 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני קצת לא מבין מה רצית לומר. שכל השיר הוא *רק* מטאפורה לחיי האהבה של גולדברג ואין בו שום קשר למולדתה? תמהתני. אני לא למדתי את השיר הזה משום מורה לספרות, אבל רק בגיל מאוחר יותר נתקלתי בפרשנות החצי ביוגרפית הזאת ששופכת אור על הרבה שורות מוזרות בשיר. הייתי מפנה לויקיפדיה, אבל בהקשר של פרשנות שירה זה נשמע קצת משונה. לכל הפחות ניתן לומר שהשיר משלב בין מולדתה הביוגרפית של גולדברג לבין חיבוטי נפשה הרומנטיים. שזכרונות בילדותה מהדהדים את כאבי ליבה בהווה. אבל לפסול מכל וכל את ההקשר הזה נשמע לי קצת חותך וחד צדדי מדי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
את "בארץ אהבתי השקד פורח" אתה יכול להסביר כמדבר על ארץ? מה ב"מכורה שלי" עובד עם פרשנות של ארץ יותר טוב מאשר עם פרשנות של אהבה? עיין גם בשיר השלישי במחזור, ארץ אהבתי האביונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה חידשת, מעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא דיברתי על השקד פורח, הוא נראה לי הרבה יותר מתאים לתזה שלך. חלק מהבעייה זה שאני חושב שאתה (גם) צודק. יש בשיר גם חיבטי נפש אישיים, אבל לא רק. כל הקבצנים האחים, והמשורר שמסתובב בין עיר לעיר ומדינה למדינה - רגע, אם הארץ היא רק הנפש, אז בין עיר לעיר זה בתוככי הנפש ובין מדינה למדינה זה מחוצה לה? ומיהו המספר החדש הזה שמסתובב בפנים עם פיצול אישיות שכזה? והוא היחיד שמעיד על עצמו את תהילתו? הפירוש החד צדדי הזה הופך את השיר להתפלשות מונומנטלית, מלאת פאתוס ורחמים עצמיים שלא ממש מאפיינים את גולדברג. רות דולורס וייס כנראה תסכים עם התיאור הזה, בביצוע שראוי לתואר ה-I want you של השירה העברית (זאת מחמאה, אם תהית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ענק (שלשה סימני קריאה). אני בצמרמורות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מה, לא הקשבת לביצוע הזה מהקישור בדיון 3721? סתם, גם אני לא הייתי נכנס לכל השירים אלמלא הייתי זה שכתב את המאמר. אבל עכשיו אתה מוזמן לקרוא מה כתבתי עליו.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:) נחשפתי במערומי. אני מבין את הספקנות שלך, אבל אותי היא קנתה מהרגע הראשון. רק אחר כך התחלתי לעשות בדמיוני השוואות לגרסה המוכרת של חווה אלברשטיין (שהיא זמרת ענקית גם בעיני), ורות דולורס יצאה בהן לא רע בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה קנה אתכם בביצוע המקרטע הזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"בין עיר לעיר זה בתוככי הנפש ובין מדינה למדינה זה מחוצה לה?" לא. גם בפשט של השיר היא נעה מעיר לעיר וממדינה למדינה מחוץ לארץ אהבתה, כדי לתנות את דלותה. אני לא חושב שההבחנה בין ערים לבין מדינות משמעותית. הדרש: כמשוררת היא מספרת על תלאות חיי האהבה שלה לכל העולם, ומכיוון שהיא משוררת מצוינת היא גורמת לדלות לזהור. "פאתוס ורחמים עצמיים שלא ממש מאפיינים את גולדברג" אוהו. פאתוס יש אצלה לא מעט, ורחמים עצמיים זה הרגש הנפוץ ביותר בשירים שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו גם כשיר הפותח את טקס ה-70 למדינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומירי רגב שוב מככבת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, רק שהפעם הפתיל מעלינו מביא נימוקים מטובי אנשינו בעד הגישה שלה במקרה דנן (אולי לא בדיוק...) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בויכוח בין עמדתך לבין הפרשנות הנבערת של מירי רגב או הפרשנות המתחכמת של "זה לא ציון. זה ליטא", ברור לגמרי מי צודק ויעיד שם השיר. אני באופן אישי אפילו נוטה לפרשנות של מבקר הארץ בן שלו. גולדברג, כדבריך כנראה כתבה על ארץ אהבותיה, אבל גדולתו של משורר ובעיקר שיר היא גם בכך שהוא נותר פתוח לפרשנות אישית של הקורא. לטעמי הפרשנות המדוייקת שלך חוטאת בחטא הצמצום. אני מעדיף להרחיב\להחליף את ארץ אהבותיה הרומנטיות של המשוררת באותה ארץ לא נודעת השוכנת בתוך נפשנו שהיא העבר שלנו. ילדותנו, זכרונות הורינו וכל מה שקרוי תבנית נוף מולדתנו. המבקר דן מירון, תקף באלימות ובארסיות את המשוררת ובפרט את השיר הזה. הוא כתב שהמשוררת כותבת על הדלות, אבל הדלות שלה אינה אותנטית אלא זוהרת באור רומנטי וקיטשי. זה די קרוב למה שכתבת על פאתוס ורחמים עצמיים. כאן בדיוק נכנסת החשיבות והכוח של המלחין המעבד והמבצע. במקרה זה שלושת הביצועים שאזכיר הם בלחן של דפנה אילת ולכן בולט הכוח של העיבוד והמבצע. דומה שאתה ודן מירון תוקפים יותר את הביצוע של חוה אלברשטיין עם העיבוד של אלכס וייס, מאשר את השיר עצמו. השיר והקול של חוה באמת יפים מדי בשביל השיר. האלמנט המוזיקלי הנשזר בין בתי השיר לפזמון ונועל את השיר בסגירת מעגל הוא הפראזה המוזיקלית של הלה-לה-לה-לה-לה, באמת מעטר את השיר בנעימת לוואי עם זוהר נוסטלגי ואולי קצת גם מזוייף. דוקא הביצוע היבבני של דולורס, המבצעת את הבתים בכמעט רציטטיב ואשר עקרה את הקישוט המוזיקלי והחליפה אותו בנגינת קונטרהבס שורטת ובסיום של זעקה אילמת, מחזירה לדלות עליה מדבר השיר את האותנטיות. ולכן אני חושב שרות אותנטית ולא פאתטית. מדוע הפרשנות של בן שלו לגיטימית ושל מירי רגב לא? אני חושב שהעניין הוא במילות השיר. אין בו שום דבר הרומז לשיר ציוני ולאומי על החומות הנתוצות של הר הבית. ולכן הפרשנות הזו היא שרירותית ומנכסת את השיר לאג'נדה הלאומנית. שרית חדד היא זמרת בעלת יכולת קולית וגם העיבוד המזרחי של השיר מאופק יחסית, אבל הגשת השיר נראית סתמית ולא נראה שהזמרת הבינה או אפילו ניסתה להבין על מה השיר מדבר. אני לא יודע, אבל יתכן שמי שגדל על מוזיקה מזרחית, העיבוד ה"אנדלוסי" מנגן על איזשהו מיתר בליבו והביצוע יפה בעיניו, אבל כאן מדובר לגמרי בעיבוד נוסטלגי של השיר שאין לו כל כך קשר לנאמר בשיר עצמו. לי הביצוע של שרית, הוא האנטיתזה לעיבוד של דולורס, סתמי ואפילו אדיש לחלוטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לתאר את זעקתה של רות דולורס בכמה מילות תואר, 'אילמת' איננה אחת מהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הריני מזמין אותך למצוא תיאור מדוייק יותר לזעקה שאין בה מילים. המבקר בן שלו כתב ''זעקה שהמילים לא יכולות לעבור בה''. בהזדמנות זו אוסיף שנכתב כיהביצוע של רות דולורס חלק את המאזינים לשונאים ואוהבים. וזה מסימניו של ביצוע גאוני. קפקא תאר את הסיפור הטוב כפטיש המשמש לניפוץ קרח. הסיפור הטוב צריך לנפץ את שכבת הקרח בנשמתו של הקורא. קיים גם ביצוע של עמיר בן עיון לאותו לחן. לענ''ד הביצוע שלו עדיף על הביצוע של שרית חדד. בניון לא מנסה למזרח את השיר. הוא יודע שהוא נשמע מספיק מזרחי כדי שהשיר יקבל את הגוון הזה ומתרכז בהגשת המילים של השיר. בשמיעה נוספת, גם העיבוד של שרית (יעקב למאי) הוא יפה, אבל עדיין יש כאן ניסיון למזרח את השיר. הסגנון המזרחי נוטה לסנטימנטליות ולמרות האיפוק כאן, נוספת לשיר עוד נימה דקה של סנטימנטליות שרק מזיקה לו. ישנה הקלטה של גולדברג מקריאה את השיר הזה (הלחן ובמיוחד הביצוע של אלברשטיין נאמנים מאד להקראה של המשוררת) וברור שכוונת המשורר לא היתה לסנטימנטליות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב הזעקות אין בהן מילים, הלא כן? ילד בן חצי שנה יודע לזעוק היטב היטב גם ללא מילים. עד כמה שאני מבין את הביטוי, זעקה אילמת אמורה להיות ללא קול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעברית: משירי ארץ אהבתי אני לא יודע לגבי רוב. לזעקה המפורסמת ביותר, זעקתו של ישוע מנצרת על הצלב, דוקא היו מילים. הן הדהדו את הנאמר בישעיהו כב ב: "אלי, אלי, למה עזבתני?" אבל עזוב.אני חושב שכוונתי ברורה מספיק. שמא היה בדבריך המקוריים רמז למה שכתב ירדן על הפאתטיות והרחמים העצמיים בשירת לאה גולדברג? אם כך, הרי שבמפרשים של ספינתך כמו בספינתו של ירדן נופחת רוח מאמרו המפורסם של דן מירון נגד המשוררת והשיר ב"הארץ" 1960. המאמר היה חלק מן המתקפה של משוררי "לקראת" (זך, אבידן, עמיחי ואחרים) על משוררי דור המדינה (אלתרמן ושלונסקי). המתקפה שהחלה במניפסט של נתן זך "הרהורים על שירת אלתרמן" (1959) וטענה לחוסר אותנטיות, מטאפורות ושפה גבוהה ומלאכותית. מירון ייחס לגולדברג רומנטיזציה מזוייפת וקיטש. תלמידו של מירון, אריאל הירשפלד תאר את המאמר של מורו בהארץ כ"מאמר נאצה רצחני ממש". לדעתי הוא לא הגזים מאד. לאה גולדברג במשירי ארץ אהבתי כתבה את הכאב של חיי האהבה הרומנטית שלה, אבל הציבה בינו לבין הקוראים פרגוד רומנטי ונוסטלגי. אם תרצו אפילו סנטימנטלי ("עם שיר ותבת נגינה"). המעבד אלכס וייס והזמרת חוה אלברשטיין שכתבו פופ של אמצע הדרך, שמרו אמונים למשוררת והצניעו את הכאב ע"י מוזיקה רומנטית וקולה הזך והיפה של אלברשטיין. הביצוע הזה יושב כבר שנים רבות ובצדק, בפאנתיאון של הזמר העברי. זהו הפתיל המקשר ביניכם לבין המתקפה על "מכורה שלי". כעת באה רות דולורס ששרה רוק בגוון בלוזי וקורעת את הפרגוד מעל מילות השיר. מה שהיא מעלה על הבמה הוא את הכאב העירום והחשוף. אתם רומזים לפאתטיות ולרחמים העצמיים. אבל אלו הן תופעות לוואי מתחייבות כאשר אתה הולך ללא שיור וללא הסתייגות אחר הכאב. אתם יכולים להסב את הראש כמעשה בני אדם הצופים בכאב עירום ועריה, אבל אינכם יכולים להסתתר מאחורי טענות של זיוף ומלאכותיות. לטעמי גרסת הכיסוי של דולורס צריכה אף היא לתפוס את מקומה בפאנתיאון לצד הגרסה הקלאסית. אם הרוקנרול לא יכול להעלות לבמה את הכאב עצמו ללא משככי כאב, האם יש לו גם ערך אמנותי לצד ערכו הבידורי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלכת רחוק מדי. אני נטפלתי, בקטנוניות, אני מודה, רק לביטוי 'זעקה אילמת'. דוקא לגבי הביצוע כולו, בפעם הראשונה ששמעתיו הוא היה מצמרר ממש, לא יכולתי שלא לחזור עליו פעמיים ושלוש. בדיעבד, הוא כל כך חסר פילטרים שזה קצת מרתיע, אבל בהחלט ביצוע ראוי. אם תשים לב, אני העליתי את טיעון הרחמים העצמיים שתומך בגרסה הגיאוגרפית ולא רק הרומנטית, דוקא מתוך ההנחה שזה מקטין את מידת הרחמים העצמיים, ושהפרשנות הרומנטית גרידא גורמת להם לעלות על גדותיהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שהלכתי רחוק מדי. אתה יכול לשם השוואה לשמוע את הביצוע של ברי סחרוף מערב "שרים לאה גולדברג". רוקנרול פאר אקסלנס, אבל לא הרבה מעבר. צביעת השיר בגון של הרוקנרול, אינה נותנת לשיר דבר. הרוקנרול הוא כאן המסר והשיר הפך למדיום (לא מוצלח במיוחד, חייבים להודות). זהו בידור לחובבי הז'אנר, אך לא אמנות. ככל שמתעמקים במילות השיר, מבינים שההתקפה של זך ומירון לא היתה חסרת בסיס. המטאפורה היא מרכזית בשיר מכורה שלי. כאשר המטאפורה גבוהה ומלאכותית מדי, מתרחקת יותר מדי מן הנושא האמיתי, היא פשוט מזמינה פרשנויות מופרכות, דוגמת הפרשנות הגאוגרפית. בשיר הנפתח במילים "מכורה שלי", מדוע שאדם לא יעלה בדעתו שמדובר פה על ליטא, מולדתה של גולדברג? בכל זאת, לדעתי זו עדיין פרשנות מופרכת. גולדברג לא כתבה שירה לאומית על ישראל, מדוע שתכתוב על ליטא? גולדברג כתבה הרבה על ליטא, אך "רק אחת בעולם את שבחך אמרה"? ממש לא. לא אחת ולא שבחך. אריאל הירשפלד ובעקבותיו ירדן מצמצמים את השיר לקינה על חייה הרומנטיים הדלים של המשוררת. אין ספק שזהו גרעין האמת של השיר. אין ספק שגולדברג השתמשה במטאפורה הזו גם במקומות אחרים. השורה "בנייך בנותייך חתן כלה", כבר אינה מטאפורה מלאכותית ומופרזת, אלא טבעית ומן החיים, בהם חיי נישואין הם מימוש של אהבה רומנטית. ועדיין אני חושב שזה צמצום של שירת גולדברג. כי שוב השורה האניגמטית "רק אחת בעולם" הופכת לפריט טריביה קטנוני. האם המשוררת אומרת את שבחה עצמה או שיש כאן רמז לאמה או לחברה ששמה לא מצויין? בכל מקרה קטן מאד. מירון נטפל במיוחד למילות הסיום "דלותך הזוהרת". שיר המספר על דלות החומר מופז בזוהר קטשי של רומנטיקה נוסטלגיה ופאתטיות. דומה עליי שהפירוש המרחיב את נושא השיר מחיי האהבה של גולדברג לכלל עברה, אותה ארץ בלתי נודעת (לאחרים) השוכנת בנפשו של אדם, היא הפרשנות המספקת ביותר. אין זה זוהר פאתטי ומזוייף אלא זוהרם האותנטי של הגעגועים להורים, לידידים, לאהובים ובכלל לתבנית נוף הולדתו של אדם. את הפרשנות הזאת שרתה באופן יוצא מן הכלל, הפרשנות של חוה אלברשטיין. הפרגוד ממאחוריו הוסתרה קינתה של המשוררת על חיי הסגריר, הגשמים והאין סערות של אהבתה, הפך למסר ופואטיקה בפני עצמה. אחדות של צורה ותוכן, בה הפראזה המוזיקלית ללא מילים שנוספה מובילה את השיר בין בתיו לשורות החוזרות ואל שדות גולדברג המוזהבים של הרומנטיקה והפולק ונועלת אותו באקט של שיבה להתחלה. ושימו לב, עד כמה הפראזה הזו כובלת את כל הגרסאות האחרות המתיחסות אליה בדרך כזו או אחרת. דוקא גרסתה של רות דולורס היא בבחינת חזרה לפרשנות המצמצמת. הפרגוד נקרע לגזרים והקינה מוצגת עירומה וחשופה. הפראזה מסולקת לגמרי ומוחלפת בנגינת קונטרהבס מתכתית. ואז בשניות הנעילה, הפראזה מופיעה בדמות זעקה ללא מילים. לענ"ד, פשוט עיבוד גאוני שבו הרוק הוא המדיום והכאב הוא המסר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי שום תלונות לפרשנות שלך. ה'הלכת רחוק מדי' רק רמז שבפרשנות שייחסת לי לגבי השיר כיוונת למקום לא נכון. באמת לא עניין מאד עקרוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מחזיק בביקורת שאתה מייחס לי על גולדברג. רק לצורך הסנגוריה על היחס שלי אליה, אציין שהיא בקלות המשוררת האהובה עלי, יותר מעמיחי וזך1. אני חושב שגולדברג מלאה פאתוס ורחמים עצמיים, אבל אין בכך שום זיוף; רחמים עצמיים הוא רגש אותנטי מאוד. האם יש אצל גולדברג קיטש? אני יכול להבין את הטענה, אבל איפה עובר גבול הקיטש הוא עניין חמקמק. 1 והם בתורם יותר מאלתרמן-המשורר2, מה שאומר אני מקווה שזה בזכות סגולותיה של גולדברג ולא בגלל "דור". זה שאני אוהב משקל וחריזה משחק כאן תפקיד חשוב, אבל הם לא חזות הכל. 2 להבדיל מאלתרמן-הפזמונאי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין. העניין הוא שעניין הפאתוס והרחמים העצמיים, היה בדיוק לבה של הביקורת של זך ומירון על משוררי דור המדינה. אני חושב שזך אמר את זה בשנים האחרונות. הוא רואה באלתרמן את גדול המשוררים העבריים. הביקורת היתה נגד השפה הגבוהה והמטאפורות המורכבות ונטען שהן לא אותנטיות. מירון תקף במיוחד את הזוהר המזוייף שיחסה גולדברג לדלות. כשני מעריצי גולדברג, אני חושב ששנינו מסכימים שגולדברג מלכתחילה מבין כל הקולגות שלה, חטאה פחות בהגבהת השפה ובמטאפורות מורכבות. לעומת זאת היא היתה הקורבן הנוח יותר בנושא הנוסטלגיה והרחמים העצמיים. חווה אלברשטיין הגנה על המשוררת, אבל בעשותה כך עטתה שכבה נוספת של רוך ורומנטיקה על "מכורה שלי". לדעתי יש בביצוע של רות דולורס, חוט של גאונות. היא לוקחת את הפרשנות של הירשפלד עד הסוף וקורעת את פרגוד המטאפורות והנוסטלגיה המוזיקלית "תיבת הנגינה", וחושפת את ליבו המדמם של השיר: קינה על חורבן חומות חיי אהבה של המשוררת האביונה והמרה. אצל דולורס אי אפשר לטעות או לחמוק מגוש הכאב הנעוץ בלב השיר.הפונז כתב על העדר הפילטרים כנקודת חולשה של השיר. אבל לטעמי רות דולורס, דוקא שולטת בסיפור השיר ביד רמה. הכאב מזנק עליך למן השורה הראשונה,אבל רות ממשטרת אותו כל הדרך עד לסיום. קריאה כמעט רציטטיבית של בתי השיר לעומת שירה מדוייקת של השורות החוזרות. פסנתר וקונטרבס יוצרים דלות חומר זוהרת לגמרי וממש ממש לא קיטשית. השיר שומר על המוזיקה, עד לקרשנדו בסיום, שם דוקא הפראזה הפולקית של אלברשטיין הופכת לזעקת הכאב של הבלוז-רוק. לאוזן שלי, אין בביצוע של דולורס, אפילולא שמץ של זיוף. רק אומץ. שמיעת השיר, כפרומו לסדרת טלביזיה חדשה, הזכירה לי את הניסוי של הוושינגטון פוסט בתחנת הרכבת: באך בתחנת הרכבת. כתיבתי על הביצוע היא בבחינת משיכה בשרוולם של הקוראים: שימו לב, אנו חולפים ליד רגע של יופי נדיר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |