 |
דומה שערפאת מבקש לא פחות מאשר שואה לבני עמו כדי להשיג בבוא העת מדינה משופרת. האם הפלסטינים יכולים להתקרבן יותר מהקורבנות האולטימטיביים של ההיסטוריה המודרנית, היהודים?
|
|
| פוליטיקה • רווה אלעזרי-גלבץ • יום א', 21/4/2002, 23:55 |
|
 |
|
הכול התחיל כשערפאת הפך את שולחן המשא ומתן בקמפ־דיויד. מדוע, ממה נרתע? הדעה הרווחת היא שהוא לא היה מסוגל לחתום על הסכם שאינו כולל את "זכות השיבה". אך אני סבורה שהדבר עליו לא יכול היה לוותר הוא מעמד הקורבן של הפלסטינים.
מעמדם זה נותר בעינו כל עוד חיו הפלסטינים בבתים עלובים במחנות הפליטים, נשלטים בידי צבא כיבוש, ומנהיגותם נמצאת במנוסה בגלות. אולם משעה שערפאת חתם על הסכמי אוסלו, חל כרסום בהוויית הקורבן הפלסטינית. הפלסטינים הפכו לשותפים בתהליך שלום, וזכו לאוטונומיה, לפרלמנט ולנשק כדי להשליט סדר אזרחי. כסף זרם מאירופה, ומיזמי מגורים למעמד הבינוני נבנו בקצב חסר תקדים. עם פרוץ האנתיפדה השניה באוקטובר 2000, היה שיעור הצמיחה הכלכלית השנתית ברשות הפלסטינית 10 אחוזים, מהגבוהים בעולם.
במקביל, צנחה הפופולריות של ערפאת. משעה שהחלו הפלסטינים להשיל את דימוי הקורבן ולגלות עניין בחיים אזרחים עצמאיים במדינתם שבדרך, מתחו רבים ביקורת על השחיתות של אנשי ערפאת ועריצותם של מנגנוני הביטחון שבשליטתו. נוסף על כל זאת, נאלץ ערפאת גם להתמודד עם התחזקותה של האופוזיציה האיסלאמית הפונדמנטליסטית.
בעת המשא ומתן בקמפ־דיויד עמדה בפני ערפאת הברירה: לחתום כדי להוביל את עמו לעצמאות מדינית ולדון את עצמו לאי־רלוונטיות ולהתנוונות פוליטית, או פשוט לומר "לא" ולהחיות מחדש את הוויית הקורבן הפלסטינית - ועמה את דמותו שלו.
אנחנו יודעים במה בחר ומה אירע. אך מן הראוי לתת את הדעת על הדרך הצינית, המניפולטיבית והשיטתית שבה ערפאת עיצב מחדש את דימוים של הפלסטינים כקורבן: בתחילה שלחה המנהיגות ילדים לרחובות ליידות אבנים בחיילים ישראלים, והפלסטינים זכו באהדה רבה כתוצאה מצילומי המדיה של ילדים הרוגים (היש קורבנות יעילים יותר מילדים?). הדבר נמשך חודשים אחדים עד שאוהדי הפלסטינים החלו להבין שהילדים משמשים מחסות חיים לחמושים והחלו לתהות איזה מין עם זה השולח ילדים בני תשע ועשר לקרבות רחוב תחת שיגן עליהם.
תגובת נגד זו הניעה את הפלסטינים לשנות טקטיקה. התעמולה הפלסטינית החלה להתרכז במחסומי הדרכים שהקימו הישראלים ועיכבו נשים הרות בדרכן לבתי חולים (היש קורבנות יעילים יותר מילדים שעדיין לא נולדו?). אף שהפלסטינים עצמם תרמו להתרבות נקודות הביקורת בכך ששיגרו מחבלים ומכוניות תופת לישראל, נקלטה היטב בדעת הקהל העולמית הטענה שישראל משפילה את הפלסטינים ומרבה את תלאותיהם מתוך קשי לב ואכזריות חסרת הצדקה.
ואולם, מנקודת ראותו של ערפאת עדיין לא הגיע דימוי הקורבן לשיא המיוחל. ארה"ב הביעה עמדות תקיפות נגד הטרור והאירופאים החלו להתייגע מהדיווחים המגיעים מהמזרח התיכון. מנהיגים פלסטיניים החלו לומר מאחורי גבו של ערפאת שהוא הוביל את עמם בדרך ללא מוצא.
בשלב זה יזם ערפאת את גל הטרור הגדול ביותר עד כה - מחבלים מתאבדים החלו להתפוצץ בישראל כמעט מדי יום - והביא לכך שלישראל לא נותרה ברירה אלא לפלוש שוב לעומק שטחי הגדה המערבית כדי להשיב מלחמה שערה. זאת ועוד, הוא וידא שהלוחמים הפלסטיניים ימצאו מחסה באזורים צפופי אוכלוסייה וישתמשו באזרחים כבמתרס חי. שיטת לחימה זו מבטיחה שמספר מרבי של אזרחים חפים מפשע יפגעו במהלך הלחימה וייגרם הרס רב. ליתר בטחון, הטמינו הלוחמים הפלסטיניים מלכודות נפץ ברחבי מחנות הפליטים, וכשצה"ל פוצץ אותן מחשש שייפגעו חייליו או אזרחים פלסטיניים, הייתה התוצאה מראות המצטלמים היטב בטלוויזיה: עשרות בתים ורחובות הרוסים במחנות הפליטים.
פלסטיניות מפלסות את דרכן בין הריסות
מחנה הפליטים בג'נין אחרי פעולת צה"ל.
ישראל נגררה למלכודת התעמולתית הזו בעל כורחה. ולמרות שצה"ל סיכן את חיי חייליו בהטילו עליהם לבצע סריקות מבית לבית, תחת שיפציץ מן האוויר, הדבר לא הועיל מההיבט התקשורתי. ערוצי הטלוויזיה משדרים כעת תצלומי גוויות, מכוניות מעוכות, בתים הרוסים וצינורות מים מפוצצים. "זוועות," קוראים הפלסטינים, "טבח". ימים אחדים קודם לכן כבר הפריח הסופר ז'וזה סאראמאגו לחלל האוויר את המילה הרת הגורל "אושוויץ".
וזהו עצם העניין: המילה הזו מקפלת בתוכה את מטרתו העיקרית של ערפאת. דומה שהוא מבקש לא פחות מאשר שואה לבני עמו, כדי שהפלסטינים יהיו זכאים למדינה משופרת כמו זו לה זכו היהודים אחרי תקופת שלטון הנאצים. היש הסבר אחר להתנהלותו? אפילו כעת, כשצה"ל שולט בערים הפלסטיניות וההרס נמשך, מתמידות הקריאות לג'יהאד ולפיגועי התאבדות, ועדיין מהדהדת אצל הפלסטינים הכרזתו של ערפאת על רצונו להיות "שאהיד, שאהיד, שאהיד" - הקורבן האציל ביותר, ההרואי ביותר. ואכן, הפופולריות של המרטיר הפוטנציאלי הזה מגיעה היום לשיאים ללא תקדים ברחבי העולם הערבי.
אולם יש שני כשלים בסיסיים בהלך החשיבה של ערפאת: ראשית, במישור הרטורי, האשמת ישראל בנאציזם אינה אוצרת בתוכה את כוח המחץ הדרוש, שכן הדוברים הפלסטיניים גרמו זה מכבר לפיחות ניכר ב"לשון הזוועה". הם הזדרזו להשתמש במונח "פשעי מלחמה" לתיאור השפלת הפלסטינים במחסומי הדרכים; ב"טיהור אתני" לתיאור מעצר של חשודים בפעולות טרור; ובמונח "רצח עם" לתיאור שפך הדם של מאות אחדות של אזרחים פלסטיניים, שרובם נהרגו מאש צולבת בשעת הקרבות בין כוחות ישראליים לפלסטינים חמושים. המילה הלוהטת "אושוויץ" איבדה מכוחה אחרי שמילים רבות כל־כך נגרסו במטחנת התעמולה הפלסטינית.
שנית, במישור ההיסטורי, הפלסטינים כמו שכחו "עם מי יש להם עסק". היהודים חוו השמדה שיטתית של בני עמם. הם מחזיקים בכרטיס הביקור המרשים ביותר בהיסטוריה המודרנית שאותיותיו חרוטות בדמם של שישה מיליוני נפשות, ולא במהרה יחדל העולם לחוש רגשי אשמה לגביהם. הם לא יפנו את מקומם למתחזים; איך אפשר להתקרבן יותר מהקורבנות האולטימטיביים, היהודים?
ההיסטוריה פיתחה אצל היהודים חוש פרופורציה בבואם לבחון שואה אמיתית מהי, ולכן ערפאת יכול להמשיך להכריז על נכונות להיות שאהיד ולנסות ולהוביל את הפלסטינים לשיאים חדשים של מיצגים טרגיים כדי לנסות לרכוש את מעמד העם הנרדף ביותר, האומלל ביותר - אך היהודים לא יתרשמו מכך. יש גם גבול לאהדה לה יזכו הפלסטינים בקרב יתר אומות העולם - לדיכוים, קשה ככל שיהיה, לא ניתן להצמיד את התווית של "הפתרון הסופי". העולם לא ייתקף רגש אשמה בגינם. הפלסטינים יוסיפו לסבול על מזבח השימוש הציני שעושה ערפאת בהתקרבנות היזומה, עד שייווכחו לדעת כי לא זו הדרך להקמת מדינה.
|
קישורים
מאמרה של אוריאנה פאלאצ'י כנגד דעת הקהל באירופה נגד ישראל
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש