1354
המאמר המלא פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

מלכודת הצליל הרך 128384
אז היה לנו כאן:
בית ראשון: שמות
בית שני: נופים, זריחות, שקיעות..
בית שלישי: אפסו, תוהו, חושך ותהום
בית רביעי: חזרנו לשֵם.
חזרה להתחלה, כשכל מה שהיה באמצע אפַס.
הבית השני הוא היחידי שלא מסתיים "בצליל רך".
"צליל רך" מתחרז עם שורת הסיום "הלך". כמה אירוני.
הבית השני הוא חריג, ומבטא את החריג מבחינת מהלך הסיפור — האשלייה שחולפת, הנסיון לשבור את המהלך הדטרמיניסטי המלווה מההתחלה באותו "צליל רך".
באותו זמן של הנופים, הזריחות, השקיעות, ההרים, המלים והדממות, ואלומות הלחם לילדים (קשה להבין מכאן אם נולדו ילדים, או אלה ילדים עתידיים. אין שום דרך לדעת כמה זמן נמשכו החיים ביחד האלה, וזה גם לא חשוב) נחשב במהלך התרחשותו כזמן האמיתי, זמן הנצח המנצח. נשכחה בו הזקנה, נשכחו בו אפיסת החיים והתוהו העתידיים. מתוך הזמן ההוא, אם נכתבו שירים, הם היו שירים אחרים לגמרי.
הצליל של הבית השני לא היה רך. אבל יש להיזהר מצליל רך.
צליל הסיום של הבית השני הוא יִם. כמו חיים.
אבל החיים הם בסופו של דבר זמניים, ולא נותר לשיר אלא להיכנע לצליל הרך... הלך... אך... כמו נפילה כזאת, אכזבה תמיד בסוף.
אוקפי 128408
לא הבנתי: איפה הירחון אוקפי? זה רק דרך האייל פעם בחודש?
אוקפי 128419
הירחון אוקפי ייצא כעיתון וירטואלי עצמאי. עם צאת הגיליון הראשון - אודיע.
אוקפי 128421
את יכולה להעריך מתי? את במערכת שלו?
אוקפי 128423
אני העורכת הראשית של העיתון.
אני מניחה ומקווה שבמהלך החודש הזה.
אוקפי 132489
טלי,
אולי את או מישהו אחר יכולים להפנות אותי לעיבודים למחזות של סיפורים מאת דיקנס?
תודה, וסליחה.
רגעי חסד 128412
רגעי החסד להם זכית מורגשים היטב בשיר מופלא זה - למרות הטרגדיות יש בנו הכוח לעטוף עצמנו בסוכר צמר גפן מדי פעם, גם אחרי שהלונה פארק כבר נסגר.
רגעי חסד 135460
שיר יפה ומרגש.
איי 128425
שיר חזק. כמעט הייתי אומר חזק מדי, כמו מכה בסרעפת שעותקת את הנשימה לכמה שניות. ונדמה לי שהשיר הזה התקבל אצלי בדרך הרבה פחות מפוייסת מאשר אצל המשוררת עצמה, אולי בגלל שאצלי אין, ולא היתה אף פעם, ''ישועת ה''', אפילו לא להרף עין, והקולות מעולם לא היו ממש רכים. ובכל זאת ה''ואחר כך הלך'' הלקוני שסוגר את השיר - המשלים, המתמצת, המסכם ומסיים את מה שלא ניתן לתימצות ולסיכום ולסיום, משותף כל כך לכולנו - לכל אלה שאיבדו אהוב.

תודה.
כואב טוב 128431
אכן. הצצתי בו בפעם הראשונה והסטתי מהר את המבט, כי זה כאב.

מה שמזין את תחושת הכאב העמוקה בשיר הזה הוא העובדה, שהאובדן בו ידוע מראש. הכל מוליך לשם, לסוף לא טוב, והדרך מאוד יפה, ובכל זאת.

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם - כבר השורה הראשונה היא איזכור לשיר של זלדה, שאותו אנחנו מכירים מימי זיכרון, ושנגמר במילה "מותו". כיוון שמדובר בציטוט מוכר, האיזכור למוות הוא תרבותי ולא אישי (בניגוד למשל לשיר שהיה נפתח בהעלאת זיכרונות אישית מקרוב שמת, נאמר). כיוון שהוא תרבותי, הוא גם: א. ברור וידוע, ב. מובנה היטב, ג. חזק מהאדם היחיד, או לפחות עושה רושם כזה.

- אָמַר - ואת כל השורה הזו הוא אמר בעצמו, כבר בהתחלה, ובכל זאת, השניים הפכו לזוג (וְקָרָא לִי בִּשְׁמִי וּבִשְׁמוֹ). יש כאן נכונות לקבל את הקשר, להיכנס אליו, למרות שהסוף ידוע מראש.

חשוב לומר שבשיר הזה, הקריאה בשם יוצרת את העולם. העולם נבנה על השם המשותף, והחיבור בין השניים מיוצג באמצעותו. ולמרות כל זאת, שמו של המת ושמה של הדוברת לא מוזכרים כלל. הסיפור הופך להיות ערטילאי, אפוף זיכרון, כמו סיפור שמספרים למכר, או כמו סיפור שהכותבת מספרת לעצמה, לשחזר שוב ושוב את מהלך חייה. והנה, השחזור נעשה ללא פרטים מזהים.

אָמַרְנוּ - נַזְקִין יַחַד
נִקְרָא זֶה לָזֶה בְּשֵׁמוֹת יְשָׁנִים
צְרוּבֵי שָׁנִים
בִּצְלִיל רַךְ.

ה"אמר" מתחלף ב"אמרנו". מייד לאחר החבירה לזוג, השניים הופכים לישות משותפת. הם רוקמים תוכניות לזמן ארוך מאוד - "שמות ישנים", משמעו שנמשיך לחיות באותו עולם כל הזמן. והזמן עובר עליהם כפי שהוא עובר על ישויות הטבע (הָיוּ נוֹפֵינוּ זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת וְהָרִים...). צריך לשים לב - הם לא הפכו ל"שקיעות" או "הרים", גם לא ישבו יחד לצפות באותן שקיות. *נופיהם* היו כאלה. זה אומר, שאלה היו הנופים *שלהם*. הם שלטו בעולם הזה, שבנו יחד. האהבה, אומרת המשוררת, בונה עולם. הקריאה בשם בונה עולם. הזיהוי של מישהו בשמו, קבלת זהות משותפת עם מישהו, בונה עולם.

אחרי רמה כזו של התחברות, של זרימה ואינרציה, הילדים הם מובן מאליו שבא בסוף משפט, כמעט באיזכור אגבי:

וְהָיִינוּ מְאַלְּמִים בָּהֶם אֲלֻמּוֹת
לֶחֶם לַיְּלָדִים.

אולי הילדים הם אפילו טפל לזוגיות. אבל מה שעיקר פה הוא לא רק ההמשכיות/פריון של החיבור בין בני הזוג, בצורת ילדים. העיקר הוא אלומות הלחם - הזיווג גם מייצר חיים וגם מקיים אותם. בני הזוג כמעט "מוציאים לחם מן הארץ". לא ממש מוציאים אותו (את זה עושה רק האל), אלא מגדלים חיטה, קוצרים ומאלמים אותה. המילה "אנחנו" לא רק בוראת עולם שלם, היא אף הופכת אותו לאפשרי לקיום. שהרי משקיעות והרים אי אפשר לחיות.

עַד שֶׁאָפְסוּ חַיָּיו מִמֶּנּוּ - ההתייחסות ל"ממנו" שוברת באחת את האידיליה. ברגע שאחד מבני הזוג מתחיל להתפוגג, הלשון הופכת ללשון יחיד. ברגע שמשהו לא תקין, יש צורך לקחת מרחק, ולהביט "בו" ולא "בנו". ולאחר ההבנה הזו, הלשון מתעתעת - פעם לשון רבים ופעם לשון יחיד. אופטימיות, פסימיות וחוזר חלילה:

וְתֹהוּ בָּא עָלֵינוּ וְחֹשֶׁךְ וּתְהוֹם
וְרוּחַ אֱלֹהִים קוֹרֵאת הָיְתָה בִּשְׁמוֹ
בִּצְלִיל רַךְ.

העולם, אומרים, נברא בשתי מילים. ואילו כאן, האל משתמש במילים (בשמות, בעצם), כדי להרוס את העולם הזוגי שבראו בני האדם.

אַחַר כָּךְ שָׁב שְׂעָרוֹ לְצַמֵּחַ .
יְשׁוּעַת ה' כְּהֶרֶף עַיִן - לִזְמַן מָה .
שְׁמוֹ לֹא זָכַר עוֹד וּשְׁמִי הָיָה שׁוֹכֵחַ

אפשר לסקור פה תהליכים קליניים של התאוששות, החלמה והרעה מחודשת של המצב. אבל אשאיר את זה לדמיונכם. מה שחשוב הוא, שהשם הלך לאיבוד. שני שמות, בעצם - למרות שמדובר בשם משותף, פתאום ערה הדוברת לעובדה שמדובר בשני שמות נפרדים לשתי ישויות נפרדות. אפשרות ההיפרדות, שנראתה לא מהעולם הזה, צפה ועולה.

וְהָיִיתִי אֲנִי קוֹרֵאת בִּשְׁמוֹ
בִּצְלִיל רַךְ

הניסיונות להזכיר לו את העולם המשותף, את החיים שבראו השניים, לא עולים יפה. אבל למרות זאת, הצליל רך. כמו השיר עצמו, שהוא רך - לא מריר, לא כעוס, לא שונא. כמו העולם שבנו, שהיה רך וזורם - שקיעות, הרים, דימויים מחזוריים שעולים ויורדים, שחוזרים שוב ושוב. כמו כל אלה, המשוררת ממשיכה לשמור על יופיו של האמצעי, גם כשברור שלא ישיג את המטרה.

וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ - כאמור, הסיום ידוע מראש, ומתחרז עם הכל, ומשלים. שימו לב, השורה האחרונה אף יכולה להתחבר בשלמות לשורה הראשונה, בלי שתתקיים אף שורה אחרת משורות השיר. נדמה כאילו לא היה כלל, אותו אדם.

"לכל איש יש שם - אמר,
ואחר כך הלך".

ובכל זאת, יש שיר באמצע, בין שתי השורות האלה, מהלך של חיים שלמים משותפים. אין קיום, אין אהבה, ללא ידיעת האובדן מלכתחילה, אומרת המשוררת. הכל נדון לכליה, גם החיים, ולמרות זאת עדיין שווה כל רגע מהחיים המושקעים בו.
כואב טוב 128437
אני אוהבת את הניתוח שלך. הוא העמיק לי את השיר מאד.
ניתוח יפה 128440
האם התייחסת גם לעיסוקה של המחברת, כאשר ערכת את הניתוח?
תודה 128442
שמתי לב לעיסוקה, אבל העדפתי להתייחס לשיר כאל אמירה אישית.
כואב טוב 128451
ועוד משהו קטן - לכאורה, הבנייה של עולם שלם על שמות (אותיות ומילים) היא מעשה אינטלקטואלי. למשל, העולם של היהדות, שנברא כך, נחשב לעולם שיצרה דת אינטלקטואלית-יחסית, לא חושנית.

אבל לא כך במקרה הזה - "צליל רך" אומר, שהמילים והשמות לא היו אותיות על דף נייר. הם נהגו, הושמעו ויצרו תנודות של צליל ושמע בעולם. הם הפעילו חושים, היו מוחשיים. יש בשיר הזה מספר חושים - אבל הראשון שבהם הוא שמיעה (של בן הזוג), ורק אחר כך באה הראייה (של הנופים למשל). אין צורך לראות אדם כדי להכירו, מספיק לשמוע אותו, להכיר את שמו.

הניגוד מילים/מעשים, רגש/מחשבה הופך כאן לניגוד צלילים/מראות, ובהתאמה גם קבלה רגשית/ניתוח שכלתני.

"צליל רך" הוא גם שליחת המסר האישי על פני המים, במעין אדוות, בתקוה לשנות בעולם משהו. להיות כמו אלוהים, שנותן חיים. הכאב של השיר הוא בהבנה, שזה לא יצליח במלואו לעולם.
תודה על הניתוח. 128508
מישהו כאן אמר פעם שהזמינות של אמנות באינטרנט מורידה מערכה - אדם רואה שיר, קורא, מתרגש או שלא מתרגש וממשיך הלאה, באפס השתהות. ניתוחים כאלה עוזרים לי (ולאחרים, אני מניח) להמנע מכך. תודה.

על השיר אין לי מה להוסיף. מאוד נהניתי ממנו, כאמור, בעיקר לאחר הניתוח. בפעם הבאה עליי לנתח לבד, אני מניח, שהרי ניתוחם של אחרים גם הוא סוג של האכלה בכפית.
תם הטקס 128449
השורה הראשונה הייתה בדיוק מה ששירה לא צריכה להיות: משעממת. לכל איש יש שם, את זה אנחנו יודעים. ברקת אף הראה שלכל שיר יש ניתוח. השיעמום לא הופך את השיר לפחות מנותח, אלא ליותר משעמם. חבל. אני מצטרף לתגובתו של א. הראשון שהביע איזו תחושת מיאוס קלה מן ה"הו" שמנסים למכור לנו פה.
תם הטקס 128454
ברקת הראתה.

ומתוך סקרנות, האם תוכל להדגים שירה שאינה משעממת.
תם הטקס 128458
"שירי בת האלוהים, חרון אף אכילס בן-פלס
אף האבדון, שהמיט מתלאות בלי-קץ על-אכיים,
רבות נפשות עצומות השליך אל-ירכתי הדס,
נפשות גיבורים, ואותם נתן טרף לכלבים
אף לציפור כל כנף - עצתו של זאוס היא קמה -
למן-היום בו ראשונה התפרדו במריבה בן אטרס
שליט עוצר בעם - ואכילס הגיבור הנהדר."

או למשל:

"לא הספקתי
למשלוח אחרון

נותרתי בעיר
שאיננה עיר

בלי עיתוני בוקר
בלי עיתוני ערב

אין
בתי סוהר
שעונים
מים

אני נהנה
מן החופש הגדול
שמעבר לזמן

משוטט ארוכות
דרך שדרות של בתים שרופים
שדרות של סוכר
של זכוכית מנופצת
אורז

יכולתי לחבר מסכת
על התמורה הפתאומית
של החיים לארכיאולוגיה"

או למשל:

"ני ני ני
זהו לילה שאין לו שני
ובליבו מלכודת דוברת עברית
כדי לתאר את הלילה הזה, בעברית
עלי למות.
ני ני ני."
ברק/ת הראה/הראתה 128493
תם הטקס 128658
אגב, מתוך ההערה שלך אפשר לחשוב שאת באמת סבורה שכל שירה היא משעממת, כאילו מדובר באיכותה של השירה. האם כך?
תם הטקס 128661
למען הסר ספק, אני חושבת ששירה (באופן כללי) היא משעממת. עם זאת, יש שירים שמעניינים אותי יותר, ויש כאלה שמעניינים אותי פחות.

לא הבנתי את המשך השאלה ("כאילו מדובר באיכותה של השירה") - התוכל להסביר?
שירה משעממת 128663
אז למה את עורכת ירחון ל"שירה ספרות ויצירה מקוונת"?
שירה משעממת 128664
יצירה מקורית. סליחה לא קראתי נכון.
שירה משעממת 128667
אוי (מעתה לא אכתוב תשובות בחמש וחצי לפנות בוקר!)

התכוונתי *לא* משעממת. לא משעממת בכלל.
ובגלל זה אני עורכת עיתון כזה.

סליחה!
שירה משעממת 128691
נה, נה, נה, חמש וחצי בבוקר זה תירוץ עלוב. מה *באמת* יש לך נגד שירה?
לא נגד שירה יש לה, 128697
אבל נגד משוררים:

לא נגד שירה יש לה, 128819
לא הייתי מסיק משורות כאלה שהיא נגד משוררים.
אלא אם כן היא קצת נגד עצמה.
שירה משעממת? 128752
שירה משעממת? אם משעממת - לא שירה!
תם הטקס 128462
you are right. life are very boring sometimes.
especialy when you know they are going to end.
maybe the first line is boring but what about the other?

people write about their lives and about other people lives. for me it is interesting to read even things i dont like because it open windows to other people world.
and for me people are never boring but always interesting.
Killing Me Softly 128477
השיר של זלדה הוא שיר אישי נפלא, אם היא היתה רואה איך הורגים אותו כל פעם מחדש בדקלומים האלה, בטקסים האלה, היא היתה מתהפכת.
השיר של זלדה מתחיל עם היווצרות החיים, עובר דרכם, ונגמר במוות.
ראשון נותני השם הוא אלוהים, אחריו האב והאם, ואחר-כך מגוון של נותני-שם אחרים- כמה מהם אלמנטים קוסמיים (ההרים, המזלות, עונות השנה) ואחרים אישיים מאוד (קומה, חיוך, שכנים, כמיהה). וכך בתנועת הלוך ושוב בין אלמטים כלליים ופרטיים, נארג מארג חייו של האדם, עד הים, והמוות. גם המוות נותן שם. גם הוא חלק מבריאת האדם.
כי נתינת שם היא בריאה, [כמו שכבר נאמר כאן]. והבריאה נמשכת כל החיים- כל מה שמעניק צורה, או נותן תוכן לישות ההיולית הראשונית ממשיך את מעשה היצירה.

השיר שלפנינו מתחיל מהקריאה בשם ש/הוא/ קורא /לה/. לא להפך. האם היא מרגישה שרק כשפגשה אותו היא התחילה לחיות? שהוא זה שנותן לה חיים, אבל לא להפך?
והוא קורא לה בשמה ובשמו- נכון, יש את העובדה הפרוזאית שהאשה מחליפה את שם משפחתה לשם משפחתו בד"כ ולא להפך. אבל לעומת דלות הפרטים על חייהם המשותפים אח"כ, בולט שהיא בחרה להכניס דווקא את זה.

האם עכשיו יש "אני"? לא- יש "אנחנו". ויש תמונת חיים שמשאירה (בי) תחושה של צפיה בסרט- נופים, זריחות, שקיעות. אני לא מרגישה פה חיים ממשייים.
לאה גולדברג כתבה על האהבה שלה
"ולמדתי שם לכל ריס וציפורן, ולכל שערה בבשר החשוף".
מה עם לתת שם לכל מה שמרכיב את הקטע הזה של החיים שלה, שלהם?
מה זה "אילום אלומות"? למה אין חריש זריעה וקציר לפני זה? האם כדי לחזק את תחושת האלם?
זה הבית היחיד שבו לא קוראים בשם. לא ברוך, ולא בצורה אחרת.
[ת'אמת- הבית הזה הפריע לי, הוא היה פחות אמיתי מבחינת ההרגשה של משהו שבאמת נחווה].

דווקא במחלה והגעה אל סף המוות הכותבת מתייחסת בצורה מפורשת אל בריאת העולם, עם התוהו והחושך, ורוח אלוהים. אבל כאן, רוח אלוהים קוראת לגווע /לצאת/ מעולם הבריאה, עולם הדברים המוחשיים, ולבוא אליה, [אל ההיוליות הראשונית אולי, או אל הלא כלום].

ובהחלמה הזמנית, רק אז, כשהאיש איבד את זכרון שמו ושמה, והיא זאת הקוראת בשמו, רק כאן היא נעשית ברייה עצמאית, אבל גם כאן זה במאמץ לשמר את הדבר היחיד כנראה שממלא את חייה משמעות- הביחד שלהם.
מהתחלת השיר ועד סופו הביחד שלהם הוא של רכות, חיבה, אחווה, לא של סערה.

ואפילו עכשיו, על סף המוות, כשסופסופ זו היא שקוראת לו, היא עושה את זה בקול רך.
רוח אלוהים שקוראת לו ברוך מצד אחד, והאשה שמנסה להחזירו אליה ברוך - הכול שקט כל כך! אולי שקט מדי.

[כל כך שונה מהשורות האלמותיות של דילן תומאס

Do not go gentle into that good night
]Rage, rage against the dying of the light

השקט של החיים האלה, של הכניעות הזאת, הכפיל לי את העצב של השיר.
שיר יפה 128488
תודה.
לא רע, אבל 128627
אליזויות תנ''כיות בעלות הקשר רופף הפכו להיות הזונה של השירה העברית בזמן האחרון (או מאז ומתמיד, בעצם, התודעה ההיסטורית שלי לא חזקה בנושא הזה), והשימוש שנעשה כאן מזיק יותר מתורם. כל פעם שאני קורא בשיר קטע מבראשית, או איזה ''הרשות נתונה'' , המוח שלי כבר ננעל אוטומאטית.
לא רע, אבל???? 128629
כנראה שהמוח שלך תמיד היה נעול.
לא רע, אבל 128692
חבל שאתה ננעל.
ישנם אנשים שחיים את התנ''ך ואת התורה (אולי לא תאמין בזה, אבל הם קיימים כפי שקיימים אנשים שמסורים לבודהה ואנשים שחיים את הנצרות או כל דת אחרת). בשביל אנשים כאלה שכותבים, השימוש בהקשרים תנכיים הוא הרבה פעמים לא מכוון, משהו שמגיע מתוכם ולא הקשר שהכניסו במכוון ליצירה.
מי שלא חי את הדברים האלה, מרגיש הרבה פעמים שזה מאולץ גם כשזה לא מאולץ.
ובעיני זה דווקא תורם מאד, אבל זה כבר עניין של טעם אישי.
לא רע, אבל 130151
יכול להיות- אבל אני חש את אותה רתיעה גם כלפי אילוזיות קלאסיות, למשל. זה עניין של שימוש יתר, בלי קשר לנסיבות ספציפיות.
הגולם קם על יוצרו 129076
השיר (הנושא לטעמי ניחוח עז של "רק רגע אחד" לזך) עשיר באיזכורים תנכיים. השאלה אינה רק אם הם במקומם או לא, אלא מהו היחס הכמותי שלהם לחומר המקורי. דומני כי כמות האיזכורים פה כה רבה ביחס לשיר הקטן (מינוס האיזכורים) עד כי הם בולעים אותו בכמותם ובעצמתם. לא רק שאין פה אפשרות למימוש מלא של האיזכור על כל גווניו ומטעניו, אלא שגם השיר נוטה לכיוון שירת ימי הביניים: יותר ציטוטים ממקור.

מדוע?
השיר הנושא עמו רוח של סוף ידוע מראש, של עיגון החיים והמוות בטבע ובאל, אינו זקוק לעזרת המקורות ובטח לא בצורה אינטנסיבית כל כך. ודאי לא לעזרתה של משוררת אחרת. האומנם רוצה המשורר להיקרא בצלה של משוררת אחרת ושל המקורות בכלל?

כוחו של השיר, לשונו, נושאו וחלקיו האחרים חזקים בזכות עצמם וכוחם זה אובד תחת שלל הציטוטים שמכבידים על שכלנו: מי אמר, היכן, למה, איך זה קשור. מדוע להפוך את חווית הקריאה לשרשרת חידות המטשטשת את המגע הראשוני והזורם?
השיר צלול, מפכה בעדינות כפלג, מדוע לזרוע סלעים בדרכו?
כמו כן, אין די פשוט בשימוש באיזכורים. על האיזכור להשתלב בשיר בטבעיות, בצורה לא מעיקה. דומני כי אין זה נכון בשיר שלנו. השימוש הוא גם שימוש מתחכם: רוח אלוהים אינה במשמעה המקורית כבוראת אלא כמזמנת נשמה על הסוף. האומנם שימוש כזה ראוי לאיזכור חולף ושולי?

אני הרגשתי כי קולו של המשורר אובד בין ידיהם של ידידים שאמורים לסייע ובעצם חונקים.
וחבל.
שיר מצויין להלחנה 129094
השיר ממש מעניין ומצויין אפשר גם להלחין אשמח לעשות את זה
נהדר, תודה. 130010
בדיוק מה שאני מצפה משירה. עוצמה, רוך, ערבות לאוזן ולעין. ברור ממבט ראשון, ובכל זאת בכל בחינה עולים דברים חדשים.
נהדר, תודה. 130011
ואתה עוד קורא לעצמך מרושע?
לכל איש יש שם. 130124
מאוד מצא חן בעיניי 130538
שזור התייחסויות פאנתאיסטיות ויהודיות, כיאה לרוח השיר האלתרמני שנטלת ממנו את שורת האלומות היפה.
כל זאת יחד עם אמירה סנטנמינטלית חדשה ומיוחדת.
פברואר הלך חלף לו 133015
היכן אוקפי?
פברואר הלך חלף לו 133077
צוות אוקפי נבוך ומודה ששכח שפברואר זה רק 28 ימים ומבקש לשאול ימים ספורים ממרץ הארוך ממנו...
פברואר הלך חלף לו 133265
לא נורא, גם הפרשן המדיני של הערוץ הראשון (אורן נהרי אאל"ט), התנבא שהמלחמה במפרץ תתחיל בין ה-‏15 ל-‏30 בפברואר.

_____
ורוב הסכויים שהוא צדק, שכן מלחמה כנראה תפרוץ (הקאובוי לא יכול לרדת מהעץ), זה יקרה אחרי ה-‏15 בפברואר, ו(בלי להזדקק לכדור הבדולח) לפני ה-‏30 בפברואר.
וגם לפני השלושים וחמישה במאי 133266
ביקורת על הגליון הראשון של "אוקפי"‏1 133817
בדומה לאורגניזמים טבעיים, מסעדות וחמין של שבת, גם מגזינים ספרותיים עוברים תקופת ילדות ארוכה יותר או פחות בטרם יבשילו ויגבשו לעצמם את הטכסטורה והסגנון שיאפיינו אותם בהמשך. דומה שאין מנוס מחיפוש הדרך תוך כדי עשייה, וכל חיבוטי הנפש וישיבות המערכת בתקופת ההריון אינם מועילים הרבה, עד שהתינוק פורץ לאויר העולם בצווחה, שמלווה, במקרה של מגזין ספרותי, גם בצווחות אימה של קהל הקוראים המבועת. רק אחרי גליונות מספר מתקבע סגנון, מתגבש קו, מתהווה האוירה הייחודית, ואז נקבע גורל הרך הנולד לשבט או לחסד, למרות שהאופציה השניה היא משהו תיאורטי לחלוטין כשמדובר במגזינים עבריים.

על רקע זה נעים היה להיווכח ש"אוקפי" מצליח במקום שקודמיו נכשלו, וכבר בגליון הראשון הוא מצליח להפגין את המאפיין הבולט ביותר של מגזין בוגר: אי עמידה בלוחות זמנים. לכאורה, כשל מערכתי שנובע מהמעמד החובבני והקשיים הפיננסיים של העורכים, אך למעשה מדיניות ערמומית שמטרתה לעורר את הציפיה ולהגביר את המתח אצל הקוראים הפוטנציאליים. למעשה, כולנו מכירים את האיסטרטגיה הזאת עוד מהכיתה השישית, כשלימור החזיקה אותנו במתח במשך חודשים ארוכים עד שנאותה להוריד את החזיה ולהוכיח לנו שהשדיים בפלייבוי נראים הרבה יותר טוב (אם כי, לא נכחיש, פחות נעימים למגע). אבל אני נסחף. יתרון נוסף של שיטת ה"ואם לא מחר" הוא שגם אחרי שהמגזין מתבגר, מזדקן ונופח את נשמתו בזקנה טובה מחוסר משאבים ועניין (כלומר, לאחר החוברת השלישית), הוא נשאר לעד על תקן של מפגר בלוח הזמנים, ולא מתפגר שעבר זמנו. יש בכך כדי לגרום נחת רוח לשניים שלושה כותבים שמחכים, בבית הזקנים שלהם, לפרסום יצירתם האלוהית בגליון הבא. קוראים ממילא לא היו למגזין מאז הגליון השני.

על רקע ההישג הנאה הזה של "אוקפי", לא פלא שגם מאספקטים אחרים הוא מוצלח למדי, כשהקו הבולט בעריכה הוא האיזון, כמעט הייתי אומר אפילו איזון מוגזם: בין שירה לפרוזה, בין כותבים לכותבות, בין יצירות כבדות לקלילות, בין עברית מליצית ליומיומית, ואפילו בין אותיות אהו"י – אם כי האל"ף מופלית לרעה במקצת, אולי בגלל קונוטציות היסטוריות או משהו. התוצאה המיידית של איזונים אלה היא שהמגזין אינו מסתבך באמירה חד-משמעית ומחייבת בשום דבר ועניין, כך שהקריטריון היחיד לבחירת היצירות הוא האיכות הירודה של כולן כאחת. גם זה הישג שלא רבים המגזינים המגיעים אליו כבר בתחילת הדרך.

מסיבה זאת אמנע גם מלהמליץ על יצירות מסוימות בגליון, מלבד דבר המערכת שנכתב בכשרון רב וזורם בטבעיות ובנועם באפיק שכבשו עבורו אלפי מאמרים דומים לאורך ההיסטוריה, החל מהפתיחה החגיגית עם המלל המוכר על "כשרונות בתחילת דרכם", ועל "לפרוץ מביצת הבינוניות" וכל הג'ז הזה, ועד התודות בסיום, לאלה שסייעו, ואלה שבלעדיהם, וכל המוסיקה הקלאסית ההיא. רק את אלה שלא הפריעו לא מזכירים אף פעם, וכך יוצא שכותב שורות אלה שוב נשאר באלמוניותו.

אהבתי גם את האסתטיקה של הגליון. הבחירה בגופן "דייויד" נראית נועזת ממבט ראשון, אבל משתלבת יפה עם התכנים האפרוריים. חבל, לטעמי, שלא נעשה שימוש תכוף יותר ברווח כפול בין השורות, אבל אולי אפשר לסלוח על כך למגזין שבו ההבדל בין שורה ריקה לכתובה אינו גדול, ולא תמיד קל להחליט איזו עדיפה. גם ההגהה המוקפדת ראויה לכל שבח, וניכר ניכוש קפדני של שגיאות כתיב וסגנון – בכל הגליון כולו אפשר לספור על אצבעות יד אחת את ה"אני יגיד" ושתי ידיים מספיקות לכל ההחלפות של "עם" ב"אם", וזאת בתנאי שהסופר מיומן ביישום השיטה הבינארית לספירת אצבעות.

על צד החיוב מן הראוי להזכיר גם את הסינון של יוצרי בוסר שאין מקומם במגזין מכובד ואליטיסטי (כן, ניחשתם נכון, יצירותיו של הח"מ נידחו בעדינות אך בתקיפות, או, בלשון העורכת הראשית "מה זה החרטא הזה?"). כל הכותבים הם בעלי רקורד מרשים, דהיינו פרסמו ב"במה חדשה" לפחות שני סיפורים ושיר אחד, ועם רף גבוה שכזה אין פלא שהמוצר המוגמר שווה כל פרוטה ששילמתם עבורו.

לסיכום, חג אמיתי לשוחרי הספרות העברית בארץ ובגולה.
________________
1- לטובת ההיסטוריון העתידי ברצוני לציין שהביקורת נכתבה לפני צאת העיתון לאור, כך שהמבקר אובייקטיבי לחלוטין ולא נגוע בשום הטיות שעלולות לנבוע מקריאת החומר.
עולמנו הירקן 133881
על זה כבר כתב קישון לפני כ50 שנה, ואני מצטט מהזכרון - מגזין חדש בא לעולם כששטיינר המכולתניק נפגש עם שכנו יוסף אבן-צור (גולדשמיט) ומתוודה שבעצם הוא לא שואף להיות בעל חנות ירקות אלא עיתונאי.

מה שמזכיר לי דמות אחרת ששאיפתה בחיים איננה לקרוא תחזית מזג אויר אלא להיות...?
a Lumberjack! 133918
עולמנו הירקן 738376
א.לא מכולתניק אלא ירקן. ב. לא יוסף אבן-צור כי אם חנוך אבן-זהב (לשעבר גולדשטיין). ג. גם לא שטיינר, אבל אני לא זוכר מה כן.
ביקורת על הגליון הראשון של "אוקפי"‏1 133915
אם לא יצא הגליון הראשון, על סמך מה הביקורת שלך? האם קראת אותו לפני כולם?
ביקורת על הגליון הראשון של "אוקפי"‏1 133923
קראת את התגובה שלו? הוא סתם חמד לו לצון. דווקא משעשע.
ביקורת על הגליון הראשון של "אוקפי"‏1 133924
ככלל, אני רואה רק מעט טעם בביקורת שנעשית לאחר מעשה.
ביקורת על הגליון הראשון של "אוקפי"‏1 133928
נחמד היה אילו היית עונה בצורה ישירה יותר, שמא אחשוד כי אתה מסתיר דבר מה.
בקיצור, אם לא יצא איך קראת את הגליון?
איך מסבירים בדיחה? 133931
להודעה המקורית הוספתי הערת רגל שנועדה להסיר כל ספק. אם אתה ממשיך להיות מוטרד, הנה אני מצהיר שנית: לא ראיתי, לא קראתי, ואין לי מושג על מה מדובר שם, מלבד שני השירים שפורסמו באייל. אתה חושב שהייתי מעיז לכתוב ביקורת כזאת אם הייתי קורא את הגליון? אין לי מספיק צרות עם משפחת ו. גם ככה?

אולי אני חייב התנצלות לשני המחברים שאת שיריהם כן קראתי, ובמחשבה שניה הייתי צריך לכלול איזה דיסכלייזמר בהודעה המקורית. לא התכוונתי לאיש מביניכם, כמובן.

והתנצלות נוספת לתמר בן-אליהו על האופ-טופיקיות. אני בטוח שמכתב נזיפה מאחד העורכים בדרך.
איך מסבירים בדיחה? 133943
למען הסר ספק, הריני מודיעה בזאת כי למרות חוש ההומור הבלתי מפותח שלי הבנתי, כן כן, את ההומור המסתתר בביקורתו של שכ"ג. למען האמת די שועשעתי ממנה, ותודתי על כך.קצת הומור לא מזיק אף פעם.

וברצינות: אני מודעת לחסרונות הפרסום. אחד מהם הוא שאנשים עלולים לכתוב ולומר עליך דברים שלא נראים לך, או לפרסם דברים שלא לטעמך. מי שמפרסם צריך, לדעתי, להיות מודע ומוכן לכך. אם אינו מוכן, יש לו בעיה לפרסם.
כשאני מפרסמת מעניינת אותי מאד דעתם של אחרים, אובייקטיביים ממני. גם חיובית, גם שלילית, גם נייטרלית. אם הדברים אינם עניניים, אני מקווה שאהיה אינטליגנטית מספיק כדי להבחין בכך. אם הם עניניים, מקווה שאני ישרה מספיק עם עצמי כדי לקבל אותם.

כך שאין צורך להתנצל. ממש לא. ושיהיו חיים יפים ומשעשעים לכולנו.
איך מסבירים בדיחה? 133979
אה... עכשיו הבנתי... את הבדיחה...אני....התגלגלתי מצחוק....איזה הומור חריף....כה שנון...ומשעשע....מזל שנפל לי האסימון....טוב שיש במה למתוסכלים...
שתי תשובות בדבר 134063
מתוך ראיה כוללת, החליטו במערכת אוקאפי לדלג על הגליון הראשון (שהוא תמיד בוסרי ולא מגובש) ולהתחיל ישר מן הגליון השני. מכאן העיכוב-לכאורה.
חוץ מזה, תמיד טוב לעשות גלים לפני שאתה קופץ למים.
מומלץ לעשות גלים טרם הקפיצה 134175
בילדותי העשוקה לקחו אותי לדולפינריום ז''ל ובין מפגני ההתעללות בדולפינים היו גם מפגני התעללות בבני אדם וגולת הכותרת קפיצה לבריכה ממגדל שלום הסמוך. טוב, זה לא היה ממגדל שלום, סתם ממקפצה שלילד קטן ועשוק נראתה בגובה של מגדל שלום. בזמן שהקופץ עמד על המקפצה, חבר שלו עשה גלים והכרוז הסביר, שאחרת הקופץ לא מסוגל להבחין במים ולהתכונן בצורה נכונה לפגיעה בהם ובמקום לפגוע במים הוא עלול להפגע בעצמו.
מומלץ לעשות גלים טרם הקפיצה 134178
זה מזכיר לי בדיחה אחת על איש שהגיע לגיהנום... טוב, לא חשוב.
מומלץ לעשות גלים טרם הקפיצה 134184
גם בתחרויות קפיצה למים יש בבריכה מכשיר מיוחד שתפקידו לייצר אדוות, ומאותה סיבה.
תמיד טוב לעשות גלים. 138166
אם לפני שאתה קופץ אתה מנסה לעשות גלים ולא מצליח, כנראה שאין מים בשלולית אליה אתה מנסה לקפוץ.
אם קפצת (כמובן אחרי שעשית גלים) ועכשיו אין גלים, השלולית אליה קפצת קטנה מדי.
אם קפצת ועדיין יש גלים - שמור על עצמך שלא תטבע!
עצור! 138616
אתה מתבקש להזדהות.

בנו של עוזי ו.? אחיו של עוזי ו.? אביו של עוזי ו.? אולי אחיינו של עוזי ו.? סבא? מי אתה?
עצור! 138619
למה אתה מוטרד כל כך?
עצור! 138638
למה את מוטרדת מזה שהוא מוטרד כל כך?
עצור! 138640
סתם מחכה שמישהו יתחיל איתי - אני לבד.
עצור! 138623
כנראה לא הבן של.
ואולי הפתיל הזה יעניין אותך:תגובה 109862
עצור! 138645
מעניין ואף זכור לטובה, אך עדיין לא עונה על שאלתי (אם כי הלכה האופציה הראשונה).
עצור! 138996
עצרתי, ועכשיו מה?
איזה זכויות אני מקבל עבור כל אחת מהאפשרויות?
מה אני בעצם עושה עכשיו? גלים?
עצור! 139537
אתה לא מקבל שום זכויות- עצם שייכותך למשפחת ו. זו כבר זכות אחת גדולה, הלא כן?- אך אנחנו נקבל את הזכות לדעת מי אתה.
עצור! 139545
ראי תגובה 139532. מסתבר שכשיש חמישה אחים‏1 במשפחה (ואף לא חתול אחד), יש סיכוי לא-זניח ששניים מהם יקלעו לאותו אתר.

1 ואחיות בכלל
עצור! 139800
הזכות להיות שייך למשפחה ניתנה לי ע"י מאמץ לא קטן - אבל לא המאמץ שלי.
אתה כבר השקעת יותר מאמץ ממני בשביל זכות הרבה יותר קטנה.
אני אחיו של עוזי ו.(1)
אנחנו חמישה ילדים במשפחה - עוזי הראשון ואני השני.

(1)אני לא יודע למה ו. ולא השם המלא אבל סטנדרטים שעוזי קובע אני לא ממהר לשנות.
עצור! 139836
עזוב שטויות, אני לא השקעתי שום מאמץ, את רוב המאמץ השקיעו העורכים של האייל בנסיונות מוצלחים להתעלם מהפתיל האוף-טופיקי הזה.

אבל לפני סיום: אחד הקוראים באייל ‏1 ביקש ממני לשאול מה קורה עם גל. אז תעשה טובה- בפעם הבאה שאתה מדבר עם האחיינית שלך, תגיד לה שיש אנשים שמתגעגעים (במחשבה שניה- עוזי ו. יכול למסור לה את זה יותר מהר).

אה, וכמעט שכחתי: אני "את" ולא "אתה".

1 קצת חוצפן, אבל אין לי לב להגיד לו לא.
על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון 139866
אין לי כוונה להתאמץ ולברר לעומק את סוגיית המאמצים.

לילדים של עוזי יש דוא"ל משלהם אבל את הכתובת צריך לבקש ממנו או ישירות מהם.

זה היה בכוונה!(1)
יצאתי מנקודת הנחה שהקוראים הותיקים באייל מכירים אחד את השני טוב ממני, ולכן הסתמכתי על: תגובה 138619

להשתמע
גדי

(1) אבל בכל זאת בשגגה.
ובזכות הפרסום המוקדם 134578
הביקורת זוכה להתפרסם בגליון הראשון (המבוקר) http://www.okapi.co.il/bikoret.html עכשיו צריך ביקורת ל"מותר"?
שים שים איזה ביקורת 134657
מתגעגעים אליך הרבה!
ביקורת על הגליון הראשון של "אוקפי"‏1 149892
מעניין שכל הביקורות הקטלניות באייל תמיד מתבצעות בעילום שם מוחלט.
ביקורת על הגליון הראשון של "אוקפי"‏1 149894
אתה לא ממש הבנת את הסאטירה של השוטה, נכון?
ביקורת על הגליון הראשון של "אוקפי"‏1 149901
סאטירה מדהימה. יש ארבע דרגות של ביקורת:
1. המלומדת, כזו שלעיתים אין סיכוי רב להבינה אלא להתייחס אליה כמו אל מוזיקה או פואמה עם מילים יפות וזרימה נעימה. מוסף ספרות של הארץ הוא הרבה פעמים כזה.
2. הידענית, בדרך כלל של איש המבין בתחום אך מעדיף לשמור על ניסוחים מתקשרים תוך חריגות נדירות למינוחים מקצועיים תוך הסברתם. לדוגמה, ביקורת הקולנוע של יאיר רווה בהעיר.
3. ביקורת צחוקים מלווה בידע חלקי ועובדתי מתובל בהומור פנימי (וקצת חנוני). לדוגמה, כל הביקורות באתר fisheye.
4. ביקורת סרקאסטית כזו הבזה למושא הביקורת, אך מעדיפה שלא להגיד שוב דבר בעצם. שופכת הרבה מילים לשווא, מתוך ניסיון האדרה עצמי.

איפה הסאטירה נמצאת? יכול להיות שהיא מנסה לבקר ביקורות מהסוג הרביעי אך בעצמה נופלת לאותו פח, בהעדר ביקורת עצמית שהיה שם אותה בקטגוריה השלישית.
ביקורת על הגליון הראשון של "אוקפי"‏1 149908
הביקורת הנ''ל נכתבה עוד בטרם הגיליון יצא.
נשק קטלני? 149935
זאת היתה ביקורת אוהדת, זאת הית הביקורת מפרגנת, זאת היתה ביקורת אובייקטיבית (''הכי אובייקטיבית שיש'' אם לעשות פארפראזה על שועל), זאת היתה ביקורת בונה, וזאת היתה ביקורת שצוטטה, הפלא ופלא, בגליון הראשון של אוקפי.

ביקורת קטלנית יש לי רק על מטומטמים שמתעקשים לצעוק בראש חוצות ''תראו איזה אידיוט אני'', אבל לא אמתח אותה כאן בעילום שם מחמת הכבוד שאני רוחש לאכסניה.
נשק קטלני? 151400
וזאת היתה ביקורת ששעשעה אותי להפליא. אין הרבה דברים שמשעשעים אותי ככה.
ושכ''ג יודע את זה.
וגם אם לא, ברגע שאתה מפרסם השליטה כבר אינה בידיך. אתה יכול לאהוב זאת ויכול שלא לאהוב זאת, אבל עליך לדעת זאת ולקחת את זה בחשבון. אפילו אם הביקורת קטלנית, גם זה קורה. ולפעמים זה גם מוצדק. יוצר שלא מעוניין בביקורות, שלא יפרסם.
איחוד השורות. 134191
אני בעד לאחד את דג אנונימי ז''ל ואת אוקפי יבדל''א, שהוא ג'ירף, למגזין חי וסוער שייקרא הדג'ירף.

ואת משטרו המרושע של אריאל שרון יש להפיל.
איחוד השורות. 134355
סחתן על המקוריות שבאיחוד שני השמות - הברקה מעוררת תיאבון- אבל אריאל שרון? מה הוא עשה לך? כזה בובי.
יומרגיש : ) 138746
ומהם שמות, יקירה?
אין אלא בדבר הגדרה של מוחנו חסר ההבנה
וכן, מרגש.
אך אל לך מתעתע בהשארותם.

יומרגיש : )
נועמיקס

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים