 |
מכיוון שבדיוק כשהמאמר הזה התפרסם הספר עמד על המדף וחיכה שאקרא בו ( שלא כמו ירדן, אני לא מתקמצן כל כך בזמני, מה גם שקיבלתי המלצה מקרוב משפחה מוערך), נמנעתי מקריאת המאמר על שסיימתי את הספר. עכשיו, שהקריאה עוד טרייה, נפניתי למאמר.
אינני עוקב אחרי כל ספרי דנקנר, ובוודאי אינני בן כיתתו, אבל גם אני שמתי לב ש"רינה אוסטר" ו"שושנה בהט" כבר הופיעו בספרי קודמים שלו. התפלאתי על הכפיתיות ההנצחתית הזאת, אבל לא נתתי לזה להפריע לקריאה. אני מסכים עם המחבר שאחד מהנושאים העיקריים של הספר הוא הבגידה, והקשר לפרשת בן-אמוץ לא נעלם מעיני. אני בטוח שדנקנר גם התכוון לקשר הזה ואולי ניצל את התחושות שלו ממהתנפלות התקשורתית ההיא. אני מניח שדנקנר גם נתפס כבוגד בעיני ציבור מסויים (אותו ציבור שאולי תמך בו כשכתב את המאמר מעורר המחלוקת "אין לי אחות" ) בשל התנהגותו בפרשת דרעי ונמרודי. דנקנר מיטיב לתאר את מחשבותיו והצטדקויותיו של הבוגד, ופחות מכך את מנגנון הסליחה של הנבגד. דודה אווה סולח על הבגידה, אבל לא ברור בדיוק למה.
בעטיפה האחורית של הספר יש דברי שבח מפי מספר ידועי ספר (הספר עצמו לא נמצא מולי, אני זוכר את צרויה שלו) אבל בתוך הספר עצמו, בשלמי התודה, הוא מודה בדיוק לאותם אנשים שהם "ידידיו" על קריאה והערות על גרסאות מוקדמות. אני לא יודע מה המעמד האתי של המלצות כאלו, אולי בברנז'ה זה מקובל.
באשר אלי, שאינני משום ברנז'ה, הספר מצא חן בעיני, גם בגלל הנופך הנוסטלגי שבו, וכמובן בשל נפתולי העלילה (אם כי את ה"סוד" של דודה אווה ניחשתי באופן מקורב כבר באמצע הספר, ילד-שואה, פליטים, יתמות, מפלט. מה עוד זה יכול להיות?). הנטיה לכתוב פסקאות ארוכות רק עם פסיקים אולי הצליחה ליעקב שבתאי (אם כי אני, שאינני שייך לשום ברנז'ה, סבלתי מהטריק הזה גם אצלו), אבל לא צריך להכביר בכך. זה מעייף את הקורא לשוא. מצאה חן בעיני האמביוולינטיות של המספר כלפי עצמו, האם הוא נחש מסוכן או יתום אומלל, שנותנת אפשרות לקריאה כפולה של הספר, פעם כסיפור חניכה ופעם כאפולוגטיקה.
לא מזמן קראתי את "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרויינד. אני לא יודע אם זה צייטגייסט או מה, אבל גם הוא כותב ספר סמי אוטוביוגרפי על התבגרות (בחיפה דווקא) והדמות של מאיר הספרן דומה דמיון מוזר לדודה אווה. מאיר לא לובש בגדי אישה, אבל הוא כן נצפה לובש (ספויילר) מדי צבא למרות שמעולם לא שירת בצבא. דווקא גוטפרויינד לא פותר את המיסתורין האופף את דמותו ונפנה ממנו לעיסוקים אחרים. אני מרוצה שדנקנר לא השאיר את הנושא פתוח אלא דאג לסגירה סבירה של התעלומה, לרווחת הקורא הזה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש