 |
האם "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" הוא אכן "רומן מופת של תקופה", כפי שנכתב עליו בגב הספר? עיון בספר המענג והעשיר מוביל למסקנה שונה מעט
|
|
| ספרים • ד''ר דוד אדלר • יום ג', 24/2/2009, 1:36 |
|
 |
|
| ''ימיו ולילותיו של הדודה אווה'' - עטיפת הספר |
|
בספרו החדש "ימיו ולילותיו של הדודה אֶווה" (הוצאת "אחוזת בית", 2008) מנסה אמנון דנקנר להלך, בניגוד לספריו הקודמים, בגדולות. יש בספר מרכיבים רבים שיכולים לעשותו לרומן גדול: תיאור רחב־יריעה של תקופה מחייה של ירושלים המתפרש על פני יותר מחמש מאות עמודים, מהלך עלילתי מרתק וסוחף, עשוי ביד אמן, של דמויות מגוונות ועלילותיהן, כתיבה בלשון מהודרת ורחבת ביטוי ובנוסף גם התייחסות מורכבת ליחסי הגומלין המרתקים שבין המציאות, הבדייה ומעשה האמנות עצמו. בעניין אחרון זה אדון בנטייתו של דנקנר, התמוהה משהו, לשבץ שמות ודמויות מעולמו הביוגרפי, בהקשרים עלילתיים שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות המתוארת.
האם אכן הצליח דנקנר לכתוב "רומן מופת של תקופה"? האם הוא מתמודד עם משימת־ענק זו וגם יכול לה, כפי שהוחמא בגב הספר? האם הוא מהלך בין גדולים, כמו יהושע קנז ב"התגנבות יחידים", יעקב שבתאי ב"זכרון דברים" ואחרים כשווה בין שווים? אכן זו הסוגייה העיקרית: בחינת הישגיו והערכתו של הספר בעלילה הנרקמת, במרכיבי המציאות והבדייה שבו ובדרך שבה שולבו פרטי הביוגרפי־אישי, בתיאור התקופה והטריטוריה בה נעים גיבוריו, בהישגיו הלשוניים ובתמורות הלשוניות שבכתיבתו.
עלילת הספר מתרחשת, לפי ראיון שהעניק הסופר, בבית קטן, בירושלים, בשולי גן העיר של שנות ה-50. זהו בית שדנקנר הנער, בדרכו למגרש הכדורגל הסמוך, הבחין בתריסיו המוגפים ותהה באותן שנים מי גר בו. בספרו הוא קרא דרור לדמיונו ואיכלס את הבית, למעשה דירה אחת עם מטבח ושירותים משותפים, ב"גיבור המספר", ילד יתום מאם שגר שם יחד עם אביו, פקיד במועצת הפועלים ומשפחה נוספת, משפחת ברגר: לזר, אנושקה ובנם, בן כיתתו יוחנן. בלילה גשום אחד מופיע לפתע בדירתם פקיד משרד האפוטרופוס על נכסי נפקדים יחד עם גברת מוזרה וחבולה. הואיל והבית היה, מה שהיה קרוי אז, "רכוש נטוש", כופה עליהם הפקיד, בדרך פתלתלה ומסיבות שמתבררות כפתלתלות לא פחות, לצרף לדירתם הצרה את הגברת, "דודה אווה", שעוד באותו ערב, במחווה תיאטרלית תמוהה ומוזרה, חושפת שאין היא אלא גבר. זה סוג של רומן חניכה של הגיבור. בינו לדודה אווה, חונכו המובהק, מתפתחת מערכת יחסים מורכבת, שבהעדרו של האב, שעוקר לדירתה של אשתו החדשה, מתהדקת עוד יותר. סודו/ה, סיבת התחפשותו/ה, ובעקר זהותו/ה והזדהותו/ה המינית, הרגשית כגבר או כאישה של הדודה אווה אינם מתחוורים - ברצונה היא אישה, ברצונו גבר. הוא (כפי שדנקנר בחר לכנותו) כאילו מתעלם מהווייתו זו, המוזרה, ודוחה כל ניסיון להתייחס לסודו.
כפי שניתן לצפות, מטרתו של דנקנר לענג את הקורא ולא לענותו, ובסופו של הרומן, בדרך עקלקלה אמנם, סודה של הדודה אווה נחשף כמובן. זו העלילה הראשית, אך בתיאורה יש אולי כדי להמעיט מכוחו של הספר, שכן מהעלילה הזו משתרגות עלילות משנה רבות, מפותלות, מרתקות ונועזות לא פחות ועמן גם גיבורי משנה רבים. בנוסף יש גם תיאור מהימן ורב־פרטים על הווייתה של ירושלים במשך כעשור, שתחילתו באמצע שנות החמישים, ואיתה מוצגת גלריה נרחבת נוספת של דמויות.
זיכרונות מבתי הקפה
התשובה האם דנקנר מהלך בספרו זה בין גדולים, ככתוב בעטיפה האחורית של ספרו, מאוד מורכבת. אך לפני שנפרוש את הטיעונים לכאן ולכאן אולי נקדים ונאמר שדומה שהתשובה טמונה בדברים הבאים הנאמרים על ידי הדודה אווה כשהוא מסביר לחניכו את ההבדל בין איכות כתיבתו שלו לאיכות הכתיבה של מתחרהו, כשהם כותבים את סיפורי האהבה הרומנטיים המתפרסמים בחוברות הנמכרות בקיוסקים של אותן שנים: "באמנות, כן הוא יודע לעשות את זה כאילו זה אמיתי. אבל רק כאילו. אנשים מרגישים ילד". האם הקוראים מרגישים שסיפור העלילה הוא אמיתי או מתבוננים, אמנם בהנאה לא מוסתרת, אבל מהצד, עם תחושת לוואי של "כאילו". האם הם מזדהים רגשית עם הדמויות או רק צופים ומתפעלים מכישרונו של דנקנר ומיכולת התיאור הססגונית והרגישה שלו? זו כנראה השאלה המרכזית לענייננו.
בספר זה נפרשת תמונה חיה, נושמת ואותנטית של ירושלים שתחילתה באמצע שנות החמישים וסופה כעשור לאחר מכן. גם המחסור והצל המעיק שתקופת השואה הטילה על חייהם של רבים מתושביה באותה עת, מתוארים ברגישות ואמינות. המחבר מיטיב לתאר, כמעט לתעד, את התקופה, לא רק את מאורעותיה אלא גם את רוחה שנושבת מכל רחוב וסימטה וניבטת מכל חלון בית קפה ומסעדה. יותר מכך, הוא אף מטה לעיתים את העלילה עצמה כדי שתיעוד מקיף ככל הניתן של ירושלים של אז לא יחמוק מידיו. כזה הוא, למשל, המסע הקליל והמתרונן של הדודה אווה לאחר הגעתו לירושלים יחד עם חניכו, בין בתי הקפה בעיר - כמעט שום שם לא נפקד. ואכן איזכור שמות כמעט כל בתי הקפה של אותה תקופה מעניק נופך של אותנטיות והרגשה נעימה של חמימות וקירבה לקוראים חובבי ירושלים של אז. הוא עושה זאת למרות שהדבר אינו מתיישב עם העובדה שהדודה חושש, או שמא חוששת, פן יזהו אותה. הצדקה עלילתית גדולה יותר יש בהזכרת שמות בתי הקולנוע אליהם נשלח הגיבור על ידי הדודה אווה. אין כמעט בית קולנוע ששמו נפקד. יותר מכך, דנקנר מפליא לזכור באיזה בית קולנוע הוצג כל סרט ולעיתים לתאר בדקדקנות את הכרזות הצבעוניות הענקיות שהתנוססו מעל פתחיהם. ההוויה מוכרת לו על כל פרטיה ודקדוקיה, אולי בשל זיכרונו הטוב, אבל בוודאי שהיה סיפק בידו לרענן את זיכרונו זה ועוד להוסיף עליו כהנה וכהנה כמחבר "איפה היינו ומה עשינו" (במשותף עם דוד טרטקובר) על הוויית אותה תקופה, שפורטה שם לפיסות קטנות.
יתכן שקוראים ירושלמים ותיקים יתרגשו יותר. וכאן אני מבקש את סליחת הקוראים אם אסחף בנוסטלגיה. כשהוא מזכיר למשל את "בית הביליארד האפל של האדון מורגן" במלת תואר אחת "אפל" הוא מאיר עולם שלם, תת קרקעי, תחתון, שנגלה להולכי הרגל ובמיוחד לילדים ונערים מהוגנים רק דרך שבכת ברזל מחלידה, מאובקת, במדרכת המלך ג'ורג', פינת אגריפס. די גם רק בהזכרת שמו של "אדון מורגן" כדי להעלות כמו באוב את הדמות האנגלוסקסית המיוחדת, הצבעונית. זה עושה לנו את זה, הירושלמים. אך לא רק לירושלמים. דנקנר הוא אשף בתיאור אותם "טיפוסים" ואותן פיסות חיים קטנות הנארגות לכדי רקמת חיים שלמה, המשמשת כמצע ורקע לעלילותיו. הוא פורס פיסות אלה, כמו שהחנווני (שדנקנר כה מיטיב לתאר) פורס את הגבינה הצהובה והחלווה, ברגישות ובדייקנות, הודות לכישרון ידיים שנרכש ושוכלל בשנים רבות של עבודה. הוא יוצר את האווירה גם על ידי שימוש במושגים של פעם, כמו "עתודות" במקום מילואים, ופריטים שכבר נעלמו מזיכרוננו כמו "גזירים ובהם שלוש או ארבע תמונות של צלולואיד צבעוני". בנוסף להזכרת שמות המנהיגים הפוליטיים ואירועי התקופה הגדולים, דנקנר משבץ ככל יכולתו שמות, כמעט מכל הבא ליד, לצורך ושלא לצורך העלילה. הוא כמובן לעולם לא ימנע עצמו מלנקוב בשמות מוכרים, כמו פר' נוימן המוזכר כנוירוכירורג (אף שהיה פלסטיקאי), רופא לשכת הגיוס ד"ר ביגר או את הצייר הידוע יוסי שטרן וכן את עלילותיו, שמועות שדנקנר שם עליהם בספרו חותם של ודאות.
בעקבות ספר הטלפונים
היחס בין היצירה למאפיינים האוטוביוגרפיים של מחברו מרתקים בכמה היבטים. דנקנר הצהיר בראיונות, ובצדק, שהגיבור אינו הוא עצמו. ואכן פרטי חייו האוטוביוגרפיים של הגיבור שונים מאלה שלו. אך לא לחינם ולא במקרה הוא והגיבור הם בני אותו שנתון. בדרך זו הוא יכול לראות את מרקם החיים מאותה נקודת מבט. לא לחינם הוא מושיב את הגיבור במרחק כמה בתים מביתו שלו. כך הוא יכול לטוות את סביבתו שלו, מגרש הכדורגל בו שיחק בילדותו ונערותו, גן העיר, הכנסת הישנה, בית הכנסת "ישורון", ויכול גם להוליך את הגיבור בנתיבים בהם פסע הוא עצמו כילד. כמו דנקנר, הגיבור לומד "משפטים" ולאחר מכן עובר להתגורר בתל אביב ונעשה לעיתונאי, אפילו ידוע. אין דבר טבעי ומבורך מזה לכתיבה מהימנה. אם בהקשרים אוטוביוגרפיים אנו עוסקים, כדאי להזכיר שדנקנר עצמו העיד, בנועזות אישית קצת תמוהה, כי דמותו של המאהב של אנושקה, עורך הדין הבולגרי, נוצרה בהשראת מאהבה של אמו שלו, שגם הוא היה עורך דין בולגרי ידוע, ושאביו הסכין לנוכחותו, ממש כמו לזר, בעלה של אנושקה גיבור סיפורו.
היבט נוסף הוא השיבוץ החריג ואפילו תמוה של מוריו וחבריו של דנקנר לספסל הלימודים בספרו. הכוונה אינה להיבט הרכילותי, אלא לאחד ממישורי ההתייחסות ביחסי הגומלין והזיקה שבין המציאות, הקונקרטית אישית במקרה זה, לבין הכתיבה האמנותית, הלא־ביוגרפית. לכאורה נראה שהוא ממשיך מסורת שלו עצמו, שבאה לידי ביטוי דומה בקובץ "הקייץ של רינה אוסטר" ובמיוחד בסיפור הקצר הנושא את שם הספר. גם שם הוזכרו שמות מפורשים או כמעט מפורשים, רבים. שם הוא אפילו יותר קונקרטי כשהוא כותב, למשל, "מה הביא לפריחתה פתאום? חיים רכלבסקי, לימים הסופר חיים באר, היה אומר שהכל בגלל שכנות." בסיפורו זה, גם ד"ר פרנקנטל, המורה למתמטיקה של דנקנר, מוזכר בשמו ובתוארו המפורשים, כגיבור שמעשיו ההזויים, בכתיבתו הנועזת מדי והלא זהירה של דנקנר, חורגים במידה נכרת מאלה שעולל במציאות. גם המורה לכימיה של דנקנר, האדון חבושה, שוב בשמו ובתוארו המפורשים והגלויים, עושה בסיפור אחר באותו קובץ מעשה נועז, אולי אפילו מעט הזוי, אך מתון יותר. לעיתים, בהתאם לשיקוליו, השמות אינם מפורשים לחלוטין, אלא נרמזים רק לשמינית (כמו התלמידה חנה באואר, בת כיתתו בסיפור - נדרש חילוף באות אחת בלבד כדי להגיע לשמה המלא של בת כיתתו האמיתית) או רק לשליש ולרביע. אך שם, וזאת יש להדגיש, הופיעו השמות תמיד בהקשר רלבנטי.
ראוי לציין שקובץ הסיפורים היה בעל אופי שונה לחלוטין מספרו הנוכחי, והיו בו סיפורים בעלי אופי פמיליארי, או אפילו אוטוביוגרפי מובהק ישיר ובוטה כמו "כבר אין 'פינף־אונד־צוואנציש"'. אך כאן בספרו הנוכחי, רומן בדוי לכל דבר ועניין, מוזכרים שמות מוריו וחבריו בהקשר תמוה למדי. למרות שברור שהגיבור וחבריו למדו בבית־ספר יסודי חילוני (מן הסתם בית חינוך לילדי עובדים "ארלוזורוב"), המנהל - הפלא ופלא - הוא אותו ד"ר פרנקנטל שהיה דווקא מנהל משותף בתיכון הדתי "מעלה". גם את מורתו ללשון וספרות, שושנה בהט, נוח לו לנכס לגיבורו, כאילו לא נמלאה כבר מכסת השמות. גם בהגיע הגיבור לכיכר סלמה שבטלביה על אופניו, המחיצה שבין הסופר לגיבורו כאילו נופלת והוא שוב כותב "ששם גר בן כיתתי אלחנן בלומנטל שאבא שלו היה מפקח על לימודי האנגלית וכתב את הספר "פסיעות ראשונות בדקדוק אנגלי", וכשהיינו בכיתה ו', ביום ההולדת של אלחנן...". זיכרונות מציאות נערותו הקונקרטיים של הסופר מועתקים לכיתה אחרת, לבית־ספר אחר. גם שמו של המורה לצרפתית של דנקנר, פינגרהוט, מוצא עצמו לפתע בספר שייך לתלמיד צעיר בסמינר לרבנים בצרפת – כאילו חסרים שמות זמינים בעולמנו וספר הטלפונים נעלם ממגירתו של המחבר. שימוש אחר הוא עושה בשמות חברותיו לכיתה או כיתות גבוהות יותר כשהוא מצליב שמות פרטיים אמיתיים עם שמות משפחה אמיתיים אחרים ומזווג אותם בצירופים חדשים, שבחלקם צפונים קודים הידועים רק ליודעי ח"ן. אך גם את שמות חברותיו לכיתה הוא כאמור מעתיק לבית־ספר אחר, למציאות קונקרטית אחרת. על מה ולמה - לסופר פתרונים.
הספר משובץ לכל אורכו בתיאור אמין וחי של מאורעות גדולים ושל אירועים קטנים שקרו אל נכון בעיר בשנים ההן. הוא גם מיטיב להעביר את רוח התקופה, אורחות האנשים, השקפותיהם הפוליטיות, הלכי הרוח שלהם. לא לשוא מונה דנקנר, בקדחתנות מופרזת אפילו, שמות רחובות, מקומות, חנויות, בתי קפה, מסעדות, מוסדות ירושלמיים ידועים, עד שמי שלא הוזכר יכול לתבוע את עלבונו מעם המחבר. רוחו של הספר ריאליסטית, אך יש בו מחד קריצות לעבר הריאליזם הפנטסטי ומאידך אירועים ריאליסטייים כביכול שלוקים באמינותם. נראה שלדנקנר קשה להינתק מעברו הספרותי ונטיותיו הידועות: גם כשהוא מתכוון לכתוב ריאליסטי, הפנטסטי, כמו אותו שטן, או שמא מלאך בעיניו, בא לבקרו, עומד מאחורי גוו ומפתה אותו שוב ושוב. החלומות המשובצים הם עניין אחר, לעיתים בעוצמתם הפרועה הם יכולים להשליך על המציאות תמונת עומק, וכאן דנקנר דווקא מצליח מאוד ומקפיד על חוש המידה הנכון.
מונולוגים ומחוות גדולות
בדבר אחד אין ספק - אמנון דנקנר יודע לספר סיפור, לרתק את הקורא. נראה שאת הסופר אוחזת חרדת־תמיד, שמא ישתעמם הקורא לרגע ויניח את הספר מידיו ולכן הוא מקפיד לזמן לפני הקורא רמזי עלילה חדשה ומפתה עוד לפני שהעלילה הגועשת הקודמת תמה. והוא אכן מצליח לשמור על מתח כמעט מתמיד. אך לא תמיד יש צורך באירוע דרמטי חיצוני כדי לחולל מהומות, כפי שאולי דנקנר סבור - לעיתים הדרמה יכולה לרחוש בפנים, בחיי השגרה עצמם. "הדודה אווה הפליג וסיפר... נראה היה שהוא מתענג על הדברים... עד כדי כך שעלה בי חשד כי הוא בודה את הדברים מלבו, בוודאי את חלקם, מתוך תאוות המספר שהשתלטה עליו. עיניו נצצו...". נקל לראות בעיני רוחנו את דנקנר כשהוא יושב מול המקלדת, בודה עוד ועוד עלילות ודברים, עוד ועוד מונולוגים ארוכים, בלתי נגמרים כמעט, ועיניו נוצצות. אגב המונולוגים האלה מרתקים והם לעניות דעתי מפסגת היצירה. הלשון בהם שוטפת, מתאימה לדובר, לא גבוהה כשל המספר, חושפת את מעמקי אישיותו של הדובר, וכישרונו של דנקנר מגיע במונולוגים אלה לידי מיצוי מלא.
הרומן משופע במחוות גדולות ורגשות מתפרצים ודומה שחסרות מחוות עדינות, חרישיות, רמוזות, קטנות. ייתכן ששוחרי האיפוק היו מעדיפים גם קצב אחר ומעט איטי יותר. יחד עם זאת אין להסיק מכך שדנקנר אינו רגיש ודק אבחנה. כישרונו רב לו גם בזה, ואין סתירה בין השניים. יש סצינות כל כך פלסטיות בתיאורן, שהן מזכירות בצבעוניותן את סרטיו של אמיר קוסטוריצה. כזה הוא למשל התיאור של השיירה הרגלית לאחר חגיגת הבר מצווה של הגיבור, הצועדת כמו בסך לביתו. תיאור נהדר המביא לידי ביטוי את כישרונו הרב של הסופר לצייר תמונה דינמית צבעונית רוחשת ואפילו עם פס קול מלווה. דודה אווה אומר לגיבור כשזה מספר לו את עלילות הסרטים שראה: "כמו בסרט. כל מה שאתה מדבר – אפשר לעצום את העיניים ולראות. כישרון כזה... באמת" כשהוא רומז אולי על כישרונו שלו עצמו, של דנקנר, בכתיבת הספר.
דנקנר, כאמור, נסחף בסיפור העלילה. נראה לי שדמיונו העשיר סוחף אותו גם באשר לדמויות. עצם הבחירה הראשונית בדמות אזוטרית, לא מייצגת, כמו הדודה אווה כגיבור ראשי, גזרה מראש, במידה רבה, את גורלו של הרומן לשבט. לפחות היא פוגמת ברומן פגימה ממשית, מכרעת כמעט. בחירה זו אולי פתחה בפני הסופר עולמות מפתים, נסתרים, רבי־סוד. דנקנר מנצל כמעט את כולם, סוחט אותם בכישרון עד תום. הוא גם מצליח להיכנס אל הדמות פנימה במידה מסוימת, אולי אפילו לא מבוטלת. אך העובדה שהדמות הזו כה זרה לירושלים של פעם, ולא יכולת להיתקל בה, גם לא בשולי הווייתה של העיר, זורעת זרע של ניכור אצל הקורא. בחירה זו מקשה על הזדהות עם הדמות, הגם שלא מונעת אותה לחלוטין. הגרסאות הרבות באשר לעברה ולסודה, יכולות אולי להלך קסמים על מי שנשבה בווירטואוזיות שלהן ובדמיון הפרוע, אך יכולות גם, כחרב פיפיות, לעורר חשד וריחוק: כי מי לידינו יתקע שהפעם זו האמת ולא בדייה נוספת? האם ניתן להזדהות עם בדייה? אך לא רק בכך - תיאור עברה של הדמות אינו אמין, בשום קנה מידה. האם סופרת ואשת ציבור מוערכת, גם אם פאשיסטית נקלית, יכולה לחשוב שהנער המתבגר, שכמעט הגיע לפרקו בסוף המלחמה, הלא הוא הדודה אווה, הוא־היא נכדתה הקטנה שהיא כה מתאווה אליה? אני יכול לשמוע אפילו את דנקנר שואל "נו, באמת?!".
בניגוד לדודה אווה, את הגיבור, בעיקר כילד, את חבריו, אביו, אנושקה, לזר, קל להכיר, לזהות ולכן גם כה קל להזדהות איתן. יש באמנותו של דנקנר לכאורה פרדוקס. הוא מצליח להפיח חיים בדמויותיו, כולן עומדות לפנינו ברורות וגלויות על דקויות הרגש המחשבה וההתנהגות שלהן– מדובר בהישג של ממש. אך הוא עושה זאת לפעמים בתיאורים נוטפי עסיס, שלעיתים רחוקות אף נופלים במלכודת הפולקלוריזם. אך למרות זאת הדמויות שנבנות ברגישות ובשום שכל, אינן קריקטוריסטיות ובודאי לא פלקטיות, להיפך: אלה דמויות חיות ונושמות. למרות התיאורים הצבעוניים, הסוחפים, נעדרי האיפוק, קוי־המתאר הראשיים של מרבית הדמויות הם אותנטיים ובתוכם משורטטים קוים דקי אבחנה. דמות הגיבור בהתבגרותו כבר יותר עמומה וכזה הוא גם סיפור אהבתו עם נועה. לא רק את הגיבורים הראשיים אלא גם את דמויות המשנה, דנקנר מיטיב לתאר, להבליט את ייחודן, כמו שידע לעשות גם בסיפוריו הקודמים.
כשהלב נמס
לשונו של דנקנר עשירה מאוד, בדימויים, באוצר המילים. כישרונו ויכולותיו הופיעו כבר בעבר. בספר זה הוא מנסה להרחיב ולהעצים את מרחב השפה ואפשרויותיה, עד כדי כך שגם הקורא המשכיל, יודע העברית שאוצר מילותיו רחב, יזדקק פעם או פעמיים למילון ( אתם יודעים מה זה "נמִבזה"? "המנקינים" מוכרים לכם? אם לא - תוכלו למצאם במילון אבן שושן). גם כשהמילה מוכרת ופשוטה, דנקנר מרחיב לעתים את שימושיה ועושה בה שימוש חריג. יש שיפרשו זאת לגנאי, כהתגנדרות שווא הפוגמת בשטף הקריאה. אחרים יתפעלו מהחידוש. בנוסף הוא מנסה, כמעט בכל כוח, להימלט מביטויים וניבים שגורים, והוא לש אותם ויוצר צירופים חדשים. לדוגמה במקום "נלבישך שלמת בטון ומלט" הידוע של אלתרמן הוא בחר לשים בפיה של אנושקה את דברי הקובלנה: "הקבלנים ההולכים לחנוק את גן העיר בשמיכות של אבן ובטון". יותר מכך, לשונו אפילו פורצת פה ושם, במפגיע, גבולות לשוניים מקובלים (גם אם בלתי כתובים), וככזאת היא מרתקת לעיתים בחספוסה. לחספוס עשוי להיות יתרון בהפתעה שבו, בחידושו, ברעננותו, אך לעיתים הוא עלול להוביל לדיסהרמוניה, לחריקה, לפגיעה בשטף הקריאה. לעיתים קרובות יותר הלשון נוטה להיות מופרזת, גדולה מכפי שמתבקש מהנסיבות, מלודרמטית מדי, כמו: "לא רציתי לבוא ורק הפצרותיו של הדודה אווה המסו את ליבי". ניתן לשנות החלטה גם מבלי שהלב יימס. לב, כמו גלידה, אסור שיימס יותר מדי פעמים, הוא מאבד ממרקמו וטעמו. אך בכללותה זו לשון יפה, רחבה, ובמיטבה גם מענגת מאוד.
אז מה היה לנו? כפי שעולה מהדברים עד כה, היה לנו כישרון, לא שנוי במחלוקת, של דנקנר לספר סיפור, לטוות עלילות מורכבות, להניחן לרגע ולחברן שוב במלאכת אמן, לשרטט דמויות נושמות וחיות, כשאווירתה של ירושלים באותן שנים משמשת לה כרקע והכל בלשון עשירה. אך האם אמנון דנקנר אכן הצליח לעבור את הרף הגבוה, שנראה שהציב לעצמו? האם יש כיסוי של ממש למחמאות בגב הספר? ובעיקר האם עלה בידו לכתוב "רומן מופת של תקופה" כביצירות המופת שהוזכרו למעלה? האם הוא ידע "לעשות את זה כאילו זה אמיתי. אבל רק כאילו", או לעשות את זה "אמיתי" חד וחלק. התשובה המצערת היא כמעט כן, אך לא ממש, לא לגמרי, לא בדמותה של הדודה אווה. מצערת - כי דנקנר בכישרונו יכול היה להשיגה. נראה לי, שהסיבה העיקרית לכך היא שדנקנר נסחף בכתיבתו ואיבד פה ושם את חוש המידה, ופגם בכך באמינות העלילה והדמויות. כמו כן נראה לי שעצם הבחירה הראשונית בדמותה של הדודה אווה כגיבור מרכזי, כפי שנומק למעלה, גזרה מראש, במידה רבה, את גורלו של הרומן לשבט. בנוסף לכך שזו דמות אזוטרית, יש באישיותה, למרות צבעוניותה וניסיון הסופר לרדת לעומק חדרי לבה, סוג של מלאכותיות, אמינות לקויה, מכשלה בסיסית כמעט, הזורעת זרע של ניכור בינה ובין הקורא, יש את "הכאילו". כשמתגלה סודה בסוף הרומן הניכור אינו פג, הדברים הסתומים אינם מתבהרים ומתיישבים, אלא נוסף להם גם טעם של אכזבה. דנקנר הצליח אמנם לרתק אותנו ואף לענג אותנו והוביל אותנו עד הנה בכשרונו כי רב, אך אין בסיום סוג של גילוי והתרוממות שהיינו אולי מצפים לה. וירטואוזיות היא לא תמיד המפתח לגדולה. לקראת הרומן הבא שלו, יש לרמוז לדנקנר, שאין צורך במאורעות, בדמויות ובסגנון גדולים מהחיים, החיים גדולים מספיק.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש