|
שנת שירות: כל מה שרציתם לדעת, ועוד כמה דברים.
|
|
טור אישי • גלית לובצקי • שבת, 11/5/2002, 18:24 |
|
| |
קודם גנון, אחר כך גן חובה, בית ספר, תיכון, צבא, אוניברסיטה, עבודה, דירה, חתונה, ילדים, מילואים, אז מתי אני אספיק לעשות קצת חיים?
(יהודה אטלס)
יותר מ- 20 שנה לאחר שיהודה אטלס כתב את השיר הזה, הוא עדיין רלוונטי. אם יש שינויים, הם לרוב מינוריים. נוטים היום להאשים את הנוער בהיותו ציני ואינטרסנטי יותר, בכניסה מואצת למרוץ אחרי הצלחה אישית. לאור זאת מפתיעה אולי העובדה, כי בשנה האחרונה עלה בעשרות אחוזים מספר החותמים על בקשה לדחיית גיוס למען יציאה לשנת שירות.
רגע, מה זאת אומרת שנת שירות? צבא?
לא, שנת שירות.
אה, זה שירות לאומי?
לא. אמרתי לך, שנת שירות.
הא. (שתיקה ארוכה) רגע, מה זה בכלל?
שנת שירות (ש"ש) היא שנת תרומה נוספת על השירות הצבאי. מרבית השינשינים פועלים בשני מישורים עיקריים: בפנימיות, בתי ספר וכפרי נוער; או בקהילות שונות ברחבי הארץ.
בין אם מדובר בהדרכה בפנימייה לילדים חרשים, עזרה בבתי ספר לנערים במצוקה, עבודה עם נוער עבריין, או קידום מטרות וערכים אחרים, באלף ואחת דרכים, הרציונל זהה.
גיל 18 הוא גיל שבין עולם הילדים לעולם המבוגרים. הקשר בין הש"ש לבין קהל היעד שלו הוא ייחודי, ואינו דומה לקשר שבין מורה לתלמיד או בין מדריך לחניך - בכל אלו זהו קשר שבין מבוגר לילד. קשר בין שני עולמות שונים.
ניקח לדוגמא ילד שהוצא מהבית לפנימייה בצו בית משפט. בהכללה גסה קשה לומר שיש לו ניסיון חיובי במיוחד, אם לומר זאת בעדינות, עם מבוגרים (פיטר פן, זוכרים?). מדובר לעתים בהורים לא מתפקדים, עובדים סוציאליים שחדרו לו לפרטיות, שופט זר שהחליט להעביר אותו למקום לא מוכר... למה שיאמין לאדם נוסף בשרשרת האנשים הנ"ל?
לוואקום הזה נכנס הש"ש. מצד אחד, הוא קרוב בגיל לנער ולכן לא מהווה גורם מאיים. מצד שני, מדובר באדם בוגר מספיק המהווה (בשאיפה) מודל חיובי לחיקוי, מעין אח גדול, המסוגל לענות על צרכים רגשיים וקוגניטיביים. וכמובן - כוח אדם נוסף במערכת הזקוקה לכך.
הבנתי, עבודה בפנימיות. אבל אמרת גם משהו על קהילות...
זה הסוג השני של שנת השירות. קבוצת ש"ש חיה כקומונה בעיירות פיתוח ושכונות מצוקה, ומשתלבת בחיי הקהילה במספר דרכים. הכל תלוי כמובן באופי הגרעין ומטרותיו.
לרוב (גם אם לא תמיד) מדובר בבוגרי תנועות נוער - נוער מר"צ, הנוער העובד והלומד, המכבי הצעיר, השומר הצעיר, הצופים, עמותת אלון, פרויקט "אחרי" ועוד. העיסוק הוא בעיקר בפרויקטים חברתיים: ש"ש מ"אלון" מנסים לצמצם פערים חברתיים על ידי צמצום פערים לימודיים, ב"אחרי" מקדמים מצוינות דרך הכנה לצבא וכושר קרבי, בצופים המטרה העיקרית היא פיתוח מנהיגות מקומית צעירה ו...
סליחה שאני קוטע אותך, אבל אלו סתם סיסמאות. מה עושים בתכל'ס?
בתכל'ס - הכל. זה יהיה יומרני מצדי לנסות לתאר מה כל אחד ואחת עושה. בעיקר כי בכל מקום עושים דברים אחרים. אבל אם ניקח לדוגמא אותנו, אנחנו מאמינים שתנועת הנוער מהווה במה מצוינת לפיתוח הפרט: משיפור יכולת תקשור ועבודת צוות, ועד לחיזוק תכונות של מנהיגות ויוזמה. לכן, אחת הדרכים העיקריות שלנו היא עבודה עם שבט הצופים המקומי. אבל בהחלט לא רק! העבודה שלנו היא גם עם נוער שהמסגרת הזו לא מתאימה לו. דרך הקמת "מועצת נוער", עבודה עם המתנ"ס בשילוב חבר'ה צעירים שמתנסים בהרמת פרויקטים שונים ומשונים, והעברת שיעורי חינוך בבתי ספר, אנחנו מנסים להגיע לכמה שיותר אנשים. מתוך אמונה שאין תחליף לקשר האישי, אנחנו פועלים גם דרך שיחות של אחד על אחד, דוגמא אישית, וכו'.
מי זה ה"אנחנו" הזה? את לואי ה- 14 או משהו כזה?
אנחנו, הקומונה. חשבתי שכבר ציינתי את זה.
קומונה? זה לא קצת שנות ה- 60?!
תבין, זה יפה מאד שאני מנסה לקדם מנהיגות צעירה, אבל לבד אף אחד לא יכול. יש המון מה לעשות, ולקבוצה הרבה יותר קל. בעיקר כשהמטרות זהות והמאמץ משותף. מדובר בגוף סינרגטי. אם אנחנו רוצים לארגן מופע כשרונות צעירים בשכונה, כל אחד לוקח על עצמו את מה שהוא טוב בו. אתה תארגן את ההגברה, ואני, ששונאת לוגיסטיקה אצייר את השלטים ואדבר עם הילדים.
נשמע שזה יכול לפעמים להיות קשה. מה עושים אז?
הקומונה מתפקדת גם כגוף חברתי. לא רק שמחלקים את העבודה, גם התסכולים מתחלקים. מתוך חמישה שישה אנשים, תמיד יהיה מישהו שיוביל קדימה אם למישהו אחר נשבר. מישהו ייתן את הכתף המנחמת כשמשהו לא הצליח, ויחייך אליך כשהצלחת בגדול. החברים בבית לא מבינים מה אתה רוצה מהם, הם כבר מזמן בעולם של צבא...
אה, נכון! זה בנוסף לצבא. איזה פראיירית את... למה את עושה את זה בכלל? סתם בזבוז זמן.
הופתעתי שהשאלה הזו עדיין לא הגיעה. זה תלוי את מי אתה שואל. לכל אחד יש סיבות אחרות.
אני שואל אותך.
אין סיבה אחת. האני האידיאליסטית תגיד לך שזאת המדינה שלה. היא חלק מהמדינה ועליה לתרום את חלקה, על מנת להפוך אותה למקום טוב יותר. פעם היה צריך להקים קיבוצים ולייבש ביצות, היום צריך לצמצם פערים ולהעניק הזדמנות שווה. כל תקופה והצרכים שלה. זה יפה מאוד שיש מדינה, אבל היא רוצה גם להשפיע על מה שהיא מכילה. בכל שלב היו האנשים שאמרו שצריך, והיו אלו שעשו. ואם היא לא תעשה, מי יעשה? וחוצמזה, ככה היא קונה לה את הזכות לקטר אחר כך...
האני האינטרסנטית, לעומת זאת, תבהיר שבסך הכל היא עושה את זה למען עצמה. אם מדינת ישראל רוצה לתת לה דירה עם שותפים, לשלם לה חשבונות ולאפשר לה לחיות שנה שלמה בעיר זרה, בדרך שונה, ללא דאגות פרנסה, ובתמורה כל שעליה לעשות זה דברים שהיא גם ככה אוהבת, אז למה לא?
הרציונלית תנמק בכך ששנת השירות נותנת לחווה אותה את האפשרות לנהל ולהפיק פרויקטים, בסדר גודל שבני גילה לא יכולים. לצבור ניסיון חיים עשיר, ללמוד מטעויות, לחזק צדדים באופייה, ועוד בשלב מוקדם כל כך...
ההרפתקנית פשוט תספר שהיא רוצה לעשות משהו אחר. להרגיש משמעותית, לא ללכת במסלול הרגיל כמו השאר. להיות קצת ייחודית, לדעת שהשאירה חותם, שגרמה לשינוי. שלא הלכה בתלם רק כי כך עושים כולם.
אבל בסופו של דבר, זה ניתוח במבט לאחור. לי תמיד היה ברור שזה הדבר הנכון בשבילי. הדרך בה אני צריכה ללכת. מבחינתי, השאלה הייתה לא למה כן, אלא למה לא?
למה לא? כי את מבזבזת שנה מהחיים שלך. עושה הכל באיחור של שנה. יכלת להתגייס כמו החברים שלך, להשתחרר אחרי שנתיים, ללמוד, להוציא תואר...
אני לא מבינה את גישת ה"בזבוז שנה". אני הרי לא אמות שנה קודם. אני פשוט חיה שנה אחת שונה ממרבית האנשים. אז מה? בגיל 40 לאף אחד לא יהיה אכפת אם אני עורכת דין כבר 15 שנה או רק 14. המסלול של רוב האנשים מתפצל אחרי הצבא - חותמים קבע, טסים לניו זילנד, מוצאים עבודה, מתחילים ללמוד... המסלול שלי פשוט התפצל קצת קודם.
והחברים שלי... טוב, זה לא קל. כשכולם מספרים על הטירונות, אני מספרת על הילדה במועדונית, או על הילד שאני חונכת. אבל בתמונה הכללית זה שולי. מפלצת הכביסה מתחת למיטה מטרידה אותי הרבה יותר.
מפלצת הכביסה?
אתה מבין, בין חזרה הביתה אחת לשנייה, ערימת הכביסה מתחילה להצטבר. ואחרי שבועיים, היא מתחילה לגלות חיים משל עצמה.
מה, אין מי שדואג לכם לדברים כאלה?
בטח שיש. דואגים לנו כמעט להכל: מנחה חברתי, מלווה מקצועית, דירה, חשבונות, אש"ל - אבל אם אני לא אצטרך לכבס בבית, יכול להיות שאני פשוט לא אראה את ההורים...
|
|
|