 |
|
 |
||
|
||||
 |
השיר של זלדה הוא שיר אישי נפלא, אם היא היתה רואה איך הורגים אותו כל פעם מחדש בדקלומים האלה, בטקסים האלה, היא היתה מתהפכת. השיר של זלדה מתחיל עם היווצרות החיים, עובר דרכם, ונגמר במוות. ראשון נותני השם הוא אלוהים, אחריו האב והאם, ואחר-כך מגוון של נותני-שם אחרים- כמה מהם אלמנטים קוסמיים (ההרים, המזלות, עונות השנה) ואחרים אישיים מאוד (קומה, חיוך, שכנים, כמיהה). וכך בתנועת הלוך ושוב בין אלמטים כלליים ופרטיים, נארג מארג חייו של האדם, עד הים, והמוות. גם המוות נותן שם. גם הוא חלק מבריאת האדם. כי נתינת שם היא בריאה, [כמו שכבר נאמר כאן]. והבריאה נמשכת כל החיים- כל מה שמעניק צורה, או נותן תוכן לישות ההיולית הראשונית ממשיך את מעשה היצירה. השיר שלפנינו מתחיל מהקריאה בשם ש/הוא/ קורא /לה/. לא להפך. האם היא מרגישה שרק כשפגשה אותו היא התחילה לחיות? שהוא זה שנותן לה חיים, אבל לא להפך? והוא קורא לה בשמה ובשמו- נכון, יש את העובדה הפרוזאית שהאשה מחליפה את שם משפחתה לשם משפחתו בד"כ ולא להפך. אבל לעומת דלות הפרטים על חייהם המשותפים אח"כ, בולט שהיא בחרה להכניס דווקא את זה. האם עכשיו יש "אני"? לא- יש "אנחנו". ויש תמונת חיים שמשאירה (בי) תחושה של צפיה בסרט- נופים, זריחות, שקיעות. אני לא מרגישה פה חיים ממשייים. לאה גולדברג כתבה על האהבה שלה "ולמדתי שם לכל ריס וציפורן, ולכל שערה בבשר החשוף". מה עם לתת שם לכל מה שמרכיב את הקטע הזה של החיים שלה, שלהם? מה זה "אילום אלומות"? למה אין חריש זריעה וקציר לפני זה? האם כדי לחזק את תחושת האלם? זה הבית היחיד שבו לא קוראים בשם. לא ברוך, ולא בצורה אחרת. [ת'אמת- הבית הזה הפריע לי, הוא היה פחות אמיתי מבחינת ההרגשה של משהו שבאמת נחווה]. דווקא במחלה והגעה אל סף המוות הכותבת מתייחסת בצורה מפורשת אל בריאת העולם, עם התוהו והחושך, ורוח אלוהים. אבל כאן, רוח אלוהים קוראת לגווע /לצאת/ מעולם הבריאה, עולם הדברים המוחשיים, ולבוא אליה, [אל ההיוליות הראשונית אולי, או אל הלא כלום]. ובהחלמה הזמנית, רק אז, כשהאיש איבד את זכרון שמו ושמה, והיא זאת הקוראת בשמו, רק כאן היא נעשית ברייה עצמאית, אבל גם כאן זה במאמץ לשמר את הדבר היחיד כנראה שממלא את חייה משמעות- הביחד שלהם. מהתחלת השיר ועד סופו הביחד שלהם הוא של רכות, חיבה, אחווה, לא של סערה. ואפילו עכשיו, על סף המוות, כשסופסופ זו היא שקוראת לו, היא עושה את זה בקול רך. רוח אלוהים שקוראת לו ברוך מצד אחד, והאשה שמנסה להחזירו אליה ברוך - הכול שקט כל כך! אולי שקט מדי. [כל כך שונה מהשורות האלמותיות של דילן תומאס Do not go gentle into that good night השקט של החיים האלה, של הכניעות הזאת, הכפיל לי את העצב של השיר.
]Rage, rage against the dying of the light |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |