כמספר אזרחים במדינה, גם אני נמנה, כנראה, על אותה אוכלוסיה שניתן לקרוא לה פליטי מלחמת העולם השניה. מלחמת העולם השניה נשאה את אבותינו מאירופה וכפתה עליהם להגר לישראל, שם נאלצו לשאת את עול המזרח־תיכוניות. שנים לאחר מכן, בשנות השישים, השבעים והשמונים, נולדנו אנו. דור שלישי למדינה, דור שלישי לשואה, אבל בגלל תופעה חסרת תקדים, גם דור ראשון שיחזיר ליהודים את הפליטות. אנחנו פליטים בישראל משום שאיבדנו את אמונתנו בעתידה של המדינה הציונית. אין בכוחנו או ברצוננו להמשיך לשאת את נטל המצפון והרציונל במדינה שאיבדה את הצפון, לשאת את כידוני הנשקים במדינה שמתקוטטת עם כל שכנותיה. פליטים, משום שאנו נושאים בערכים אירופאים הנחשבים בארץ לחסרי תוחלת, וזוכים על כך לבוז. לכן אנו זרים בארץ מולדתנו.
לרוע המזל, לא רבות ממדינות העולם יקבלו אותנו בשמחה. כל אחד, לפי העדפתו, יגלה שרוב היעדים הנחשקים באמריקה ואירופה מעדיפים שלא לקלוט מספר רב של זרים, ועליית הימין הקיצוני באירופה מרימה בפנינו עוד מחסום נוסף הבא להגיד: 'בארץ לא תוכלו לחיות, וגם לא מחוץ לה'. כך אנו נאלצים לשאת את צלב זרותנו היהודית. אנו אירופאים בארץ, וככאלו אנו זרים, ואנו יהודים וזרים בארצות אירופה.
65 שנה לאחר שכף רגלם של אבותי עזבה את אדמת אירופה על מנת להקים בפלשתינה את מדינת היהודים, מצאתי את עצמי חוזר ומציב את רגלי היהודיות על היבשת הנחשקת והמקוללת, במטרה לשוב כסטודנט, ובעתיד אולי אף כאזרח מן השורה. כגרמנופיל וגרמנופוב שהתגלמו באדם אחד (כלומר, יהודי קלאסי) ידעתי שטיול זה יהא גורלי בחשבון הנפש העצמי שלי. כל תנועה, מחווה, מילה או העווית פנים של גרמני תישקל בנפשי הרגישה, כך ידעתי, בצורה קפדנית ובוחנת, ולעיתים אף פאראנואידית ומעבר לכל פרופורציה.
אני והמדינה הציונית
ואלו קורות תולדותי במדינה הציונית אשר שוכנת בדרום מערב אסיה, לחופיו המזרחיים של אגן הים התיכון.
נולדתי בשנת 1978, ועוד בילדותי גיליתי נטיות מובהקות להרהור ולחיי הרוח. משום כך הוקציתי כתמהוני על ידי עמיתי הילדים. מקבל את אי שייכותי לחברה, גדלתי בתוכה, מפוחד מאלמנטים מסוימים בה, מתחנך בתרבות האינטגרציה בה ישותי המנומסת והביישנית נדחקה ודוכאה לטובת נפשות מוחצנות, מחוספסות או חוצפניות יותר.
בנימין תיאודור הרצל, שיש הטוענים שרצה, בעצם, להקים באוגנדה מדינה גרמנית לעם היהודי, היה מרוצה, אולי, מתכונותי הטבעיות. הייתי צייתן, שואף ואוהב טוב, מאמין ברעיי בני האדם, מסודר ונטול רגשי נחיתות, גאווה או עלבון. לרוע המזל, במדינה היהודית המתהווה, תכונות אלו כמכלול הפכו אותי לקורבן בפוטנציה. כיקה צעיר, הייתי בין היחידים בסביבות הילדים שחש כאב תמידי על הפרת ההרמוניה אותה רציתי לראות מוקמת, ועל שלטון תרבות האגואיזם והדורסנות.
גדלתי בעולם זר לי. חברי ללימודים, מכרי והאנשים שחינכו אותי במערכת החינוך הורכבו ברובם המוחלט מאנשים דלי חינוך ומלאי אמונות תפלות. הסביבה האנושית בה גדלתי הייתה סביבת כל דאלים גבר, חוסר משמעת וחוסר כבוד.
עם התבגרותי, לאור הסביבה בה גדלתי ואכזבותיי מרעי האדם ומנורמות ההתנהגות, התחלפה אהבת ההרמוניה בשאיפה לאנארכיה וחוסר חוקיות, ואהבת הבריות התהפכה למיזנטרופיה.
כיום, שנים רבות לאחר כל זאת, אני יוצא לגרמניה, בתור אזרח גרמני/ישראלי (אך עדיין מחזיק בידי דרכון ישראלי - לא רוצה להשאיר את החבר'ה לבד בתור הדרכונים הישראליים, אתם יודעים), יהודי בשורשיו ונוצרי סמי־אתאיסט באמונתו.
יצאתי לגרמניה לחפש את שורשיהם של סבי וסבתי המתים, ללכת על אדמת הקודש בה התהלכו טריסטאן ואיזולדה, ורתר הצעיר, תומאס וטוני בודנברוק, האנס קסטורפ וסטאמבוריני, מיכאל קולהאוז, זיגפריד, ונכון, לא אתכחש, גם היטלר, הימלר ודר' קליגרי. כולם דוגמאות מאלפות לרוח הגרמנית ולהשגיה בתחומי הנשגב והמפלצתיות.
בין גרמניות לישראליות
הדרך הלוך במטוס זיכתה אותי בהגיגיה הלאו דווקא אינטליגנטים של השכנה מהמושב האחורי. לאחר שיחה ארוכה, רמה ומייגעת לגבי מחירי המלון, הנסיעות והקניות בעברה התיירותי, התקרבנו סוף סוף לקרבת נמל התעופה מינכן. מזגוגית החלון נשקפו אלינו נופים מרהיבים של יופי ירקרק ורחב יריעה. השכנה מאחור לא נותרה אדישה: 'תראי את זה,' אמרה, 'אי אפשר שלא לקנא בצוררים האלה. המאנייקים זכו בפוקס. יש להם ארץ יפה. איי יי יי.' שכניה לנסיעה נאלצו להסכים בשתיקה דמומה.
רק בנחיתה, ועם ההתרחקות ההדרגתית מקרבתם של הישראלים, מתחילה להשתלט עליך התחושה הגרמנית הדיאמטרית לזו הישראלית: רגועה, שקולה, מהורהרת, מדויקת, מנומסת ומעט קרה.
הנסיעה ברכבת שתוקה. האנשים, לרוב, מביטים בחלון בשקט או קוראים עיתון. אם במקרה שפשף אדם בטעות את שרוול מעילך בעוברו לידך או אם נגע בך בטעות ממהר ה-'entschuldigung' המנומס להפלט מפיו מלווה בחיוך מנומס. חלק מהישראלים טועים בנטותם לייחס נטייה צפון אירופאית זו לצביעות. נטייה זו היא חלק מתפיסת עולם שלמה ומושרשת בה מנותקת הפנימיות מהחיצוניות, והחיצוניות מתפקדת על פי שורת צווים קבועים מראש אשר מסייעים לשמירת ההרמוניה. גרמני אינו אומר 'entschuldigung' מצביעות, אלא משום שכך ראוי להתנהג, ומבלי לייחס לאמירה משמעות מיוחדת.
למרות ריקנותה, כביכול, עדיפה בעיני מחווה זו פי כמה על מחוות ה'אתה לא רואה לאן אתה הולך?!' הישראלית...
לאחר הגעה למרכז העיר מינכן, התמסרנו לטיול קניות. נדהמנו לגלות את גודש ההיצע האירופי וזמינות המוצרים. המוצרים בגרמניה זולים הרבה יותר, והגרמני הממוצע, שעובד פחות מעמיתו הישראלי, מרוויח גם כסף רב יותר מהעמית הישראלי.
עם זאת, מהתרשמות אישית שלי, ניתן לומר כי חווית הצריכה האירופאית שונה בתכלית מזו הישראלית. חיי הצריכה בגרמניה קיצוניים הרבה פחות מאלו הישראלים, או, למצער, מתקיימים על פי תפיסה שונה בבסיסה. הגרמני אינו קונה, כעמיתו הישראלי, על מנת להרשים. הצריכה הגרמנית היא אקט מופנם, וקולני פחות מאחייניתה הישראלית, טריוויאלית יותר, ומהווה חלק אינטגרלי מחיים שלמים.
ניתן לומר שהצריכה הגרמנית שומרת תמיד על חזות תרבותית המונעת ממנה להפוך לבהמיות מקורנפת. על השאלה האם זו חזות בלבד או תרבותיות אמיתית, נבצר ממני עדיין לענות. עם זאת, בנסותי לסכם את העניין, אוכל לסכם את ההבדל בצורה כזו: הישראלי קונה דברים כי הם באופנה, הגרמני קונה אותם כי הם יפים; הישראלי מנתק בדרך כלל את הפריטים שהוא רוכש מסביבתם הטבעית, ואילו הגרמני, לעיתים קרובות, מבצע במהלך הקנייה ולאחריה החלטות אסתטיות טובות יותר. גם השימוש באביזרי האלקטרוניקה, שמוחצן כל כך בישראל כמרכיב היי־טק עתידני בתוך ביצה של אשפתות וימי ביניים, בולט פחות בצורתו האירופאית. הגרמנים, לדוגמא, משתמשים בטלפונים הסלולרים בצורה פונקציונאלית.
ניתן לומר כך: הגרמנים משתמשים. הישראלים משוויצים, מנצלים, מתלהבים וכמעט אף פעם לא משתמשים. למעשה יש כאן הפרש מסוים בין התפיסה הישראלית העבדותית, בה האדם משועבד לחפציו, לעומת האינסטרומנטליזם הגרמני בו החפצים הם חלק מהחיצוניות, משרתי האדם (הפנימיות).
בכניסה לתחנת רכבת גרמנית, במבט סוקר על כ-300 גרמנים, ניתן להבחין אולי באחד או שניים שמדברים בינתיים בפלאפון. כל זה מתאים, אולי, גם לפן שתקני ומהורהר מסוים של העם הגרמני.
הגרמנים, אגב, גם מעשנים הרבה פחות, ויש ביניהם פחות שמנים מאשר בישראל. כל זאת בא להראות אך ורק כי התרבות הגרמנית מכילה ידע ומודעות אינהרנטית של איזון מסויים ותרבות שימור הגוף.
ליל יום שלישי עבר עלינו בנסיעה ב- Nachtzug, רכבת הלילה ממינכן להמבורג. נכנסתי לרכבת מלא ציפיה, מרוגש מעצם המחשבה על הסרט 'רכבות לילה' של לארס פון טרייר, וציפיתי לשון בחדרי השינה של הרכבת. לצערי, גיליתי כי הכרטיסים שבידי מספיקים רק למחלקה השניה - גם היא, כמובן, מרווחת שקטה ונוחה הרבה יותר מכל שהכרתי קודם.
ביום רביעי בשעה 7:51 בבוקר, לאחר שתרנו את רשת פסי הרכבת עשירת העבר של גרמניה במשך כ- 9 שעות, הגענו לתחנת הרכבת המרכזית של המבורג.
לילה "תרבותי" ב-Musik Halle
ביום רביעי בערב, הלילה השני שלנו בגרמניה, הלכנו לראות ב- Musik Halle של המבורג את הפילהרמונית של ברלין מנגנת אלבן ברג. היצירות המנוגנות: Drei Stucke fur Orchester, Violin Concerto וקטעים מתוך ה-Oper Lulu.
בדרך לקונצרט פנתה אלינו אישה כלשהי בפורטוגזית וביקשה כיוון למקום מסוים. התברר שאחת מבנות לוויתי הינה דוברת פורטוגזית, והשתיים החלו לפצוח בשיחה ערה. לאחר שפשפשו השתיים בזכרונן והעלו חרס, קראו לעוברת אורח שלישית שתעזור להן במציאת פתרון. לאחר שגם זו לא הכירה את היעד המבוקש, פנו שלושתן לרביעית והלאה לעובר אורח חמישי, עד שהחמישיה, שעמדה כמספר דקות ושוחחה בעניין רב, הגיעה, כנראה, למסקנה חותכת ושילחה את האישה הלאה ליעדה.
האדיבות האולי מוגזמת הזו לא הייתה יוצאת דופן בטיול, אגב. לא פעם, במהלך פניה בשאלה לאדם ברחוב, נעצרו גם אנשים אחרים ששמעו את תחילת השאלה והצטרפו במהלך התנדבותי לסייע במציאת הפתרון. בעוד אנו מנסים למצוא את דרכנו, עברנו ליד שני קשישים שעברו לידנו קודם לכן והזעיפו פנים לנוכח שפתנו הזרה. חברתי וחברתה החליטו, משום מה, שהשניים נאצים (נאצים גימלאים?), אך זה לא מנע מהן, בהעדר אובייקטים אחרים לתשאול, לפנות אליהם בשאלה. השניים, נאצים או לא, מסרו לנו את ההוראות, ולבסוף שאלו אותנו מניין אנו. כשענינו 'ישראל', התרחקו השניים ואחד מהם אמר באגביות לשני 'Unser Freund Manfried war dort geboren' כלומר 'חברנו מאנפריד נולד שם'. או אולי היה זה 'gestorben', כלומר חברנו מנפריד נפטר שם. בכל אופן, הללו עזבו אותנו במהירות וללא התייחסות נוספת. מותירים אותנו לספקותינו.
לבסוף, הגענו בשעה היעודה ל-Musik Halle. גם כאן נאלצתי, כישראלי, לקנא בעמיתי הגרמנים. בארץ ניתן רק לחלום שהפילהרמונית הישראלית תבצע ערב שלם של אלבן ברג, או אפילו שיינברג, אפילו ששיינברג, הוא אחד האמנים היהודים החשובים ביותר של המאה הקודמת (שיינברג במכתב לקנדינסקי: 'איני אירופאי. איני גרמני. איני אדם. אני יהודי').
בפילהרמונית הישראלית, רבים מהמוזיקאים (כבמקומות רבים בעולם) עייפים מכדי לייגע עצמם בלימוד מוזיקה מודרנית לקונצרט, ומעדיפים להפעיל את תכנות החמישית של בטהובן שנצרב במוחם בשנתם השניה בפילהרמונית. אם הפילהרמונית הישראלית מחליטה כבר לבצע אתFur Orchester Funf Stucke של שיינברג, כפי שעשתה לפני כשנתיים, הרי היא עוטפת אותו בעיסה של מוצרט מצד אחד, היידן מצד שני, ובאך מצד שלישי, ותוקעת אותו בדיוק לפני ההפסקה, כדי שהזקנים לא יצליחו לברוח מהדיסוננס. קהלה של הפילהרמונית הישראלית, המפונק מסדרות פילהרמונית בג'ינס וערבי קלאסי־שמאלצי של דר' אסתרית בלצן, רק שומע על יצירה שחצתה את קו 1900 וכבר מתחיל בגיבוש טקטיקת בריחה מהאולם.
בארץ, אין לתזמורת אומץ לבצע ערב אחד של מוזיקה מודרנית קאנונית - הם יודעים שהקהל שלהם לא יעמוד בזה (וכל זה עלוב עוד יותר, כאשר 90 שנה לאחר היצירות האטונאליות הראשונות, עדיין מוסיקה אטונאלית מוקצית כמודרנית, אך זה כבר נושא אחר).
הקהל הגרמני בקונצרט, הכולל צעירים ומבוגרים גם יחד, ומאוזן מעט יותר מעמיתו הישראלי המזקין, היה סימפטי ושקט למדי (ללא השיעולים הידועים לשמצה של היכל התרבות).
עם זאת, אני חייב לציין את הביקור בקונצרט כחוויה עצובה למדי. ה-Musik Halle היה באותו ערב ריק ברובו, וצריך לזכור שמדובר באולם שמחזיק אולי רבע מכמות הצופים שנכנסת להיכל התרבות. אלוהים אדירים חשבתי לעצמי, לאן הגענו, שהפילהרמונית של ברלין, התזמורת המפורסמת ביותר בעולם, נותנת קונצרט מול קהל של מאתים איש. הרי סך ההכנסות מהקונצרט הזה, שהשתתפו בו כמעט 100 נגנים, היו בוודאי נמוכות יותר מהתשלום הכספי שמקבל תקליטן מחו"ל על הופעה באוקטופוס ביום שישי בערב. כל זה היווה בעיני סימן עצוב לגסיסתה של התרבות הגרמנית. ואכן, לא הצטרפתי לשמחה חסרת הפשר בה נדבקו בנות הלוויה שלי, בהכירן לראשונה את המוזיקה הגרמנית המודרנית.
בימים הבאים בילינו את זמננו בעיר Bergedorf שליד המבורג, שם התאכסנו בבית ידידים, תוך טיולים יומיים ביערות, בבית הקברות הסמוך ובאטרקציות המרכזיות של המבורג: ה-Fernsehenturm (מגדל הטלוויזיה אליו נשקפת העיר כולה), Planten und Blumen (הגן העצום והמרתק שבתוך המבורג הכולל בתוכו גן יפני, גן בוטני וגן צמחי מרפא), ה- Altstar (האגם שבתוכה של המבורג) וה-Rathaus, בית העירייה.
ביום שישי בצהרים ביצעתי את פרדת תחנת הרכבת הראשונה שלי, כאשר נפרדתי על רציף 5 של התחנה המרכזית של המבורג מחברתי, והמשכתי ברכבת הנוסעת מהמבורג לקלן, שם אסף אותי מתחנת הרכבת ידידי הטוב ומיודענו, א. מאן.
עיר הכלבים הנובחים
ברשימות חורף על רשמי קיץ מ-1862/3, כותב דוסטוייבסקי על הקתדרלה (ה-Dom) הגדולה של קלן: 'אודה ואתודה, תליתי תקוות גדולות בקתדרלה: עוד בנעורי, כשלמדתי אדריכלות, שרטטתי אותה בחרדת קודש. בדרכי חזרה דרך קלן, כלומר, לאחר חודש, בשובי מפאריז, הבטתי בקתדרלה שנית וכמעט שרציתי להתחנן לסליחתה, על שלא תפסתי בפעם הראשונה את יופיה; כמו קאראמזין שכרע על ברכיו, בדיוק לאותה תכלית מול מפלי הריין'. את הקתדרלה של קלן אומנם לא שרטטתי מעודי, אך הקריאה בדוסטוייבסקי כבר גרמה לי לצפות בשקיקה לביקור בקתדרלה.
והנה, ללא כל הכנה, הייתה הקתדרלה המראה הראשון שנשקף אלי בהגיעי לקלן. מיד כשיצאנו אני וידידי מר מאן מה-Koln Haputbahnhof, תחנת הרכבת המרכזית של קלן, נדהמתי לגלות את המבנה המרשים ביותר שראיתי מימי. הקתדרלה של קלן, אפורה ושחורה, וצריחיה עטורים בכלבי הגהינום הנובחים לכל עבר, קדמה אותי, תוקפנית, מרושעת ומתריסה מול השמיים, בהדר הגותיות הנהדרת שלה. 'איך מצליחים אנשים לישון שינה הגונה בעיר שקיים בה מבנה כזה?' היא השאלה שניקרה במוחי מיד בראותי את הקתדרלה.
בערב הבא, כשחזרתי ל-Haputbahnhof לאסוף את חברתי מהתחנה, התפתיתי להיכנס לחצר הקתדרלה. הקתדרלה העצומה, שבנייתה ארכה כ-600 שנה, מציבה מולך איומים ופלאים ארכיטקטוניים חדשים מכל כיוון. כשנכנסתי לחצר והסתובבתי בחושך בינות הקברים השחורים שבחצר הכנסיה, פסלי המושיע הצלוב ופסלי הכלבים הנובחים, התמלאתי פחד. פחד מהכלבים הנובחים שהתערב בפחד מפני אנשים שנמצאים, אולי, במחשכי חצר הקתדרלה. פחד מפני גרמניה הישנה ומפני גרמניה החדשה.
רק ביומי השלישי בקלן הדריך מר מאן אותי ואת חברתי בביקור בקתדרלה, במסגרתו נכנסנו גם לתוכה. הקתדרלה, הנמנית על 28 פלאי התבל המוכרים על־ידי האו"ם, מכילה, כך סיפר לנו ידידי, גם חלק אנטישמי סגור לקהל המלא בפסלים המתארים את היהודים כחזירים (אגב, החלק סגור לא משיקולי פוליטיקלי קורקט, כך הבטיחו לנו).
קלן, אגב, התגלתה לנו במהלך הימים הבאים כעיר ידידותית, צעירה ומעניינת. מאן, שסידר לי עם הגעתי שני מקומות שינה שונים, שיכן אותי לבסוף, לבקשתי, אצל דוקטורנטית צעירה (להלן א.ק.) הכותבת עבודת דוקטורט על יהודי מוסקווה.
א.ק. אירחה אותנו אירוח למופת במשך שלושה לילות, דואגת לכל מחסורנו. בבקרים ובערבים, היינו מנהלים שיחות בילינגוויסטיות כאשר היא מדברת בעברית (היא לומדת את השפה לצורך הדוקטורט) ואני בגרמנית, שנינו מתקנים אחד את השני במקרי הצורך.
ספרייתה של א.ק. מכילה ספרים רבים על יהדות, יהדות עכשווית ויהדות אירופה בפרט. מאחר שא.ק. אינה יהודיה, התפלאתי ושאלתי לפשר העניין את מר מאן שהשיב לי בתיאור קבוצה מסוימת בגרמניה המחפשת את שורשיה התרבותיים גם דרך היהדות.
העניין המוזר באמת היה שבמהלך שהייתי בגרמניה, נתקלתי אך ורק בגרמנים דוברי עברית (אף אחד מהם לא יהודי, לצורך העניין). האחד, ק.ס., בעלה הגרמני של הישראלית ששיכנה אותנו בהמבורג, דובר עברית משהות של מספר חודשים בקיבוץ. בקלן פגשתי סוחרת אומנות בשם א. שדיברה גם היא מעט עברית, את א.ק. שדיברה עברית לא רעה כלל, כמו גם את רעייתו של ידידי א. מאן ששוחחה עברית שוטפת ומצויינת.
אין לי ספק שקשר יהודי־גרמני חזק מסוג כלשהו התגלה בפני בפגישות הללו. עם זאת, לצערי, לא היה סיפק בידי לרדת לשורשה של תופעה זו.
במהלך שהייתי בת שלושת הימים בקלן, ניהלתי מספר שיחות פילוסופיות ארוכות, אינטנסיביות ומרתקות עם מר מאן, שהציג בפני מציאות פילוסופית מעניינת, מורכבת ושונה מהמוכרת לי. על שיחות אלו ועל תוצאותיהן, אספר, עם זאת, בהזדמנות אחרת, כאשר תבשיל העת.
ברכבת לדכאו
Dachau Blues
Dachau Blues
Dachau Blues
Those poor Jews
(Dachau Blues from Trout Mask Replica, by Captain Beefheart)
הדרך חזרה לארץ כללה בתוכה תקרית בעלת גוון אנטישמי מוטל בספק שהעיבה, אני מצטער לציין, על נסיעתי כולה, ואשר ייסרה אותי מאותו רגע ואילך. ביום שני בלילה, חיכינו אני וחברתי לרכבת שתוביל אותנו לשדה התעופה באחד מרציפי ה-U-Bahn (הרכבת התחתית) של ה- Haputbahnhof של מינכן.
לאחר שפניתי לאישה ובקשתי ממנה עזרה בפענוח לוח זמני הרכבות, הציע אחד מהגברים שעמד בקרבתנו את עזרתו וסייע לנו במציאת הרכבת הנכונה. לבסוף, לאחר שסייע לנו, שאל אותנו לאן אנחנו נוסעים. ניסיתי להתחמק מתשובה ועניתי שלשדה התעופה.
'לאן אתם טסים?' שאל.
'לישראל,' עניתי לבסוף.
'זה הבית שלכם?'
'כן,' עניתי.
כאן נפסקה, באורח טבעי, השיחה, אולם בדיוק בזמן שעמדתי לעזוב את תחנת הרכבת (הרכבת הבאה לשדה התעופה הגיעה רק כשעה וחצי מאוחר יותר) הגיעה לתחנה הרכבת לדכאו.
'היי,' פנה אלי לפתע האדם בעליצות מסויימת 'Don't you want to go to Dachau?' טרוד במחשבות אחרות, ועם זאת המום ונבוך, הנדתי בראשי במהירות. 'Yes, I guess you wouldn't want to go there', צחק והמשיך בדרכו.
לפתע, במהירות, צץ בלבי מה שהודחק יותר מיובל. אני חושב שבאותו רגע, בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי יהודי. באותו רגע בתחנת הרכבת במינכן, הרגשתי יותר שייכות לעברי מאשר הרגשתי בימי חיי. אפשר להוציא את היהודי מהגטו אבל אי אפשר להוציא את הגטו מהיהודי, אומרים. באותו רגע הבנתי שגם מתוכי אי אפשר להוציא את הגטו.
ביממה הראשונה לא סיפרתי לחברה שלי על המקרה, על מנת שלא להעציב אותה בזמן שהותנו בגרמניה. כמה הרהרתי במשפטים הבודדים הללו, ניתחתי אותם והוצאתי אותם מפרופורציה. האם נאמרו בכוונה תחילה? או אולי היו בדיחה לא מוצלחת?
ברגעים אחדים ממש התביישתי ביהדותי הרגישה המנסה לייצר מכל משפט אנטישמיות סמויה, וברגעים אחרים היה לי ברור שהאנטישמיות במשפט כלל לא סמויה. מרוב חשיבה כבר אינני בטוח אם אותו אדם היה כלל גרמני או אמריקאי. לעיתים נדמה לי שדיבר בגרמנית עם מבטא אמריקאי, ולעיתים נדמה שדיבר באנגלית במבטא גרמני. קיוויתי שאני פאראנואיד, קיוויתי שאולי היה תייר, ויותר מכל - הצטערתי על כך שנולדתי יהודי.
וכך הדבר הנורא ביותר שגיליתי על הגרמנים בתקופת השהות שלי בגרמניה, היה לחרב פיפיות, וגילה לי דברים נוראים בעצמי. למעשה, אני לא חושב שגיליתי בטיול הזה דבר אחד על הגרמניות, מבלי לגלות גם דבר אחד, מקביל שונה או מנוגד, אבל תמיד קשור ליהדות. וכך, הטיול בגרמניה הפך, מבלי שרציתי, גם לטיול בנבכי היהדות שלי. למה היהודים הכי דגולים שהיו לעם הזה גדלו כולם בגרמניה? היינה, מרקס, פרויד, מאהלר, שיינברג, איינשטיין. רק בגרמניה יכול, אולי, היהודי להיות יהודי. האם להיות יהודי הוא להיות נרדף?
חזרה לארץ
חזרתי לארץ בתחושות קשות. בנמל התעופה בן גוריון, בציפייה הארוכה למזוודות, שמעתי שני צעירים בני טובים מספרים לאדם זקן כיצד רימו את הגרמנים ונסעו ברכבת התחתית של מינכן שבוע בלי לשלם. הישראלי לא מסוגל לנסוע לגרמניה בלי לנסות לדפוק את הגרמנים. הוא לא מסוגל להפנים ולפעול בגבולות מערכת שמעניקה אמון בפנימיות שלו, ומותירה בידיו את זכות הבחירה. גם הבחורה הישראלית ששיכנה אותנו בהמבורג סיפרה לנו שנסעה שבועות באוטובוסים בלי לשלם (במערכת הגרמנית לא בודקים לך כרטיס כשאתה עולה לאוטובוס. אם חסר לך כרטיס אתה יכול ללכת לנהג ולקנות) עד שהגיע יום אחד כרטיסן והחתים לה אזהרה בדרכון. ירדנו מהמטוס ונהג המונית רימה אותנו במחיר בין נתב"ג להרצליה.
מה דפוק בארץ הזאת שאנשים פה חייבים להתמקח, לדפוק ולרמות אחד את השני? בארץ הזאת שאי אפשר להשיג כל שום דבר במחיר האמיתי, המחיר היחיד שמתקרב לאמיתי הוא מחיר הקומבינה. אנחנו כל הזמן עסוקים להשיג בקומבינה את המחיר שמגיע לנו. הכל בקומבינות. כל הרשתות מוכרות לנו תלושים ועסקים בקומבינות.
אני לא מרגיש שאני מסוגל לחיות כאן, אבל גם לא בכל מקום אחר. אחד הדברים שהטרידו אותי בגרמניה היה שבפעם הראשונה בחיי הרגשתי שישראל ממלאת את תפקידה כבית יהודי. הרגשתי לפתע שישראל מבטיחה ליהודי הרגשת ביטחון בין דומיו, תחושת עדר מרגיעה.
שלושה ימים אחרי שהגעתי פרצו המהומות בשטחים ובארץ כולה. הארץ הצטמצמה למספר ערי פריפריה בגוש דן, וכל השאר שטח הפקר. אנשים פוחדים לבקר את השטחים, ירושליים, הגליל, רמלה, לוד, יפו. אנשים שעוצרים בצמתים מרכזיות נשלפים מהמכונית ומוכים על ידי המון זועם. הפכנו למדינה שהמיעוט בה מפחיד את הרוב והרוב מפחיד את עצמו. הרגשת סוף בית שלישי שורה באוויר. הימין והשמאל מכים אחד בשני, ובינתיים שניהם מוכים אנושות. השופט לנדוי התראיין לעיתון הארץ ודיבר על סוף הבית השלישי. אני מוטרד וזועם לאורכו של היום. לפתע, אותה התעלמות פוליטית של הצעירים הישראליים נדמית לי כחיידק טורף שעומד להכות בנו תוך ימים אחדים.
איני יכול לפנות לשום מקום בעולם. אני פליט, כמו רבים אחרים. איני מסוגל לראות את מקומי במקום רדוף שדי העבר הזה, אך קשה לי גם לראותו בינות שדי העבר האירופאיים. לעולם לא אפנה למערב האנגלו־סאכסי. אני קלוע בין אירופה לאסיה. את הבחירה אאלץ לעשות. כל דור מחדש, זו המשמעות של היות יהודי.
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש