 |
3070 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "ספרים"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
Slight deja-vu. Oh, there it is:
http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-2649.htm You might want to add a link. |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בתחילה חשבתי שזה לינק של המאמר הנוכחי ולכן לא הגבתי. בלחיצה הגעתי לאתר אמיגו ואז הבנתי שמאמרי (בגרסה רחבה יותר) פורסם. להלן תגובתי: ביום 13.12.08 שלחתי (לראשונה לאתר או מערכת עיתון כלשהם)המאמר המלא לאימגו ובו כתבתי בין השאר "אני מודע לכך שבאתרכם התפרסמה כבר בקורת על הספר הנדון. אך כפי שתוכלו להווכח בנקל, הבקורת הנוכחית היא מקיפה יסודית ומעמיקה יותר.....". עד עצם היום הזה לא קבלתי כל דוא"ל חוזר מאמיגו על קבלה (פיזית) קבלה לפרסום או דחיית המאמר. גורנישט.לכן ביום 30.1.09 שלחתי המאמר לאייל הקורא מתוך הנחה שהמאמר לא יפורסם (כי היה כבר מאמר בנושא).אני רגיל לכך שלא עונים כשלא מתכוונים לפרסם אך שלא מגיבים כשמפרסמים. זה חדש אפילו עבורי, שהחל לפרסם רק לאחרונה ברשת. אני אכתב לאמיגו על כך ואתייחס לעניין בהמשך כאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אימגו ענו לי שהם לעיתים מודיעים כשהמאמר אמור להתפרסם או מתפרסם ולעיתים לא. לי כמובן לא הודיעו. באותה הזדמנות הודיעו לי ''אגב'' שמאמר אחר שלי התפרסם שם. המאמר הוא על תוצאות הבחירות וחשבתי ש''עבר זמנו בטל קרבנו''. מסתבר שטעיתי גם כאן והמאמר שוכב לו שם כבר למעלה משבוע מבלי שהודיעו לי. תגובת או אי תגובת מערכות עיתונים, כתבי עת וכו' לחומר שנשלח אליהם היא סוגיה נפרדת וחשובה שאדרש לה אולי בהמשך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"היבט נוסף הוא השיבוץ החריג ואפילו תמוה של מוריו וחבריו של דנקנר לספסל הלימודים בספרו." מאיפה אתה יודע שמדובר בדמויות המבוססות על אנשים אמיתיים? האם למדת באותה הכיתה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נמנעתי לכתב זאת במאמר כדי לא להשמע קרתני. אך אם השאלה נשאלה התשובה היא כן. למדתי באותה כיתה בבית הספר התיכון בלבד. במשך ארבע שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמר מעניין על אחד מן האנשים המשפיעים בתקשורת שלנו. מרתק, מצויין ודנקנר הוא באמת מספר וירטואוז. חסרה לי התיחסות לביוגרפיה המפורסמת על דן בן אמוץ. נראה לי שיש שם הקבלה למה שתואר כאן. הסופר מצליח ליצור מקבילה ספרותית של מים רותחים ורוחשים ואז נסחף ונותן להם לגלוש ולכבות את האש. גם בכתיבה הביוגרפית יש תיאור מעמיק ומרתק של אדם יוצא דופן, תקופתו ותהפוכותיהם. אך הגלישה (שם לדברים שאולי אינם בדיוק האמת לאמיתה) מכשילים את המבנה הגדול שהקים המספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשוקי תודה על המחמאות. זו לא ביוגרפיה על דנקנר, אלא התיחסות לנקודות ביוגרפיות המופיעות בספרו זה (שהגדרתי כתמוהות משהוא במאמר) ובסיפורים מוקדמים שלו על אותה הוויה מוכרת לי כחברו לכיתה. לכרוך את עניין בן אמוץ לכאן הנו צעד קצת מרחיקת לכת, אך אם כבר ניתן לעשות זאת הרי הוא בנושא "הבגידה".בין אם דנקנר סיפר אמת או לא הרי שהוא הואשם בכל מקרה בבגידה. כך שלהערתך יש בכל זאת אולי מקום. אך גם כך המאמר ארוך, הלא כן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאגודות הסטודנטים יש נטיה לשכחון, והזכרון הארגוני שלהן מתפוגג תוך עשור. בתור ε-עורך לשעבר, האם תוכל לפענח עבור הצעירים של ימינו את הטרנפורמציה מ-2.2, לאפסילון, לקולי ולפקטור? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדרור הזכרון הארגוני שלי הוא בן כ-4 שנות לימודי בטכניון. בכל השנים האלה נקרא העיתון אפסילון (אני ערכתי העיתון ב1970-71). המועדון נקרא בתקופתי 2.2 (על שם ציון העובר 2.2 (בסולם 0-4)). השמות האחרים אינם מוכרים לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכר את אפסילון כעיתון אגודת הסטודנטים, ובמקביל היה קולי, שהיה דף מידע (ארכיבאי - נדמה לי שגם זה כבר נכתב באייל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, הוא היה עיתון אגודת הסטודנטים. בשנות השבעים המוקדמות לא היו כמו היום דפי מידע מקבילים. אגב אם התענינותך כה מעמיקה תוכל למצא מענה בספריה הלאומית בי-ם. (אגב לעומת הטכניון היא לא השתנתה כלל מתחילת שנות השישים) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד תחילת שנות השמונים השם היה עדיין אפסילון | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזמני, כשהעיתון נקרא "קולי", מדור ההומור שלו נקרא "שקולי"1. כששמעתי שפעם נקרא העיתון ε, תהיתי אם למדור ההומור שלו קראו χ, תהיתי. 1 טריוויה - מה הקשר האיילי של אותו מדור הומור? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמי שתהה על הניסוח התמוה של סוף המשפט, שתהה - כנראה תוכנת האייל לא הכי מסתדרת עם יוונית, וכשניסיתי לסיים את הפסקה באות יוונית ונקודה, סדר הסימנים התחרבש, גם בפסקה הבאה. הייתי צריך לדחוף איזו מלה עברית בסוף, וזו האופציה הכי פחות גרועה שהצלחתי לחשוב עליה. (ועכשיו היא גררה אחריה תגובה שלמה.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לירדן מעניין שמגיבים יותר לעניין שולי כמו עיתון שערכתי לפני שנים כה רבות, מאשר לכתבה עצמה(מדוע ציינתי זאת? אענה אם אשאל). אתה איש אשכולות שעוסק גם בענייני לשון והמאמר (גם אם טרם הספיקות לקרא הספר) מתייחס ספיציפית לכמה היבטים לשוניים ואף מביא "דוגמיות" (נוספות ניתן למצא במאמר הרחב יותר עם לינק בתגובה הראשונה). אשמח להערותיך המלומדות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על המחמאות, אני לא ראוי - בפרט, גם כאן אין לי משהו מיוחד לתרום. קראתי במאמר הרחב יותר את הדוגמאות שהבאת, ומצד אחד אני מסכים עם כל הבחנותיך בנוגע לאילו צירופי לשון הם מוצלחים ואילו אינם מוצלחים, מצד שני לא יצאתי מגדרי גם מאלו המוצלחים (כמובן שזו קריאה מחוץ להקשר, וזה לא הכי הוגן). ההכרות היחידה שלי עד כה עם דנקנר היתה בתקופה שהיה לו טור במוסף "הארץ", שבמשך כמה שבועות אהבתי ואחר כך לא. אם לא יהיה שינוי עצום, ובלתי-צפוי לחלוטין, בניהול הפנאי שלי ו/או בתוחלת החיים האנושית, מספר הספרים שעוד אקרא בימי חלדי הוא כל כך זעיר, בהשוואה לרשימת הספרים שהייתי רוצה לקרוא, שאני לא יודע אם להתפלץ או לגחך. בינתיים, גם לאחר רשימתך, את דנקנר אני אפילו לא שוקל - והוא בחברה טובה. אבל לא משנה אני, בוא נדבר עליך. מדוע ציינת זאת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחרות על הזמן מובנת וכשאתה גם יוצר על אחת כמה וכמה. הפריעה לי העובדה שפרט שולי בכלל חיי הענפים, שיכולתי שלא לציין, אבל ציינתי, הפך למיני-מוקד לתגובות. למה ציינתי? פרוזאי. לאחר תום לימודי בטכניון עסקתי בעניני מחקר ועשיה בתחום הביו-רפואי וכתבתי פה ושם למגירה, מבלי לנסות לפרסם. לאחרונה, כשפרשתי מעבודתי פרישה מוקדמת מרצוני כדי לעסוק גם בענייני חברה ורוח, נשאלתי מה פרסמת? כ-50 מאמרים בעיתונים מדעיים עולמיים מובילים לא נחשבו (בצדק). בינתיים פרסמתי מעט גם בתחומים אלה אך העובדה שבאמצע שנות ה-20 שלי ערכתי עיתון הייתה כאילו הירושה/הישג/הוכחה הכמעט יחידים על יכולותי, בכח לפחות. פשוט. למה לא הסברתי מדוע ציינתי כבר בתגובתי הקודמת? לא ידעתי אם זה מעניין. עובדה גם בתגובותי הראשונות העמדתי סימני שאלה ("לגבי התנהגות מערכות כתבי עת או אתרים לקבלת חומר") הואיל ולא הייתה סקרנות ותגובה לא הרחבתי לפי שעה לפחות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שיש שתי סיבות טובות לעניין המיוחד שגילו כאן דווקא ב"פרט השולי"* הזה: ראשית, יש כאן לא מעט סטודנטים ואנשים שימיהם כסטודנטים עדיין קרובים מאוד לזמנם וללבם, ואף כמה מרצים שנתקלים בעיתוני סטודנטים באופן טבעי. שנית, עריכת עיתון סטודנטים באמת קרובה יותר לביקורת ספרות מאשר פרסום מאמרים מדעיים בביו רפואה. חוצמזה, אנקדוטה: לפני שנים ספורות הזדמן לי לפלוש (באופן חד- או דו-פעמי, אם כי אולי יהיה לו המשך) לתחום שונה מאוד מעיסוקיי הרגילים. העניין התגלגל כך, שאפילו לא זכרתי כלל שאי אז, שנים קודם, בכל זאת עשיתי משהו דומה לתחום החדש הזה. והנה, בדיוק באותה תקופה נתקלתי באיזו מסיבה בבחורה שלא ראיתיה מאז ה"פלישה" הקודמת, וזד קפצה עליי בשמחה והכירה אותי לבעלה במלים, "אתה רואה - זו XXX, שסיפרתי לך עליה אתמול - זו שעבדה איתנו על הפרויקט הזה"... היא לא ידעה כלל על מעשיי בימים שבהם נפגשנו מחדש. אני, ברגע הראשון, אפילו לא הבנתי על מה היא מדברת. _____ *שולי שולי, בכל זאת טרחת לציין אותו:) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שולי שולי - הסברתי למה טרחתי לציין זאת בהערה עליה הגבת. התופעה עליה את מדברת מוכרת. זה סוג של ''קפיצת דרך''. מבחינתה זה יכול להיות מובן. היא לא מכירה את תחנות הביניים שלך מאז פגישתכם האחרונה. את כמובן כן. לענינינו. אם פעם תטרחי ותכתבי מאמר אני סמוך ובטוח שתרצי לקבל משוב עליו ולא על עניין אחר (לכבודך לא אקרא לו שולי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. ההסבר לא לגמרי ברור: הרי צריך היית לציין את עניין העריכה *לפני* שהתעניינו בו, לא? סביר להניח שהעורכים עצמם לא ידעו על כך מראש. ב. למה בדיוק קוראים "קפיצת הדרך" בהקשר זה? ג. מבחינת המכרה שפגשתי, די מובן מדוע הזכירה דווקא את אותו עניין, אם כי מוזר שהיא עשתה זאת, כנראה, ערב לפני פגישתנו (שלא הייתה צפויה במיוחד). מבחינתי, לעומת זאת, להיתקל באזכור כזה של אותה תקופה דווקא בשלב שבו נתקלתי בה, ועוד לאחר שנים שלא חשבתי עליו... זה לפחות מעניין/משונה. ד. לגבי המשוב: כיוון שברור מתגובותיך שאינך בדיוק *קורא* טרי באייל, אתה ודאי מכיר כבר בכך שדיונים תחת מאמר מסוים יכולים להסתעף לנושאים שונים ומשונים, שהקשר ביניהם לבין אותו מאמר הוא לעתים רופף מאוד עד אפסי. מאידך גיסא, גם קשה לדעת בדיוק לאיזה סוגג משוב אתה מצפה, בפרט כשאתה כותב ביקורת נרחבת על ספר פרוזה שאולי לא רוב האיילים קראו אותו. נכון שדנקנר הוא אדם מוכר בהחלט בארצנו, אבל שמו כסופר דווקא עדיין איננו מבוסס במיוחד - חרף כל השבחים שהזכרת. לאדם כמוני, למשל, שלא קרא את הספר (ואיכשהו חוששתני שלא אקרא אותו, מפאת חוסר חיבהה מסוים לכותב) אין הרבה מה להוסיף/לגרוע/להתפלמס על דבריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. המכרה הכירה אותך, נעלמת מחייה לתקופה, פגשת אותה שוב. מבחינתך היא עשתה "קפיצת דרך" (המקור "נעשתה לו קפיצת דרך" כמדומני, מהמקורות). אגב, למה בעילום שם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...כששמעתי שפעם נקרא העיתון ε, תהיתי אם למדור ההומור שלו קראו χ. (סימן RLM U+200F לפני הנקודה פתר את הבעיה המוזרה.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לירדן, כנראה שלא היינו כ"כ יצירתיים. אם כבר אות כפולה, לא כן? (אני עצל מכדי לחפש איך להפיק האות; כיליתי בעבר זמן רב מדי כדי להדפיס את האותיות היוניות בכדורית IBM ואח"כ בפונט מתאים, למאמרי המדעיים שופעי הנוסחאות והפרמטרים. צרה צרורה). אפסילון נבחר כי הוא ייצג טוב מסימנים אחרים את "החשבון האינפיניטסימלי", סיוט מוצדק של המהנדסים לעתיד, בתחילת דרכם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי ימיו כ''שקולי'' הוא הפך ל''דמיקולי''. והיום הוא נקרא ''נחמן מאולמן''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבדיחה הכי טובה בתולדות ''שקולי'' היתה ''נ נח נחנ נחנח מאולמן''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המלים "גאון" ו"וירטואוז" נעשו זולות בימינו. כל ילד שמבקיע שער הוא גאון וכל נגן חלילית בחוג המוסיקה במתנ"ס הוא וירטואוז. הדבקת תויות על פי התרשמויות סובייקטיביות נראית לי מיותרת, סוג של כניעה לרוח הרעה של תרבות הרייטינג הסובבת אותנו. אם נוריד מהמאמר את החלק המיותר של הדבקת תויות מהסוג המודפס על העטיפות האחוריות של ספרים, ונסכים שדנקנר הוא ללא ספק סופר מוכשר שכתב ספר קריא וזורם, אנחנו נשארים עם תזה מעניינת אחת הטוענת שהגזמת דמותו של דודה אווה פוגמת באחדות ובאמינות של המארג הכולל. אפשר, אם רוצים, לטעון בדיוק להפך, אבל יש על מה לדבר. שאר הדברים במאמר הם פתיתי טריויה למי שמתעניין בחברי נעוריו של דנקנר. אני אישית מעדיף להתכרבל מול ערוץ 20 ולעקוב אחרי עלילות הסלבס בבית האחר הגדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התגובה העניינית והאינטלגנטית (ברובה הגדול). באשר לכותרת, לגאונים לוירטואזים וכו' אתה אולי צודק. אם כי "לא גאון" אינו "גאון" וזה מפחית מעוצמת הסופרלטיב הלא כן? את הכותרת נתנו העורכים לפי טעמם. הכותרת הארוכה משהוא שאני נתתי "אמנון דנקנר ניסה להלך הפעם בגדולות – האם עלה הדבר בידו? על ספרו של אמנון דנקנר 'ימיו ולילותיו של הדודה אווה"'. אך אין לי טענות לשינוי העריכתי, אם ניתן להבין כך. לפי שיפוטך יכולתי להבין שקראת הספר. אם כך מה דעתך שלך לגבי "תיזה מעניינת אחת הטוענת שהגזמת דמותו של דודה אווה פוגמת באחדות ובאמינות של המארג הכולל". יש אגב במאמר התייחסות עם דוגמאות ספציפיות למרקם הלשוני, העלילתי הכולל,תיאור התקופה, ולדמויות אחרות ולא רק "פתיתי טריויה" כלשונך. נכון שכמי שמכיר חלק מהדמויות המוזכרות במפורש או ברמז הרחבתי בנושא. אך זה מופיע רק בשוליים. מעניין או לא - זו שאלה אישית. הצפיה שלך בערוץ 20 מוכיחה זאת כאלף עדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיניתי את דעתי. אני מוותר על ערוץ 20 וחוזר להתעניין בחברי נעוריו של דנקנר. אתה צודק, יש במאמר שלך עוד כל מיני מטעמים שלא ציינתי לעיל. אשר לדמותו הגדולה מהחיים של הדודה אווה, זה הרי סוד קסמה. אם תהפוך אותה לדמות ריאליסטית למהדרין, הפסדת את הספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם היא דמות אמינה בעיניך? גם אם היא הייתה "ריאליסטית" באותה מידה שופעת וצבעונית כמו מרבית הדמויות האחרות הייתי "מפסיד הספר"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נבחין בין שני סוגי אמינות: אמינות פנימית (בדיונית) לעומת אמינות חיצונית (תיעודית). אמינות פנימית מתייחסת למידת ההתאמה של פריט בעולם הבדיוני לשאר המרכיבים באותו עולם. אם אנחנו בעולם בדיוני של יצורים מעופפים, דמות מעופפת בעלת כנפיים היא אמינה בעולם הפנימי שנבנה ביצירה. דמות מעין זאת איננה אמינה (ריאליסטית) בעולם החיצוני לבדיון. במשחק הזה בין אמינות פנימית לחיצונית צומח הריאליזם הפנטסטי. בסוג זה של טקסטים אנו מצויים במסגרת אמינה תיעודית - מקומות, זמנים, דרכי פעולה, רגשות וכו' נתפסים כאמינים תיעודית, אבל בתוכם נשתלים פריטים פנטסטיים, שאינם ניתנים להנמקה ריאליסטית כמו חלום, הזייה, טירוף או שכרון חושים. לעתים נשמרת דו-משמעות ביחס לפריטים כאלה, ואפשר לנמק אותם בהנמקה ריאליסטית או פנטסטית, בחר לך כרצונך. מה דעתך על אפשרות אחרונה זו כעמדת פתיחה פרשנית לדמותו של הדודה אווה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה לך על הדברים. אכן היטבת להעלות את הסוגיה הנכונה. אני מסכים ששאלת האמינות היא פועל יוצא של השאלה האם רוחו של הרומן היא ריאליסטית או שייכת למחוזות "הריאליזם הפנטסטי" במאמר זה צימצמתי וכתבתי: "רוחו של הספר ריאליסטית, אך יש בו מחד קריצות לעבר הריאליזם הפנטסטי ומאידך אירועים ריאליסטייים כביכול שלוקים באמינותם. נראה שלדנקנר קשה להינתק מעברו הספרותי ונטיותיו הידועות: גם כשהוא מתכוון לכתוב ריאליסטי, הפנטסטי, כמו אותו שטן, או שמא מלאך בעיניו, בא לבקרו, עומד מאחורי גוו ומפתה אותו שוב ושוב". במאמר רחב יותר שלינק שלו מופיע בתגובה הראשונה הרחבתי בנק' זו וכתבתי(עם קיצורים): "בטרם נבחן את עלילות הספר שומה עלינו לדון אם הרומן משתייך לסוגה של "ריאליזם פנטסטי" שכן נקודת התייחסות של הביקורת במקרה זה תהיה שונה מזו של ספר המבקש לתאר מציאות ריאליסטית. בקובץ סיפוריו....... בספר זה, לעומת זאת, טורח הסופר לשוות לרומן מראה ריאליסטי. זו למעשה ברירת המחדל, לעניות הבנתי. הספר משובץ לכל אורכו בתיאור אמין וחי של מאורעות גדולים ושל אירועים קטנים שקרו אל נכון בעיר בשנים ההן. הוא גם מיטיב לתאר את רוח התקופה, אורחות האנשים,.......עד שמי שלא הוזכר יכול לתבוע את עלבונו מעם המחבר. יש בספר מאפיינים ריאליסטיים רבים נוספים, אך החשוב מכל הוא שרוחו של הספר ריאליסטית. האם הדמות של הדודה אווה היא "ריאליסטית" או "פנטסטית" זו כבר שאלה נפרדת, גם אם נכבדת ולא קלה....גם אהבתו של אדון בנבנישתי ל"דודה אווה", גם לאחר שראה אותו במלא הדרו הגברי, העירום, מוטב לה שתתכנס תחת כנפיו של ה"ריאליזם הפנטסטי" בשל אי אמינותה הצורמת אם נחשיבה כ"ריאליה" סתם. .....אך אל לנו לערב מין בשאינו מינו, לא כל מה שאינו אמין, אם בשל דמיון מופרז ומפותח במיוחד, שיבוש זמני או מקומי של חוש המידה, נופל בתחום ה"ריאליזם הפנטסטי". .... אחת היא אם מדובר ב"ריאליזם פנטסטי" או ב"ריאליזם" – הסצינה לוקה בחוסר אמינות משווע. ראוי להתייחס בצורה מקילה ונינוחה יותר לשימוש שהוא עושה לעיתים בהפרזה "פנטסטית" כדרך לבטא בדרך של "העצמה" את האווירה. לדוגמא, כדי לתאר את האווירה לאחר הרצח שבו נחשד הדודה אווה הוא מפליא לכתוב: "....והיא חומקת בינינו כרוח רפאים ומלעיגה כי אולי היא כך ואולי היא אחרת ומי יודע בכלל אם לא תלבש צורה של ילד או של כלב או של ערבי....". אך האם ל"ריאליזם פנטסטי" התכוון המחבר מראש? נראה שלא. אני משער שהמחבר לא התחבט מדי בסוגיה זו של הסוגה ההולמת את ספרו והוא עשה מה שהוא יודע, אוהב, מצא לנכון, או שמא נסחף, לעשות." בקיצור זה רומן ריאליסטי לעניות דעתי ומכאן בקורתי בנקודה זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שבדיוק כשהמאמר הזה התפרסם הספר עמד על המדף וחיכה שאקרא בו ( שלא כמו ירדן, אני לא מתקמצן כל כך בזמני, מה גם שקיבלתי המלצה מקרוב משפחה מוערך), נמנעתי מקריאת המאמר על שסיימתי את הספר. עכשיו, שהקריאה עוד טרייה, נפניתי למאמר. אינני עוקב אחרי כל ספרי דנקנר, ובוודאי אינני בן כיתתו, אבל גם אני שמתי לב ש"רינה אוסטר" ו"שושנה בהט" כבר הופיעו בספרי קודמים שלו. התפלאתי על הכפיתיות ההנצחתית הזאת, אבל לא נתתי לזה להפריע לקריאה. אני מסכים עם המחבר שאחד מהנושאים העיקריים של הספר הוא הבגידה, והקשר לפרשת בן-אמוץ לא נעלם מעיני. אני בטוח שדנקנר גם התכוון לקשר הזה ואולי ניצל את התחושות שלו ממהתנפלות התקשורתית ההיא. אני מניח שדנקנר גם נתפס כבוגד בעיני ציבור מסויים (אותו ציבור שאולי תמך בו כשכתב את המאמר מעורר המחלוקת "אין לי אחות" ) בשל התנהגותו בפרשת דרעי ונמרודי. דנקנר מיטיב לתאר את מחשבותיו והצטדקויותיו של הבוגד, ופחות מכך את מנגנון הסליחה של הנבגד. דודה אווה סולח על הבגידה, אבל לא ברור בדיוק למה. בעטיפה האחורית של הספר יש דברי שבח מפי מספר ידועי ספר (הספר עצמו לא נמצא מולי, אני זוכר את צרויה שלו) אבל בתוך הספר עצמו, בשלמי התודה, הוא מודה בדיוק לאותם אנשים שהם "ידידיו" על קריאה והערות על גרסאות מוקדמות. אני לא יודע מה המעמד האתי של המלצות כאלו, אולי בברנז'ה זה מקובל. באשר אלי, שאינני משום ברנז'ה, הספר מצא חן בעיני, גם בגלל הנופך הנוסטלגי שבו, וכמובן בשל נפתולי העלילה (אם כי את ה"סוד" של דודה אווה ניחשתי באופן מקורב כבר באמצע הספר, ילד-שואה, פליטים, יתמות, מפלט. מה עוד זה יכול להיות?). הנטיה לכתוב פסקאות ארוכות רק עם פסיקים אולי הצליחה ליעקב שבתאי (אם כי אני, שאינני שייך לשום ברנז'ה, סבלתי מהטריק הזה גם אצלו), אבל לא צריך להכביר בכך. זה מעייף את הקורא לשוא. מצאה חן בעיני האמביוולינטיות של המספר כלפי עצמו, האם הוא נחש מסוכן או יתום אומלל, שנותנת אפשרות לקריאה כפולה של הספר, פעם כסיפור חניכה ופעם כאפולוגטיקה. לא מזמן קראתי את "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרויינד. אני לא יודע אם זה צייטגייסט או מה, אבל גם הוא כותב ספר סמי אוטוביוגרפי על התבגרות (בחיפה דווקא) והדמות של מאיר הספרן דומה דמיון מוזר לדודה אווה. מאיר לא לובש בגדי אישה, אבל הוא כן נצפה לובש (ספויילר) מדי צבא למרות שמעולם לא שירת בצבא. דווקא גוטפרויינד לא פותר את המיסתורין האופף את דמותו ונפנה ממנו לעיסוקים אחרים. אני מרוצה שדנקנר לא השאיר את הנושא פתוח אלא דאג לסגירה סבירה של התעלומה, לרווחת הקורא הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על תגובתך. אין לי חילוקי דעות מהותיים עם מה שכתבת. לא פיתחתי במכוון את נושא הבגידה במאמר (אלא התייחסתי לכך רק באחת מתגובתיי). אתה מציין ''דודה אווה סולח על הבגידה, אבל לא ברור בדיוק למה''.זה עולה בקנה אחד עם בקורתי על חולשתו של הספר באשר לאמינות דמותה של הדודה. גם הסיבות שאתה מעלה, שבעבורן דנקנר ראוי לשבחים,עולים בקנה אחד עם המאמר. השימוש שדנקנר עושה בדמויות מן המציאות לא בדיוק הפריעה לי. אני רגיל לכך מספרים קודמים. הפתיע אותי השימוש שנעשה ב''סביבה'' שונה לחלוטין. הייתה כאן הפתעה ותמיהה ולא הפרעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיימתי לקרוא את הספר עכשיו, והוא בהחלט ראוי למחמאות, אבל בד בבד הוא התיש אותי מהר מדי. עד האמצע, הספר מעניין וזורם. הוא מתאר יפה את היחסים בין הדמויות ואת המאורעות. העניין הוא שאי שם באמצע כמות המאורעות יורדת דרמטית, והמאורעות העיקריים הם בתוך נפש המספר. דנקנר גולש לתאורים ארוכים מדי שבבד בבד עם התשת הקורא הם גם מנסים לחפות על חוסר מאורעות, אבל עושים זאת בצורה לא מוצלחת. הדמות של דודה אווה אמינה (ספרותית אם לא ריאלית) עד שהיא מתעמתת עם המספר. מאותו רגע, הדמות מתחילה להשתולל ומאבדת אמינות עד היעלמותה (נסיון הכפרה בדמות הוידוי בסוף לא מחזירה את האמינות הספרותית שאבדה). ובקיצור, כתוב לא רע, אבל עם הסתייגויות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עולה בקנה אחד פחות אן יותר עם הכתוב במאמר | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |