 |
|
 |
||
|
||||
 |
אז היה לנו כאן: בית ראשון: שמות בית שני: נופים, זריחות, שקיעות.. בית שלישי: אפסו, תוהו, חושך ותהום בית רביעי: חזרנו לשֵם. חזרה להתחלה, כשכל מה שהיה באמצע אפַס. הבית השני הוא היחידי שלא מסתיים "בצליל רך". "צליל רך" מתחרז עם שורת הסיום "הלך". כמה אירוני. הבית השני הוא חריג, ומבטא את החריג מבחינת מהלך הסיפור — האשלייה שחולפת, הנסיון לשבור את המהלך הדטרמיניסטי המלווה מההתחלה באותו "צליל רך". באותו זמן של הנופים, הזריחות, השקיעות, ההרים, המלים והדממות, ואלומות הלחם לילדים (קשה להבין מכאן אם נולדו ילדים, או אלה ילדים עתידיים. אין שום דרך לדעת כמה זמן נמשכו החיים ביחד האלה, וזה גם לא חשוב) נחשב במהלך התרחשותו כזמן האמיתי, זמן הנצח המנצח. נשכחה בו הזקנה, נשכחו בו אפיסת החיים והתוהו העתידיים. מתוך הזמן ההוא, אם נכתבו שירים, הם היו שירים אחרים לגמרי. הצליל של הבית השני לא היה רך. אבל יש להיזהר מצליל רך. צליל הסיום של הבית השני הוא יִם. כמו חיים. אבל החיים הם בסופו של דבר זמניים, ולא נותר לשיר אלא להיכנע לצליל הרך... הלך... אך... כמו נפילה כזאת, אכזבה תמיד בסוף. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |