זה קורה כשהקהל מזהה את השיר, אבל איך זה קרה כאן, אם זה שיר חדש? היה בכל זאת ביצוע קודם לשיר? ואולי בכלל מחיאות הכפיים הן לא לרגל זיהוי השיר, אלא בגלל שאריק עלה על הבמה אחרי שיר או כמה של שלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"תוף בודד" ו"קפה טורקי" כנראה הוקלטו באותו סשן בו גם צולמו (אבל כנראה לא הכל מצולם מאותו טייק, כי לפעמים אין כל כך קשר בין הצליל והתמונה) ב"קפה טורקי" אני שומע בעליל שזו דפנה ארמוני בקולות. נראה לי ששני השירים האלה צולמו שנים קודם. מיקי גבריאלוב ודפנה ארמוני נראים שם צעירים יותר מאשר בסשן של הליפסינק, שלא לדבר על אלון הלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרשה לי לחלוק על ההשערה ש"תוף בודד" ו"קפה טורקי" הוקלטו באותו סשן שבו הם צולמו. לומר "לפעמים אין כל כך קשר בין הצליל והתמונה" זה, אפעס, ניסוח עדין. למשל - הגיטרה האקוסטית שנראית מנגנת במלוא העוז בידי גבריאלוב לאורך כל "תוף בודד", אבל לא נשמעת בכלל, ופראזת הסלאפ של הבס בסוף "קפה טורקי" (40:04) בעוד יד ימין של אוהד אינגר לא נוגעת במיתרים (!) ומחזיקה בכלל מפרט (!!). יש עוד הרבה אי-התאמות. חוץ מזה, הסאונד של השירים הוא פשוט טוב מדי1 בשביל נגינה לייב, למשל מבחינת ההפרדה בין התפקידים: הקלטה של כולם בחדר לא גדול אחד (ועוד בלי מחיצות אקוסטיות), היתה נשמעת הרבה יותר רטובה, עם כל הזליגות של הצלילים מכלי אחד למיקרופונים של הכלים האחרים. שים לב גם שאף אחד מהמצולמים לא חובש אוזניות, שאין על הסט אף מוניטור, ושליד הגיטריסטים והפנדר אין מגברים. ככה לא מקליטים באולפן. אני חושב ששני השירים הוקלטו ומוקססו באולפן הקלטות רגיל בדרך הרגילה, מן הסתם ע"י הרכב הנגנים שמופיעים בצילום (פלוס מינוס). גם לי נשמע שזו דפנה ארמוני בקולות, אבל אני לא רואה איך זה ראייה לכך שמדובר בנגינה לייב. גם לא נראה לי ששני השירים האלה צולמו שנים קודם לתכנית. התכנית היא כאמור מ-1981, אבל מופיע בה מורדי פרבר, שע"פ ויקיפדיה התחיל ללוות את אריק איינשטיין רק שנה לפני כן, ב-1980. _____________ 1. ברור שהסאונד לא טוב כי זה יוטיוב מתכנית טלוויזיה בת 35 שנה שנמשתה מארכיון רוממה, אבל אפשר לשמוע שבבסיס, הסאונד היה מצוין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים שזו כנראה לא הקלטה לייב, ומן הסתם הצילום בוים בחדר החזרות (שים לב לכמות של זוויות הצילום) אחרי ההקלטות עצמן. אבל עדיין מאוד סביר לי שלא הקפיצו את החבורה פעמיים- פעם להקליט ופעם לצלם, אלא זה היה סשן אחד של הקלטות וצילומים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשדרות קרל מרקס בברלין נזכרתי בשיר הזה שבמקור הוא שיר של הצבא האדום ממה שנקרא בפיהם המלחמה הפטריוטית הגדולה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם זה שיר נדודים עם לחן רוסי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |