במאמר דעה ב"הארץ", קובלת מאיה גולדשמידט על היעדר ייצוג נשי מספיק בקולנוע ובטלוויזיה, וטוענת כי במקרים מסוימים עדיף לחטוא לדיוק ההיסטורי לטובת השוויון בייצוג.
גולדשמידט מתייחסת במאמרה בעיקר לשני הפרקים הראשונים של סדרת הטלוויזיה "שעת נעילה", שעלילתה מתרחשת בזמן מלחמת יום כיפור, ולסרט "משפט השבעה משיקגו", העוסק בתוצאותיהן של מהומות המחאה שפרצו בעיר ב-1968.
לדברי גולדשמידט, "עובדות הן עובדות – חיילי צה"ל בחזית הסורית ב-1973 היו גברים, וכך גם היו הנאשמים, עורכי הדין והשופט במשפט בשיקגו." אולם, היא מוסיפה, "ליצירות אמנותיות יש כוח מעבר לאירועים האמיתיים שאותם הן מתיימרות לייצג. אלה יצירות ששודרו ב-2020, וליוצרים שלהן יש חובה כלפי הצופים והצופות. דיוק היסטורי אינו חזות הכל, ולא ניתן לתרץ באמצעותו את מחיקת החוויה הנשית על המסך. ב'משפט השבעה משיקגו', למשל, אפשר היה להפוך את אחד מעורכי הדין לאשה, או לתת יותר נפח לסיפורה של השוטרת הסמויה, משהו שיהפוך את דמותה ליותר מסתם הד קלוש לדמויות גבריות. ב'שעת נעילה' אפשר היה לתאר את המלחמה דרך חוויותיהן של מספר נשים, חיילות ולא־חיילות, לצד הסיפור הגברי של הלחימה בחזית."
לייצוג המצומצם של נשים יש מחיר חברתי, אומרת גולדשמידט: "אינספור מחקרים מצביעים על ההשפעה של ייצוג דמויות מסוימות בתרבות, וכיצד החשיבה של ילדים ומבוגרים מושפעת ממה שהם רואים על המסך. הדיון על גיבורי־על שחורים, סיפורי אהבה להט"ביים ודמויות נשיות שעומדות בזכות עצמן, אינו רק תיאורטי, אלא בעל חשיבות מכרעת על הדימוי העצמי, על השאיפות ועל הראייה החברתית של הצופים והצופות."
|
קישורים
|