המאמר המלא |
פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
אז היה לנו כאן: בית ראשון: שמות בית שני: נופים, זריחות, שקיעות.. בית שלישי: אפסו, תוהו, חושך ותהום בית רביעי: חזרנו לשֵם. חזרה להתחלה, כשכל מה שהיה באמצע אפַס. הבית השני הוא היחידי שלא מסתיים "בצליל רך". "צליל רך" מתחרז עם שורת הסיום "הלך". כמה אירוני. הבית השני הוא חריג, ומבטא את החריג מבחינת מהלך הסיפור — האשלייה שחולפת, הנסיון לשבור את המהלך הדטרמיניסטי המלווה מההתחלה באותו "צליל רך". באותו זמן של הנופים, הזריחות, השקיעות, ההרים, המלים והדממות, ואלומות הלחם לילדים (קשה להבין מכאן אם נולדו ילדים, או אלה ילדים עתידיים. אין שום דרך לדעת כמה זמן נמשכו החיים ביחד האלה, וזה גם לא חשוב) נחשב במהלך התרחשותו כזמן האמיתי, זמן הנצח המנצח. נשכחה בו הזקנה, נשכחו בו אפיסת החיים והתוהו העתידיים. מתוך הזמן ההוא, אם נכתבו שירים, הם היו שירים אחרים לגמרי. הצליל של הבית השני לא היה רך. אבל יש להיזהר מצליל רך. צליל הסיום של הבית השני הוא יִם. כמו חיים. אבל החיים הם בסופו של דבר זמניים, ולא נותר לשיר אלא להיכנע לצליל הרך... הלך... אך... כמו נפילה כזאת, אכזבה תמיד בסוף. |
|
||||
|
||||
לא הבנתי: איפה הירחון אוקפי? זה רק דרך האייל פעם בחודש? |
|
||||
|
||||
הירחון אוקפי ייצא כעיתון וירטואלי עצמאי. עם צאת הגיליון הראשון - אודיע. |
|
||||
|
||||
אני העורכת הראשית של העיתון. אני מניחה ומקווה שבמהלך החודש הזה. |
|
||||
|
||||
טלי, אולי את או מישהו אחר יכולים להפנות אותי לעיבודים למחזות של סיפורים מאת דיקנס? תודה, וסליחה. |
|
||||
|
||||
רגעי החסד להם זכית מורגשים היטב בשיר מופלא זה - למרות הטרגדיות יש בנו הכוח לעטוף עצמנו בסוכר צמר גפן מדי פעם, גם אחרי שהלונה פארק כבר נסגר. |
|
||||
|
||||
שיר יפה ומרגש. |
|
||||
|
||||
שיר חזק. כמעט הייתי אומר חזק מדי, כמו מכה בסרעפת שעותקת את הנשימה לכמה שניות. ונדמה לי שהשיר הזה התקבל אצלי בדרך הרבה פחות מפוייסת מאשר אצל המשוררת עצמה, אולי בגלל שאצלי אין, ולא היתה אף פעם, ''ישועת ה''', אפילו לא להרף עין, והקולות מעולם לא היו ממש רכים. ובכל זאת ה''ואחר כך הלך'' הלקוני שסוגר את השיר - המשלים, המתמצת, המסכם ומסיים את מה שלא ניתן לתימצות ולסיכום ולסיום, משותף כל כך לכולנו - לכל אלה שאיבדו אהוב. תודה. |
|
||||
|
||||
אכן. הצצתי בו בפעם הראשונה והסטתי מהר את המבט, כי זה כאב. מה שמזין את תחושת הכאב העמוקה בשיר הזה הוא העובדה, שהאובדן בו ידוע מראש. הכל מוליך לשם, לסוף לא טוב, והדרך מאוד יפה, ובכל זאת. לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם - כבר השורה הראשונה היא איזכור לשיר של זלדה, שאותו אנחנו מכירים מימי זיכרון, ושנגמר במילה "מותו". כיוון שמדובר בציטוט מוכר, האיזכור למוות הוא תרבותי ולא אישי (בניגוד למשל לשיר שהיה נפתח בהעלאת זיכרונות אישית מקרוב שמת, נאמר). כיוון שהוא תרבותי, הוא גם: א. ברור וידוע, ב. מובנה היטב, ג. חזק מהאדם היחיד, או לפחות עושה רושם כזה. - אָמַר - ואת כל השורה הזו הוא אמר בעצמו, כבר בהתחלה, ובכל זאת, השניים הפכו לזוג (וְקָרָא לִי בִּשְׁמִי וּבִשְׁמוֹ). יש כאן נכונות לקבל את הקשר, להיכנס אליו, למרות שהסוף ידוע מראש. חשוב לומר שבשיר הזה, הקריאה בשם יוצרת את העולם. העולם נבנה על השם המשותף, והחיבור בין השניים מיוצג באמצעותו. ולמרות כל זאת, שמו של המת ושמה של הדוברת לא מוזכרים כלל. הסיפור הופך להיות ערטילאי, אפוף זיכרון, כמו סיפור שמספרים למכר, או כמו סיפור שהכותבת מספרת לעצמה, לשחזר שוב ושוב את מהלך חייה. והנה, השחזור נעשה ללא פרטים מזהים. אָמַרְנוּ - נַזְקִין יַחַד נִקְרָא זֶה לָזֶה בְּשֵׁמוֹת יְשָׁנִים צְרוּבֵי שָׁנִים בִּצְלִיל רַךְ. ה"אמר" מתחלף ב"אמרנו". מייד לאחר החבירה לזוג, השניים הופכים לישות משותפת. הם רוקמים תוכניות לזמן ארוך מאוד - "שמות ישנים", משמעו שנמשיך לחיות באותו עולם כל הזמן. והזמן עובר עליהם כפי שהוא עובר על ישויות הטבע (הָיוּ נוֹפֵינוּ זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת וְהָרִים...). צריך לשים לב - הם לא הפכו ל"שקיעות" או "הרים", גם לא ישבו יחד לצפות באותן שקיות. *נופיהם* היו כאלה. זה אומר, שאלה היו הנופים *שלהם*. הם שלטו בעולם הזה, שבנו יחד. האהבה, אומרת המשוררת, בונה עולם. הקריאה בשם בונה עולם. הזיהוי של מישהו בשמו, קבלת זהות משותפת עם מישהו, בונה עולם. אחרי רמה כזו של התחברות, של זרימה ואינרציה, הילדים הם מובן מאליו שבא בסוף משפט, כמעט באיזכור אגבי: וְהָיִינוּ מְאַלְּמִים בָּהֶם אֲלֻמּוֹת לֶחֶם לַיְּלָדִים. אולי הילדים הם אפילו טפל לזוגיות. אבל מה שעיקר פה הוא לא רק ההמשכיות/פריון של החיבור בין בני הזוג, בצורת ילדים. העיקר הוא אלומות הלחם - הזיווג גם מייצר חיים וגם מקיים אותם. בני הזוג כמעט "מוציאים לחם מן הארץ". לא ממש מוציאים אותו (את זה עושה רק האל), אלא מגדלים חיטה, קוצרים ומאלמים אותה. המילה "אנחנו" לא רק בוראת עולם שלם, היא אף הופכת אותו לאפשרי לקיום. שהרי משקיעות והרים אי אפשר לחיות. עַד שֶׁאָפְסוּ חַיָּיו מִמֶּנּוּ - ההתייחסות ל"ממנו" שוברת באחת את האידיליה. ברגע שאחד מבני הזוג מתחיל להתפוגג, הלשון הופכת ללשון יחיד. ברגע שמשהו לא תקין, יש צורך לקחת מרחק, ולהביט "בו" ולא "בנו". ולאחר ההבנה הזו, הלשון מתעתעת - פעם לשון רבים ופעם לשון יחיד. אופטימיות, פסימיות וחוזר חלילה: וְתֹהוּ בָּא עָלֵינוּ וְחֹשֶׁךְ וּתְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים קוֹרֵאת הָיְתָה בִּשְׁמוֹ בִּצְלִיל רַךְ. העולם, אומרים, נברא בשתי מילים. ואילו כאן, האל משתמש במילים (בשמות, בעצם), כדי להרוס את העולם הזוגי שבראו בני האדם. אַחַר כָּךְ שָׁב שְׂעָרוֹ לְצַמֵּחַ . יְשׁוּעַת ה' כְּהֶרֶף עַיִן - לִזְמַן מָה . שְׁמוֹ לֹא זָכַר עוֹד וּשְׁמִי הָיָה שׁוֹכֵחַ אפשר לסקור פה תהליכים קליניים של התאוששות, החלמה והרעה מחודשת של המצב. אבל אשאיר את זה לדמיונכם. מה שחשוב הוא, שהשם הלך לאיבוד. שני שמות, בעצם - למרות שמדובר בשם משותף, פתאום ערה הדוברת לעובדה שמדובר בשני שמות נפרדים לשתי ישויות נפרדות. אפשרות ההיפרדות, שנראתה לא מהעולם הזה, צפה ועולה. וְהָיִיתִי אֲנִי קוֹרֵאת בִּשְׁמוֹ בִּצְלִיל רַךְ הניסיונות להזכיר לו את העולם המשותף, את החיים שבראו השניים, לא עולים יפה. אבל למרות זאת, הצליל רך. כמו השיר עצמו, שהוא רך - לא מריר, לא כעוס, לא שונא. כמו העולם שבנו, שהיה רך וזורם - שקיעות, הרים, דימויים מחזוריים שעולים ויורדים, שחוזרים שוב ושוב. כמו כל אלה, המשוררת ממשיכה לשמור על יופיו של האמצעי, גם כשברור שלא ישיג את המטרה. וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ - כאמור, הסיום ידוע מראש, ומתחרז עם הכל, ומשלים. שימו לב, השורה האחרונה אף יכולה להתחבר בשלמות לשורה הראשונה, בלי שתתקיים אף שורה אחרת משורות השיר. נדמה כאילו לא היה כלל, אותו אדם. "לכל איש יש שם - אמר, ואחר כך הלך". ובכל זאת, יש שיר באמצע, בין שתי השורות האלה, מהלך של חיים שלמים משותפים. אין קיום, אין אהבה, ללא ידיעת האובדן מלכתחילה, אומרת המשוררת. הכל נדון לכליה, גם החיים, ולמרות זאת עדיין שווה כל רגע מהחיים המושקעים בו. |
|
||||
|
||||
אני אוהבת את הניתוח שלך. הוא העמיק לי את השיר מאד. |
|
||||
|
||||
האם התייחסת גם לעיסוקה של המחברת, כאשר ערכת את הניתוח? |
|
||||
|
||||
שמתי לב לעיסוקה, אבל העדפתי להתייחס לשיר כאל אמירה אישית. |
|
||||
|
||||
ועוד משהו קטן - לכאורה, הבנייה של עולם שלם על שמות (אותיות ומילים) היא מעשה אינטלקטואלי. למשל, העולם של היהדות, שנברא כך, נחשב לעולם שיצרה דת אינטלקטואלית-יחסית, לא חושנית. אבל לא כך במקרה הזה - "צליל רך" אומר, שהמילים והשמות לא היו אותיות על דף נייר. הם נהגו, הושמעו ויצרו תנודות של צליל ושמע בעולם. הם הפעילו חושים, היו מוחשיים. יש בשיר הזה מספר חושים - אבל הראשון שבהם הוא שמיעה (של בן הזוג), ורק אחר כך באה הראייה (של הנופים למשל). אין צורך לראות אדם כדי להכירו, מספיק לשמוע אותו, להכיר את שמו. הניגוד מילים/מעשים, רגש/מחשבה הופך כאן לניגוד צלילים/מראות, ובהתאמה גם קבלה רגשית/ניתוח שכלתני. "צליל רך" הוא גם שליחת המסר האישי על פני המים, במעין אדוות, בתקוה לשנות בעולם משהו. להיות כמו אלוהים, שנותן חיים. הכאב של השיר הוא בהבנה, שזה לא יצליח במלואו לעולם. |
|
||||
|
||||
מישהו כאן אמר פעם שהזמינות של אמנות באינטרנט מורידה מערכה - אדם רואה שיר, קורא, מתרגש או שלא מתרגש וממשיך הלאה, באפס השתהות. ניתוחים כאלה עוזרים לי (ולאחרים, אני מניח) להמנע מכך. תודה. על השיר אין לי מה להוסיף. מאוד נהניתי ממנו, כאמור, בעיקר לאחר הניתוח. בפעם הבאה עליי לנתח לבד, אני מניח, שהרי ניתוחם של אחרים גם הוא סוג של האכלה בכפית. |
|
||||
|
||||
השורה הראשונה הייתה בדיוק מה ששירה לא צריכה להיות: משעממת. לכל איש יש שם, את זה אנחנו יודעים. ברקת אף הראה שלכל שיר יש ניתוח. השיעמום לא הופך את השיר לפחות מנותח, אלא ליותר משעמם. חבל. אני מצטרף לתגובתו של א. הראשון שהביע איזו תחושת מיאוס קלה מן ה"הו" שמנסים למכור לנו פה. |
|
||||
|
||||
ברקת הראתה. ומתוך סקרנות, האם תוכל להדגים שירה שאינה משעממת. |
|
||||
|
||||
"שירי בת האלוהים, חרון אף אכילס בן-פלס אף האבדון, שהמיט מתלאות בלי-קץ על-אכיים, רבות נפשות עצומות השליך אל-ירכתי הדס, נפשות גיבורים, ואותם נתן טרף לכלבים אף לציפור כל כנף - עצתו של זאוס היא קמה - למן-היום בו ראשונה התפרדו במריבה בן אטרס שליט עוצר בעם - ואכילס הגיבור הנהדר." או למשל: "לא הספקתי למשלוח אחרון נותרתי בעיר שאיננה עיר בלי עיתוני בוקר בלי עיתוני ערב אין בתי סוהר שעונים מים אני נהנה מן החופש הגדול שמעבר לזמן משוטט ארוכות דרך שדרות של בתים שרופים שדרות של סוכר של זכוכית מנופצת אורז יכולתי לחבר מסכת על התמורה הפתאומית של החיים לארכיאולוגיה" או למשל: "ני ני ני זהו לילה שאין לו שני ובליבו מלכודת דוברת עברית כדי לתאר את הלילה הזה, בעברית עלי למות. ני ני ני." |
|
||||
|
||||
אגב, מתוך ההערה שלך אפשר לחשוב שאת באמת סבורה שכל שירה היא משעממת, כאילו מדובר באיכותה של השירה. האם כך? |
|
||||
|
||||
למען הסר ספק, אני חושבת ששירה (באופן כללי) היא משעממת. עם זאת, יש שירים שמעניינים אותי יותר, ויש כאלה שמעניינים אותי פחות. לא הבנתי את המשך השאלה ("כאילו מדובר באיכותה של השירה") - התוכל להסביר? |
|
||||
|
||||
אז למה את עורכת ירחון ל"שירה ספרות ויצירה מקוונת"? |
|
||||
|
||||
יצירה מקורית. סליחה לא קראתי נכון. |
|
||||
|
||||
אוי (מעתה לא אכתוב תשובות בחמש וחצי לפנות בוקר!) התכוונתי *לא* משעממת. לא משעממת בכלל. ובגלל זה אני עורכת עיתון כזה. סליחה! |
|
||||
|
||||
נה, נה, נה, חמש וחצי בבוקר זה תירוץ עלוב. מה *באמת* יש לך נגד שירה? |
|
||||
|
||||
לא הייתי מסיק משורות כאלה שהיא נגד משוררים. אלא אם כן היא קצת נגד עצמה. |
|
||||
|
||||
שירה משעממת? אם משעממת - לא שירה! |
|
||||
|
||||
you are right. life are very boring sometimes.
especialy when you know they are going to end. maybe the first line is boring but what about the other? people write about their lives and about other people lives. for me it is interesting to read even things i dont like because it open windows to other people world. and for me people are never boring but always interesting. |
|
||||
|
||||
השיר של זלדה הוא שיר אישי נפלא, אם היא היתה רואה איך הורגים אותו כל פעם מחדש בדקלומים האלה, בטקסים האלה, היא היתה מתהפכת. השיר של זלדה מתחיל עם היווצרות החיים, עובר דרכם, ונגמר במוות. ראשון נותני השם הוא אלוהים, אחריו האב והאם, ואחר-כך מגוון של נותני-שם אחרים- כמה מהם אלמנטים קוסמיים (ההרים, המזלות, עונות השנה) ואחרים אישיים מאוד (קומה, חיוך, שכנים, כמיהה). וכך בתנועת הלוך ושוב בין אלמטים כלליים ופרטיים, נארג מארג חייו של האדם, עד הים, והמוות. גם המוות נותן שם. גם הוא חלק מבריאת האדם. כי נתינת שם היא בריאה, [כמו שכבר נאמר כאן]. והבריאה נמשכת כל החיים- כל מה שמעניק צורה, או נותן תוכן לישות ההיולית הראשונית ממשיך את מעשה היצירה. השיר שלפנינו מתחיל מהקריאה בשם ש/הוא/ קורא /לה/. לא להפך. האם היא מרגישה שרק כשפגשה אותו היא התחילה לחיות? שהוא זה שנותן לה חיים, אבל לא להפך? והוא קורא לה בשמה ובשמו- נכון, יש את העובדה הפרוזאית שהאשה מחליפה את שם משפחתה לשם משפחתו בד"כ ולא להפך. אבל לעומת דלות הפרטים על חייהם המשותפים אח"כ, בולט שהיא בחרה להכניס דווקא את זה. האם עכשיו יש "אני"? לא- יש "אנחנו". ויש תמונת חיים שמשאירה (בי) תחושה של צפיה בסרט- נופים, זריחות, שקיעות. אני לא מרגישה פה חיים ממשייים. לאה גולדברג כתבה על האהבה שלה "ולמדתי שם לכל ריס וציפורן, ולכל שערה בבשר החשוף". מה עם לתת שם לכל מה שמרכיב את הקטע הזה של החיים שלה, שלהם? מה זה "אילום אלומות"? למה אין חריש זריעה וקציר לפני זה? האם כדי לחזק את תחושת האלם? זה הבית היחיד שבו לא קוראים בשם. לא ברוך, ולא בצורה אחרת. [ת'אמת- הבית הזה הפריע לי, הוא היה פחות אמיתי מבחינת ההרגשה של משהו שבאמת נחווה]. דווקא במחלה והגעה אל סף המוות הכותבת מתייחסת בצורה מפורשת אל בריאת העולם, עם התוהו והחושך, ורוח אלוהים. אבל כאן, רוח אלוהים קוראת לגווע /לצאת/ מעולם הבריאה, עולם הדברים המוחשיים, ולבוא אליה, [אל ההיוליות הראשונית אולי, או אל הלא כלום]. ובהחלמה הזמנית, רק אז, כשהאיש איבד את זכרון שמו ושמה, והיא זאת הקוראת בשמו, רק כאן היא נעשית ברייה עצמאית, אבל גם כאן זה במאמץ לשמר את הדבר היחיד כנראה שממלא את חייה משמעות- הביחד שלהם. מהתחלת השיר ועד סופו הביחד שלהם הוא של רכות, חיבה, אחווה, לא של סערה. ואפילו עכשיו, על סף המוות, כשסופסופ זו היא שקוראת לו, היא עושה את זה בקול רך. רוח אלוהים שקוראת לו ברוך מצד אחד, והאשה שמנסה להחזירו אליה ברוך - הכול שקט כל כך! אולי שקט מדי. [כל כך שונה מהשורות האלמותיות של דילן תומאס Do not go gentle into that good night השקט של החיים האלה, של הכניעות הזאת, הכפיל לי את העצב של השיר.
]Rage, rage against the dying of the light |
|
||||
|
||||
אליזויות תנ''כיות בעלות הקשר רופף הפכו להיות הזונה של השירה העברית בזמן האחרון (או מאז ומתמיד, בעצם, התודעה ההיסטורית שלי לא חזקה בנושא הזה), והשימוש שנעשה כאן מזיק יותר מתורם. כל פעם שאני קורא בשיר קטע מבראשית, או איזה ''הרשות נתונה'' , המוח שלי כבר ננעל אוטומאטית. |
|
||||
|
||||
כנראה שהמוח שלך תמיד היה נעול. |
|
||||
|
||||
חבל שאתה ננעל. ישנם אנשים שחיים את התנ''ך ואת התורה (אולי לא תאמין בזה, אבל הם קיימים כפי שקיימים אנשים שמסורים לבודהה ואנשים שחיים את הנצרות או כל דת אחרת). בשביל אנשים כאלה שכותבים, השימוש בהקשרים תנכיים הוא הרבה פעמים לא מכוון, משהו שמגיע מתוכם ולא הקשר שהכניסו במכוון ליצירה. מי שלא חי את הדברים האלה, מרגיש הרבה פעמים שזה מאולץ גם כשזה לא מאולץ. ובעיני זה דווקא תורם מאד, אבל זה כבר עניין של טעם אישי. |
|
||||
|
||||
יכול להיות- אבל אני חש את אותה רתיעה גם כלפי אילוזיות קלאסיות, למשל. זה עניין של שימוש יתר, בלי קשר לנסיבות ספציפיות. |
|
||||
|
||||
השיר (הנושא לטעמי ניחוח עז של "רק רגע אחד" לזך) עשיר באיזכורים תנכיים. השאלה אינה רק אם הם במקומם או לא, אלא מהו היחס הכמותי שלהם לחומר המקורי. דומני כי כמות האיזכורים פה כה רבה ביחס לשיר הקטן (מינוס האיזכורים) עד כי הם בולעים אותו בכמותם ובעצמתם. לא רק שאין פה אפשרות למימוש מלא של האיזכור על כל גווניו ומטעניו, אלא שגם השיר נוטה לכיוון שירת ימי הביניים: יותר ציטוטים ממקור. מדוע? השיר הנושא עמו רוח של סוף ידוע מראש, של עיגון החיים והמוות בטבע ובאל, אינו זקוק לעזרת המקורות ובטח לא בצורה אינטנסיבית כל כך. ודאי לא לעזרתה של משוררת אחרת. האומנם רוצה המשורר להיקרא בצלה של משוררת אחרת ושל המקורות בכלל? כוחו של השיר, לשונו, נושאו וחלקיו האחרים חזקים בזכות עצמם וכוחם זה אובד תחת שלל הציטוטים שמכבידים על שכלנו: מי אמר, היכן, למה, איך זה קשור. מדוע להפוך את חווית הקריאה לשרשרת חידות המטשטשת את המגע הראשוני והזורם? השיר צלול, מפכה בעדינות כפלג, מדוע לזרוע סלעים בדרכו? כמו כן, אין די פשוט בשימוש באיזכורים. על האיזכור להשתלב בשיר בטבעיות, בצורה לא מעיקה. דומני כי אין זה נכון בשיר שלנו. השימוש הוא גם שימוש מתחכם: רוח אלוהים אינה במשמעה המקורית כבוראת אלא כמזמנת נשמה על הסוף. האומנם שימוש כזה ראוי לאיזכור חולף ושולי? אני הרגשתי כי קולו של המשורר אובד בין ידיהם של ידידים שאמורים לסייע ובעצם חונקים. וחבל. |
|
||||
|
||||
השיר ממש מעניין ומצויין אפשר גם להלחין אשמח לעשות את זה |
|
||||
|
||||
בדיוק מה שאני מצפה משירה. עוצמה, רוך, ערבות לאוזן ולעין. ברור ממבט ראשון, ובכל זאת בכל בחינה עולים דברים חדשים. |
|
||||
|
||||
ואתה עוד קורא לעצמך מרושע? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
שזור התייחסויות פאנתאיסטיות ויהודיות, כיאה לרוח השיר האלתרמני שנטלת ממנו את שורת האלומות היפה. כל זאת יחד עם אמירה סנטנמינטלית חדשה ומיוחדת. |
|
||||
|
||||
היכן אוקפי? |
|
||||
|
||||
צוות אוקפי נבוך ומודה ששכח שפברואר זה רק 28 ימים ומבקש לשאול ימים ספורים ממרץ הארוך ממנו... |
|
||||
|
||||
לא נורא, גם הפרשן המדיני של הערוץ הראשון (אורן נהרי אאל"ט), התנבא שהמלחמה במפרץ תתחיל בין ה-15 ל-30 בפברואר. _____ ורוב הסכויים שהוא צדק, שכן מלחמה כנראה תפרוץ (הקאובוי לא יכול לרדת מהעץ), זה יקרה אחרי ה-15 בפברואר, ו(בלי להזדקק לכדור הבדולח) לפני ה-30 בפברואר. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
בדומה לאורגניזמים טבעיים, מסעדות וחמין של שבת, גם מגזינים ספרותיים עוברים תקופת ילדות ארוכה יותר או פחות בטרם יבשילו ויגבשו לעצמם את הטכסטורה והסגנון שיאפיינו אותם בהמשך. דומה שאין מנוס מחיפוש הדרך תוך כדי עשייה, וכל חיבוטי הנפש וישיבות המערכת בתקופת ההריון אינם מועילים הרבה, עד שהתינוק פורץ לאויר העולם בצווחה, שמלווה, במקרה של מגזין ספרותי, גם בצווחות אימה של קהל הקוראים המבועת. רק אחרי גליונות מספר מתקבע סגנון, מתגבש קו, מתהווה האוירה הייחודית, ואז נקבע גורל הרך הנולד לשבט או לחסד, למרות שהאופציה השניה היא משהו תיאורטי לחלוטין כשמדובר במגזינים עבריים. על רקע זה נעים היה להיווכח ש"אוקפי" מצליח במקום שקודמיו נכשלו, וכבר בגליון הראשון הוא מצליח להפגין את המאפיין הבולט ביותר של מגזין בוגר: אי עמידה בלוחות זמנים. לכאורה, כשל מערכתי שנובע מהמעמד החובבני והקשיים הפיננסיים של העורכים, אך למעשה מדיניות ערמומית שמטרתה לעורר את הציפיה ולהגביר את המתח אצל הקוראים הפוטנציאליים. למעשה, כולנו מכירים את האיסטרטגיה הזאת עוד מהכיתה השישית, כשלימור החזיקה אותנו במתח במשך חודשים ארוכים עד שנאותה להוריד את החזיה ולהוכיח לנו שהשדיים בפלייבוי נראים הרבה יותר טוב (אם כי, לא נכחיש, פחות נעימים למגע). אבל אני נסחף. יתרון נוסף של שיטת ה"ואם לא מחר" הוא שגם אחרי שהמגזין מתבגר, מזדקן ונופח את נשמתו בזקנה טובה מחוסר משאבים ועניין (כלומר, לאחר החוברת השלישית), הוא נשאר לעד על תקן של מפגר בלוח הזמנים, ולא מתפגר שעבר זמנו. יש בכך כדי לגרום נחת רוח לשניים שלושה כותבים שמחכים, בבית הזקנים שלהם, לפרסום יצירתם האלוהית בגליון הבא. קוראים ממילא לא היו למגזין מאז הגליון השני. על רקע ההישג הנאה הזה של "אוקפי", לא פלא שגם מאספקטים אחרים הוא מוצלח למדי, כשהקו הבולט בעריכה הוא האיזון, כמעט הייתי אומר אפילו איזון מוגזם: בין שירה לפרוזה, בין כותבים לכותבות, בין יצירות כבדות לקלילות, בין עברית מליצית ליומיומית, ואפילו בין אותיות אהו"י – אם כי האל"ף מופלית לרעה במקצת, אולי בגלל קונוטציות היסטוריות או משהו. התוצאה המיידית של איזונים אלה היא שהמגזין אינו מסתבך באמירה חד-משמעית ומחייבת בשום דבר ועניין, כך שהקריטריון היחיד לבחירת היצירות הוא האיכות הירודה של כולן כאחת. גם זה הישג שלא רבים המגזינים המגיעים אליו כבר בתחילת הדרך. מסיבה זאת אמנע גם מלהמליץ על יצירות מסוימות בגליון, מלבד דבר המערכת שנכתב בכשרון רב וזורם בטבעיות ובנועם באפיק שכבשו עבורו אלפי מאמרים דומים לאורך ההיסטוריה, החל מהפתיחה החגיגית עם המלל המוכר על "כשרונות בתחילת דרכם", ועל "לפרוץ מביצת הבינוניות" וכל הג'ז הזה, ועד התודות בסיום, לאלה שסייעו, ואלה שבלעדיהם, וכל המוסיקה הקלאסית ההיא. רק את אלה שלא הפריעו לא מזכירים אף פעם, וכך יוצא שכותב שורות אלה שוב נשאר באלמוניותו. אהבתי גם את האסתטיקה של הגליון. הבחירה בגופן "דייויד" נראית נועזת ממבט ראשון, אבל משתלבת יפה עם התכנים האפרוריים. חבל, לטעמי, שלא נעשה שימוש תכוף יותר ברווח כפול בין השורות, אבל אולי אפשר לסלוח על כך למגזין שבו ההבדל בין שורה ריקה לכתובה אינו גדול, ולא תמיד קל להחליט איזו עדיפה. גם ההגהה המוקפדת ראויה לכל שבח, וניכר ניכוש קפדני של שגיאות כתיב וסגנון – בכל הגליון כולו אפשר לספור על אצבעות יד אחת את ה"אני יגיד" ושתי ידיים מספיקות לכל ההחלפות של "עם" ב"אם", וזאת בתנאי שהסופר מיומן ביישום השיטה הבינארית לספירת אצבעות. על צד החיוב מן הראוי להזכיר גם את הסינון של יוצרי בוסר שאין מקומם במגזין מכובד ואליטיסטי (כן, ניחשתם נכון, יצירותיו של הח"מ נידחו בעדינות אך בתקיפות, או, בלשון העורכת הראשית "מה זה החרטא הזה?"). כל הכותבים הם בעלי רקורד מרשים, דהיינו פרסמו ב"במה חדשה" לפחות שני סיפורים ושיר אחד, ועם רף גבוה שכזה אין פלא שהמוצר המוגמר שווה כל פרוטה ששילמתם עבורו. לסיכום, חג אמיתי לשוחרי הספרות העברית בארץ ובגולה. ________________ 1- לטובת ההיסטוריון העתידי ברצוני לציין שהביקורת נכתבה לפני צאת העיתון לאור, כך שהמבקר אובייקטיבי לחלוטין ולא נגוע בשום הטיות שעלולות לנבוע מקריאת החומר. |
|
||||
|
||||
על זה כבר כתב קישון לפני כ50 שנה, ואני מצטט מהזכרון - מגזין חדש בא לעולם כששטיינר המכולתניק נפגש עם שכנו יוסף אבן-צור (גולדשמיט) ומתוודה שבעצם הוא לא שואף להיות בעל חנות ירקות אלא עיתונאי. מה שמזכיר לי דמות אחרת ששאיפתה בחיים איננה לקרוא תחזית מזג אויר אלא להיות...? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
א.לא מכולתניק אלא ירקן. ב. לא יוסף אבן-צור כי אם חנוך אבן-זהב (לשעבר גולדשטיין). ג. גם לא שטיינר, אבל אני לא זוכר מה כן. |
|
||||
|
||||
אם לא יצא הגליון הראשון, על סמך מה הביקורת שלך? האם קראת אותו לפני כולם? |
|
||||
|
||||
קראת את התגובה שלו? הוא סתם חמד לו לצון. דווקא משעשע. |
|
||||
|
||||
ככלל, אני רואה רק מעט טעם בביקורת שנעשית לאחר מעשה. |
|
||||
|
||||
נחמד היה אילו היית עונה בצורה ישירה יותר, שמא אחשוד כי אתה מסתיר דבר מה. בקיצור, אם לא יצא איך קראת את הגליון? |
|
||||
|
||||
להודעה המקורית הוספתי הערת רגל שנועדה להסיר כל ספק. אם אתה ממשיך להיות מוטרד, הנה אני מצהיר שנית: לא ראיתי, לא קראתי, ואין לי מושג על מה מדובר שם, מלבד שני השירים שפורסמו באייל. אתה חושב שהייתי מעיז לכתוב ביקורת כזאת אם הייתי קורא את הגליון? אין לי מספיק צרות עם משפחת ו. גם ככה? אולי אני חייב התנצלות לשני המחברים שאת שיריהם כן קראתי, ובמחשבה שניה הייתי צריך לכלול איזה דיסכלייזמר בהודעה המקורית. לא התכוונתי לאיש מביניכם, כמובן. והתנצלות נוספת לתמר בן-אליהו על האופ-טופיקיות. אני בטוח שמכתב נזיפה מאחד העורכים בדרך. |
|
||||
|
||||
למען הסר ספק, הריני מודיעה בזאת כי למרות חוש ההומור הבלתי מפותח שלי הבנתי, כן כן, את ההומור המסתתר בביקורתו של שכ"ג. למען האמת די שועשעתי ממנה, ותודתי על כך.קצת הומור לא מזיק אף פעם. וברצינות: אני מודעת לחסרונות הפרסום. אחד מהם הוא שאנשים עלולים לכתוב ולומר עליך דברים שלא נראים לך, או לפרסם דברים שלא לטעמך. מי שמפרסם צריך, לדעתי, להיות מודע ומוכן לכך. אם אינו מוכן, יש לו בעיה לפרסם. כשאני מפרסמת מעניינת אותי מאד דעתם של אחרים, אובייקטיביים ממני. גם חיובית, גם שלילית, גם נייטרלית. אם הדברים אינם עניניים, אני מקווה שאהיה אינטליגנטית מספיק כדי להבחין בכך. אם הם עניניים, מקווה שאני ישרה מספיק עם עצמי כדי לקבל אותם. כך שאין צורך להתנצל. ממש לא. ושיהיו חיים יפים ומשעשעים לכולנו. |
|
||||
|
||||
אה... עכשיו הבנתי... את הבדיחה...אני....התגלגלתי מצחוק....איזה הומור חריף....כה שנון...ומשעשע....מזל שנפל לי האסימון....טוב שיש במה למתוסכלים... |
|
||||
|
||||
מתוך ראיה כוללת, החליטו במערכת אוקאפי לדלג על הגליון הראשון (שהוא תמיד בוסרי ולא מגובש) ולהתחיל ישר מן הגליון השני. מכאן העיכוב-לכאורה. חוץ מזה, תמיד טוב לעשות גלים לפני שאתה קופץ למים. |
|
||||
|
||||
בילדותי העשוקה לקחו אותי לדולפינריום ז''ל ובין מפגני ההתעללות בדולפינים היו גם מפגני התעללות בבני אדם וגולת הכותרת קפיצה לבריכה ממגדל שלום הסמוך. טוב, זה לא היה ממגדל שלום, סתם ממקפצה שלילד קטן ועשוק נראתה בגובה של מגדל שלום. בזמן שהקופץ עמד על המקפצה, חבר שלו עשה גלים והכרוז הסביר, שאחרת הקופץ לא מסוגל להבחין במים ולהתכונן בצורה נכונה לפגיעה בהם ובמקום לפגוע במים הוא עלול להפגע בעצמו. |
|
||||
|
||||
זה מזכיר לי בדיחה אחת על איש שהגיע לגיהנום... טוב, לא חשוב. |
|
||||
|
||||
גם בתחרויות קפיצה למים יש בבריכה מכשיר מיוחד שתפקידו לייצר אדוות, ומאותה סיבה. |
|
||||
|
||||
אם לפני שאתה קופץ אתה מנסה לעשות גלים ולא מצליח, כנראה שאין מים בשלולית אליה אתה מנסה לקפוץ. אם קפצת (כמובן אחרי שעשית גלים) ועכשיו אין גלים, השלולית אליה קפצת קטנה מדי. אם קפצת ועדיין יש גלים - שמור על עצמך שלא תטבע! |
|
||||
|
||||
אתה מתבקש להזדהות. בנו של עוזי ו.? אחיו של עוזי ו.? אביו של עוזי ו.? אולי אחיינו של עוזי ו.? סבא? מי אתה? |
|
||||
|
||||
למה את מוטרדת מזה שהוא מוטרד כל כך? |
|
||||
|
||||
סתם מחכה שמישהו יתחיל איתי - אני לבד. |
|
||||
|
||||
כנראה לא הבן של. ואולי הפתיל הזה יעניין אותך:תגובה 109862 |
|
||||
|
||||
מעניין ואף זכור לטובה, אך עדיין לא עונה על שאלתי (אם כי הלכה האופציה הראשונה). |
|
||||
|
||||
עצרתי, ועכשיו מה? איזה זכויות אני מקבל עבור כל אחת מהאפשרויות? מה אני בעצם עושה עכשיו? גלים? |
|
||||
|
||||
אתה לא מקבל שום זכויות- עצם שייכותך למשפחת ו. זו כבר זכות אחת גדולה, הלא כן?- אך אנחנו נקבל את הזכות לדעת מי אתה. |
|
||||
|
||||
ראי תגובה 139532. מסתבר שכשיש חמישה אחים1 במשפחה (ואף לא חתול אחד), יש סיכוי לא-זניח ששניים מהם יקלעו לאותו אתר. 1 ואחיות בכלל |
|
||||
|
||||
הזכות להיות שייך למשפחה ניתנה לי ע"י מאמץ לא קטן - אבל לא המאמץ שלי. אתה כבר השקעת יותר מאמץ ממני בשביל זכות הרבה יותר קטנה. אני אחיו של עוזי ו.(1) אנחנו חמישה ילדים במשפחה - עוזי הראשון ואני השני. (1)אני לא יודע למה ו. ולא השם המלא אבל סטנדרטים שעוזי קובע אני לא ממהר לשנות. |
|
||||
|
||||
עזוב שטויות, אני לא השקעתי שום מאמץ, את רוב המאמץ השקיעו העורכים של האייל בנסיונות מוצלחים להתעלם מהפתיל האוף-טופיקי הזה. אבל לפני סיום: אחד הקוראים באייל 1 ביקש ממני לשאול מה קורה עם גל. אז תעשה טובה- בפעם הבאה שאתה מדבר עם האחיינית שלך, תגיד לה שיש אנשים שמתגעגעים (במחשבה שניה- עוזי ו. יכול למסור לה את זה יותר מהר). אה, וכמעט שכחתי: אני "את" ולא "אתה". 1 קצת חוצפן, אבל אין לי לב להגיד לו לא. |
|
||||
|
||||
אין לי כוונה להתאמץ ולברר לעומק את סוגיית המאמצים. לילדים של עוזי יש דוא"ל משלהם אבל את הכתובת צריך לבקש ממנו או ישירות מהם. זה היה בכוונה!(1) יצאתי מנקודת הנחה שהקוראים הותיקים באייל מכירים אחד את השני טוב ממני, ולכן הסתמכתי על: תגובה 138619 להשתמע גדי (1) אבל בכל זאת בשגגה. |
|
||||
|
||||
הביקורת זוכה להתפרסם בגליון הראשון (המבוקר) http://www.okapi.co.il/bikoret.html עכשיו צריך ביקורת ל"מותר"? |
|
||||
|
||||
מתגעגעים אליך הרבה! |
|
||||
|
||||
מעניין שכל הביקורות הקטלניות באייל תמיד מתבצעות בעילום שם מוחלט. |
|
||||
|
||||
אתה לא ממש הבנת את הסאטירה של השוטה, נכון? |
|
||||
|
||||
סאטירה מדהימה. יש ארבע דרגות של ביקורת: 1. המלומדת, כזו שלעיתים אין סיכוי רב להבינה אלא להתייחס אליה כמו אל מוזיקה או פואמה עם מילים יפות וזרימה נעימה. מוסף ספרות של הארץ הוא הרבה פעמים כזה. 2. הידענית, בדרך כלל של איש המבין בתחום אך מעדיף לשמור על ניסוחים מתקשרים תוך חריגות נדירות למינוחים מקצועיים תוך הסברתם. לדוגמה, ביקורת הקולנוע של יאיר רווה בהעיר. 3. ביקורת צחוקים מלווה בידע חלקי ועובדתי מתובל בהומור פנימי (וקצת חנוני). לדוגמה, כל הביקורות באתר fisheye. 4. ביקורת סרקאסטית כזו הבזה למושא הביקורת, אך מעדיפה שלא להגיד שוב דבר בעצם. שופכת הרבה מילים לשווא, מתוך ניסיון האדרה עצמי. איפה הסאטירה נמצאת? יכול להיות שהיא מנסה לבקר ביקורות מהסוג הרביעי אך בעצמה נופלת לאותו פח, בהעדר ביקורת עצמית שהיה שם אותה בקטגוריה השלישית. |
|
||||
|
||||
הביקורת הנ''ל נכתבה עוד בטרם הגיליון יצא. |
|
||||
|
||||
זאת היתה ביקורת אוהדת, זאת הית הביקורת מפרגנת, זאת היתה ביקורת אובייקטיבית (''הכי אובייקטיבית שיש'' אם לעשות פארפראזה על שועל), זאת היתה ביקורת בונה, וזאת היתה ביקורת שצוטטה, הפלא ופלא, בגליון הראשון של אוקפי. ביקורת קטלנית יש לי רק על מטומטמים שמתעקשים לצעוק בראש חוצות ''תראו איזה אידיוט אני'', אבל לא אמתח אותה כאן בעילום שם מחמת הכבוד שאני רוחש לאכסניה. |
|
||||
|
||||
וזאת היתה ביקורת ששעשעה אותי להפליא. אין הרבה דברים שמשעשעים אותי ככה. ושכ''ג יודע את זה. וגם אם לא, ברגע שאתה מפרסם השליטה כבר אינה בידיך. אתה יכול לאהוב זאת ויכול שלא לאהוב זאת, אבל עליך לדעת זאת ולקחת את זה בחשבון. אפילו אם הביקורת קטלנית, גם זה קורה. ולפעמים זה גם מוצדק. יוצר שלא מעוניין בביקורות, שלא יפרסם. |
|
||||
|
||||
אני בעד לאחד את דג אנונימי ז''ל ואת אוקפי יבדל''א, שהוא ג'ירף, למגזין חי וסוער שייקרא הדג'ירף. ואת משטרו המרושע של אריאל שרון יש להפיל. |
|
||||
|
||||
סחתן על המקוריות שבאיחוד שני השמות - הברקה מעוררת תיאבון- אבל אריאל שרון? מה הוא עשה לך? כזה בובי. |
|
||||
|
||||
ומהם שמות, יקירה? אין אלא בדבר הגדרה של מוחנו חסר ההבנה וכן, מרגש. אך אל לך מתעתע בהשארותם. יומרגיש : ) נועמיקס |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |