בסוף דצמבר 2007 התפרסמה ב"ניו יורק טיימס" כתבה תחת הכותרת, "עם התחממות כדור הארץ, וירוס טרופי מגיע לאיטליה". בכתבה סופר על כפר קטן בצפון איטליה, קאסטיליונה די סרוויה, אשר בקיץ האחרון התגלו בו עשרות מקרים של קדחת טרופית המועברת על־ידי יתושי "נמר", קדחת שבימים כתיקונם ניתן למצוא אותה באזור האוקיינוס ההודי ובאזורים טרופיים אחרים. רשויות הבריאות המקומיות התגייסו כמובן לברר כיצד קרה הדבר, ועד מהרה נמצא האשם: התחממות גלובלית. לרוברטו ברטוליני, מנהל התוכנית לבריאות וסביבה של ארגון הבריאות העולמי, הדברים ברורים כשמש: "שינוי אקלימי יוצר את התנאים שמקלים על היתוש לשרוד, והדבר פותח את הדלת למחלות שקודם לכן לא היו כאן. זוהי סוגיה אמיתית, כאן ועכשיו. זה לא משהו שפעיל איכות סביבה משוגע מזהיר מפניו".
בכתבה זו, כמו גם ברוב המכריע של הכתבות והדיווחים בעיתונות, באינטרנט, בטלוויזיה, ברדיו ובכל אמצעי תקשורת אחר בעולם כולו, ההתחממות הגלובלית נתפסת כאקסיומה, כדבר שאינו מצריך הוכחה, וכנבל פוטנציאלי שניתן להאשימו בכל פגע על פני האדמה. החל מהוריקנים קטלניים וכלה במגיפות מסתוריות הפוגעות באירופה העשירה והשלווה. הכותבים והעורכים של כתבות אלה יודעים היטב שמבחינת קהל קוראיהם האמירות הבאות נחשבות כעובדות החרוטות בסלע:
- אנו נמצאים כיום בעידן של התחממות גלובלית.
- ההתחממות נגרמת בשל זיהום הנוצר על־ידי האדם.
- ההתחממות הינה תהליך שלילי, שאם לא ייעצר במהירות, ימיט על האנושות שואה איומה, בשילוב של המסת קרחוני הקטבים, עליית מפלס פני הים, זינוק הטמפרטורה באזורים מיושבים ועוד ועוד.
- ניתן לעצור את ההתחממות הגלובלית, אם כל אחד ואחת מאתנו יחליף את מכוניתו לרכב היברידי, יתקין בביתו נורות פלורוסנט, יקנה כרטיסים להופעה של 2-U ויפגין בגרון ניחר נגד כוונותיהם הזדוניות של תעשיינים רשעים להקים מפעל חדש באזור התעשייה המקומי.
כאשר כל אלה אינם דורשים הוכחה, כך גם האמירה שתנאי האקלים בצפון איטליה הולכים ונעשים דומים לתנאי האקלים באוקיינוס ההודי אינה דורשת הוכחה. ובכל זאת, אנו חיים בעידן שבו לא צריך לקום מהכורסה כדי לבדוק נתונים. אז פתחתי לשונית חדשה בדפדפן האינטרנט שלי, והלכתי לבדוק מהי הטמפרטורה השנתית הממוצעת בבולוניה שבאיטליה. התשובה היתה: 13.5 מעלות צלזיוס. מיד לאחר מכן שיניתי את מחרוזת החיפוש, ובדקתי מהי הטמפרטורה השנתית הממוצעת במומבאי שבהודו. התשובה: 27.2 מעלות צלזיוס.
יתוש "נמר",Aedes Albupictus (צילום: הממשלה הפדרלית של ארצות הברית של אמריקה)
כעת, אפילו לשיטתם של המחמירים ביותר מבין המאמינים בהתחממות הגלובלית, תופעה זו גורמת לעלייה ממוצעת של כמה עשיריות המעלה בטמפרטורה. נרשה לעצמנו להתפרע, ונניח שההתחממות הגלובלית הכתה באופן קשה במיוחד באזור צפון איטליה, וגרמה שם לעלייה של מעלה שלמה בטמפרטורה הממוצעת. עדיין הטמפרטורה השנתית הממוצעת במילאנו תהיה כ-14.5 מעלות צלזיוס. באיזו מידה הדבר מקרב את האקלים של אזור זה לאקלים הטרופי של מומבאי, עם 27.2 מעלות צלזיוס בממוצע שנתי? האם קרב ובא היום שבו המוני ישראלים שזה עתה סיימו את שירותם הצבאי ינהרו להרי האלפים כדי "לתפוס ראש", לבושים בבגדי ים?
את פרץ הספקנות הפתאומי שלי כלפי כתבות מהסוג שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" ניתן לייחס לעובדה שבימים בהם התפרסמה הכתבה הייתי עסוק בקריאת ספרו של מייקל קרייטון, "State of Fear" (יצא לאור בתרגום עברי בהוצאת מעריב־הד ארצי תחת השם "שלטון הפחד"). ספר זה הוא כולו כתב האשמה תקיף נגד האמונה הבלתי מעורערת בהתחממות הגלובלית, ובעיקר נגד אלה הדואגים להפיצה וללבותה באמצעי הפחדה שונים ומשונים: ארגונים סביבתיים, פוליטיקאים, ידוענים למיניהם וכן הלאה. הספר יצא לאור בסוף שנת 2004, וכפי שניתן לראות, בשנים שעברו מאז התחזק עוד יותר מעמדה האקסיומטי של ההתחממות הגלובלית.
אך לפני שנדון בספר יש להקדיש מעט מקום לסופר וליצירתו. נקדים ונאמר, מייקל קרייטון אינו משתייך לקבוצת הסופרים הכוללת את פיודור דוסטוייבסקי, פיליפ רות, תומאס מאן וש"י עגנון. יצירתו הספרותית אינה מכוונת להעמיק בנבכי נפשו של האדם ולהביא את הקורא לחוות קתרזיס רוחני. קרייטון פועל בשדה ספרותי אחר, שלדעתי קרוב הרבה יותר ליצירה טלוויזיונית מאשר לספרות קלאסית. אך כל זה אינו אומר שיצירתו חסרת חשיבות. נהפוך הוא, כקורא מושבע של ספריו אני יכול להעיד שכל אחד מהם הביא אותי למחשבה חדשה ומעמיקה על העולם שבו אנו חיים, ועל הסביבה שבה אנו פועלים. אם יצירותיהם של טולסטוי ובלזאק גורמות לנו להתבונן בנפשנו פנימה, ספריו של קרייטון מעודדים אותנו להתבונן סביבנו החוצה.
קרייטון נולד ב-1942 בשיקגו, ובבגרותו החליט ללמוד רפואה. ב-1969 הוא קיבל תואר דוקטור לרפואה, אך מעולם לא עסק במקצוע זה. בשנות השישים הוא עבר להתגורר בקליפורניה ולעסוק במחקר מדעי בסן־דייגו, אך כבר בעת לימודיו הוא החל לכתוב, ובאותה שנה בה הוענק לו תואר הדוקטור התפרסם ספרו הראשון, "זרע אנדרומדה". בארבעים השנים שחלפו מאז הפך קרייטון לאחד הסופרים המפורסמים ביותר בארצות־הברית ובעולם כולו, אך לקריירה הספרותית שלו היה כל אותו זמן קשר בל־יינתק לרקע המדעי שלו. קרייטון הוא הסופר הבולט ביותר בימינו בתת הז'אנר הספרותי הכולל ספרי מתח שעלילתם מתרחשת על רקע התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות בנות ימינו. למרות שכמה מספריו עסקו בנושאים אחרים (כמו למשל "שוד הרכבת הגדול"), מרביתם נוצרו על בסיס הנוסחה המצליחה שהחלה ב"זרע אנדרומדה".
בקצרה ניתן לתאר את הנוסחה הזאת כך: התפתחות מדעית בתחום כלשהו פותחת אפשרויות טכנולוגיות חדשות ומלהיבות, אך המציאות מלמדת כי כוונות רעות ורשלנות מצד פוליטיקאים, אנשי עסקים מושחתים ומדענים תאבי בצע עלולות להביא לניצול ההתפתחות המדעית לרעה, ואולי אף להמיט אסון על האנושות. או אז נחלץ לעזרה אוסף של אנשים (שנפגשים במקרה או שלא במקרה), הכולל, בין היתר, מדענים, רופאים ובעלי מקצועות אחרים, שבזכות תושייתם, אומץ לבם ובעיקר - הידע בו הם מחזיקים, מצליחים למנוע את הפורענות.
כתיבתו של קרייטון, יותר מכל דבר אחר, דומה לכתיבת תסריט קולנועי או טלוויזיוני. הוא מתאר בפירוט כה רב את גיבוריו ואת הסביבה שבה הם פועלים, עד כי לבמאי ממוצע לא נותר הרבה פרט לבחירת השחקן והשחקנית שיגלמו את המדען המסוקס ושותפתו הבלונדינית (ראו ג'ף גולדבלום ולורה דרן ב"פארק היורה"). סגנון זה הופך את הקריאה בספריו של קרייטון לחוויה הדומה לצפייה בסרט מתח, ולמרות נפחם העבה בן מאות העמודים הם נקראים בשטף ובנשימה עצורה. אין זה פלא, לכן, שבשלב מסוים מימש קרייטון את הפוטנציאל ההוליוודי שלו, ויצר את אחת מסדרות הטלוויזיה האמריקאיות המצליחות ביותר, E.R, בנצלו לשם כך את השכלתו הרפואית והשנים אותן בילה במוסדות מחקר רפואיים. אך מתחת להצגה ההוליוודית מעביר קרייטון, לאורך כל יצירתו, מסר חברתי מובהק: דעו לכם, הוא אומר לקוראיו, שהמדע והטכנולוגיה אינם נושאים בחובם בשורות חיוביות בלבד. ההתפתחויות המדעיות עלולות ליפול כטרף קל בידי מדענים ופוליטיקאים שהאינטרסים שלהם אינם בהכרח זהים לאינטרסים של האנושות כולה.
מה שהופך את המסר של קרייטון לאמין הוא העובדה שהאיש באמת מבין בנושאים עליהם הוא כותב. קרייטון הוא איש מדע אמיתי, במובן זה שהוא מתעדכן ולומד את החידושים המדעיים והטכנולוגיים ללא הפסק, ויש לו הרקע האישי והאקדמי לעשות זאת. אם ניקח, לדוגמה, את ספרו המפורסם ביותר, "פארק היורה", בו מתואר מיזם מדעי־מסחרי לשיבוט דינוזאורים פרה־היסטוריים באמצעות דנ"א שנמצא בשרידי מאובני ענבר, הרי שניתן לומר כי גם אם מיזם דומה עדיין אינו ניתן לביצוע מעשי (מסיבות כאלה או אחרות), סביר להניח שהבסיס המדעי התיאורטי לביצועו קיים זה מכבר והופיע בפרסומים מדעיים מוכרים, וכך הגיע קרייטון לרעיון.
ב"פארק היורה", כאמור, מתאר קרייטון כיצד ההתפתחויות המדעיות בתחום הביולוגיה (ובעיקר הדנ"א) עלולות להיות מנוצלות לרעה על־ידי יזם תאב בצע מתחום הבידור; בספר ההמשך, "העולם האבוד", מתואר כיצד אותן יכולות מדעיות מנוצלות לרעה על־ידי תעשיית התרופות; ב"איש המסוף" (שהתפרסם בעברית גם כ"האדם האלקטרוני") מתאר קרייטון כיצד שאפתנות קרייריסטית של צוות רופאים בבית חולים בלוס אנג'לס מביאה לעריכת ניסוי קליני הרסני ורצחני; הספר "טרף" מצייר תמונה מדכאת, בה חברת היי־טק חסרת מעצורים גורמת לפיתוח בתחום הננו־טכנולוגיה לצאת מכלל שליטה באורח קטלני במיוחד.
בשורה התחתונה, טוען קרייטון, פיתוחים מדעיים יכולים להיות עניין מסוכן, והחברה חייבת להחזיק בידה אמצעים לאיזון ובקרה מול כוחם העצום של המדענים. ומהיכן נובע כוח עצום זה? ממקור אחד ויחיד: ידע. המדענים מחזיקים בידע, בשעה שרוב בני האדם משוללים משאב זה, והדבר נותן בידי המדענים (ובעלי בריתם אד־הוק) עוצמה אדירה.
נחזור להתחממות הגלובלית ול"שלטון הפחד". מבחינה ספרותית, זהו אחד הספרים הפחות טובים שכתב קרייטון, אם לא הגרוע מכולם. כמה מקווי העלילה היסודיים משוללים כל היגיון בסיסי, כמו למשל העובדה שסוכן ממשלתי, במסגרת פעולות מבצעיות נגד ארגון טרוריסטי, מצרף אליו פעם אחר פעם אזרחים נטולי כל הסמכה, הכשרה או ניסיון בפעולות מסוג זה, וזאת גם אחרי שאזרחים אלה נפצעים באורח קשה וכמעט מאבדים את חייהם. זהו מסוג ההיבטים שהקורא מצפה שייוותרו במישור הריאליסטי של העלילה ולא יגלשו למחוזות הדמיון המאולץ.
הסיבה לרשלנות הספרותית של קרייטון במקרה זה מקורה, לעניות דעתי, בכך שאת הספר הזה הוא כתב בראש ובראשונה כמניפסט אידיאולוגי וחברתי, ולא כרב מכר שגרתי. כאמור, בכל ספריו של קרייטון מובלע מסר חברתי, אך במקרה זה לא קשה להבחין שהסופר משקיע מאמץ רב מהרגיל להנחות את קוראיו ולוודא שאיש מהם לא יפספס את המטרה האמיתית של היצירה. ראשית כל, הוא מציין עוד בפתיחת הספר שעלילת הספר היא פרי הדמיון, אך הערות השוליים אמיתיות, כלומר מפנות למקורות אקדמיים אמיתיים. ואכן, בספר יש לא מעט הערות שוליים המפנות לספרות אקדמית עשירה, ובסופו מופיעה ביבליוגרפיה ארוכה שלא היתה מביישת ספר מחקר לכל דבר. הספר גם כולל גרפים ותרשימים המבוססים על ספרות מחקרית.
בנוסף, שותל הסופר בפי גיבוריו מונולוגים ודיאלוגים ממושכים בהם הם דנים ומתווכחים בנושא ההתחממות הגלובלית ובנושאים אחרים מתחום האג'נדה הסביבתית. מכיוון שחלק ניכר מזמנם מבלות הדמויות כשהן משייטות במטוס מנהלים בין לוס אנג'לס לבין יעדים שונים ברחבי העולם, הרי שיש להם פנאי רב לעשות כן, ובתוך כך להעביר את דעתו של הסופר בכל אחת מהסוגיות, שכן ברור מיהם "הטובים" ומיהם "הרעים" בסיפור.
ואם לא די בכל זה, טורח קרייטון ומצרף אחרית דבר פובליציסטית בה הוא שוטח את השקפתו הבלתי אמצעית על נושא ההתחממות הגלובלית ועל נושא איכות הסביבה בכלל.
התחממות גלובלית או מדרון מוסרי חלקלק? (צילום אילוסטרציה: באדיבות קווין קונורס)
התזה של קרייטון בנויה מחלקים רבים, לא כולם קשורים זה בזה. ראשית, העובדות מראות שמאז 1850 עלתה הטמפרטורה הגלובלית הממוצעת בהיקף זניח לחלוטין של כמה שברירי המעלה, כאשר באתרים רבים בעולם הטמפרטורה הממוצעת ירדה. לפי קרייטון, הסיבה העיקרית להתחממות שנמדדה היא הגידול בשימושי הקרקע (land use) במטרופולינים הגדולים ברחבי העולם. למעשה, ניתן לראות שבשטח עירוני גדול כמו ניו־יורק עלתה הטמפרטורה הממוצעת, בשעה שבשטח בעל מאפיינים כפריים יותר המצוי רק כמה עשרות קילומטרים מעיר זו, הטמפרטורה הממוצעת ירדה. מן המפורסמות הוא שבעיר הגדולה הטמפרטורה גבוהה יותר מאשר בשטח כפרי, וזאת עקב הריכוז הגבוה של אנשים, בתים ומכוניות על פני שטח מצומצם יחסית. זו, לדעת קרייטון, הסיבה העיקרית להתחממות, ולא גזי החממה, כפי שמקובל לחשוב.
הבעיה העיקרית, גורס קרייטון, היא היומרה של בני האדם, לפיה מצד אחד אנו מסוגלים להשפיע על האקלים של כדור הארץ, ומצד שני אנו מסוגלים לתקנו. זוהי יהירות אנושית טיפוסית. למרות כל ההתפתחויות המדעיות, אנו יודעים מעט מאד על האקלים, על מה שמניע אותו, על מה שגורם לתופעות שונות הכלולות בו, ועל מה שיכול לשנותו. בין מעט הדברים שאנו כן יודעים נכללת העובדה שכדור הארץ עבר בהיסטוריה שלו מחזורים שונים של תופעות אקלימיות, ובתוכן תקופות של התחממות ושל קיפאון. איש לא יודע להסביר מה בדיוק גרם למחזורים אלה.
מכאן עובר קרייטון לפסים אישיים. כתושב ותיק של לוס אנג'לס, וכחבר ותיק לא פחות בקהילת הידוענים של תעשיית רבי המכר, הסרטים והטלוויזיה ההוליוודית, הוא מציג בספר זה את דעתו האמיתית על שכניו מעבר לרחוב. הוא מצייר את ארגוני איכות הסביבה (הנפוצים בקליפורניה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם) כשיתוף פעולה בין עורכי דין תאבי כוח, שחקני קולנוע שטחיים ורודפי פרסום, אנשי יחסי ציבור ציניים ונדבנים מיליארדרים חסרי כל עכבות מוסריות. הצלע היחידה שחסרה בשילוב הלא־סימפטי הזה היא הצלע המדעית. בארגוני איכות הסביבה לא תמצאו מדענים, גורס קרייטון, או לכל הפחות לא תמצאו מדענים אמיתיים, שעדיין לא מכרו את נשמתם לשטן.
האנשים האלה, מונעים משיקולים של כוח, יוקרה ואידיאולוגיה, עוסקים באופן שיטתי בהפחדת הציבור ובציור תסריטי אימה לפיהם העולם מתקרב לקיצו, וערים שלמות עומדות להימחק מעל פני האדמה. באחרית הדבר הפובליציסטית שלו יוצר קרייטון הקבלה בין האמונה בהתחממות הגלובלית לבין אמונה אחרת שרווחה בארצות הברית ובגרמניה בתחילת המאה העשרים: אאוגניקה. האאוגניקה גרסה כי ישנן הוכחות מדעיות שבני אדם מסוימים, בין אם בשל מוצאם הגנטי ובין אם בשל תכונות אחרות שלהם, נחותים מבני אדם אחרים, ועל כן יש למנוע ככל שניתן את התרבותם של בני אדם אלה, במטרה למנוע את הידרדרות האנושות כולה למחוזות של ברבריות. בגרמניה של שנות השלושים של המאה העשרים שימשה האאוגניקה כאחד הצידוקים החזקים ביותר שגרמו לקהילה הרפואית במדינה זו לתת גיבוי למדיניות של המשטר הנאצי בכל הקשור להשמדת נכים, חולי נפש, מפגרים, הומוסקסואלים, ובסופו של דבר, יהודים.
הבסיס המדעי לתיאורית ההתחממות הגלובלית אינו גדול בהרבה, אליבא דקרייטון, מהבסיס המדעי לתיאורית האאוגניקה.
על דבר אחד קשה להתווכח עם קרייטון: בכל הקשור לעניינים מדעיים, רוב בני האדם ניזונים ממקורות עקיפים, מעובדים ולעתים רבות מוטים, ולא מהמקורות המדעיים הראשוניים והמקצועיים. באחד מפרקי "שלטון הפחד" מתנהל ויכוח בין המדען (הגיבור הראשי, שהוא גם לוחם קרבי ללא חת, מטפס הרים ואיש אשכולות) לבין מפיקה הוליוודית טיפוסית ובלתי נסבלת. המדען שואל את המפיקה (בלעג): מהיכן את יודעת כל כך הרבה על התחממות גלובלית? והיא משיבה: אני קוראת כל שבוע את מדור המדע של ה"ניו־יורק טיימס". זוהי האמת, בסופו של דבר. המהדרין בינינו עוד טורחים לקרוא את מדור המדע. השאר קוראים במקרה הטוב כתבות כמו זו המספרת על מגיפת יתושי ה"נמר" בצפון איטליה. הרוב לא קוראים דבר.
לרובנו חסרים הכישורים, ההשכלה, הזמן, היכולת או הרצון לקרוא מאמרים מדעיים אמיתיים המתפרסמים בכתבי־עת דוגמת "Science" ו"New England Journal of Medicine". אנו מסתמכים על כתבים לענייני מדע שיעשו בשבילנו את העבודה וידווחו לנו, למשל, כי במחקר חדש נמצא קשר בין האזנה למוזיקה של בריטני ספירס לבין סרטן המעי הגס. אודה ולא אבוש, עבורי מייקל קרייטון הוא מקור אמין בהרבה לחומר מדעי מכל העיתונים גם יחד. אך הבעיה הבסיסית נותרת ללא שינוי: אנו נחשפים לחידושי המדע, כמו גם לאזהרותיו, באמצעות מסננים עבים, שלחלק נכבד מהם יש סדר יום מובהק. סדר היום הזה אינו חייב להיות אידיאולוגי או פוליטי. קחו לדוגמה את ההטיה הנפוצה ביותר בתקשורת: רייטינג. בשם המרדף הקדוש אחר סנסציות תוכלו למצוא כותרות בסגנון הבא: "בעודו מטיף להקטנת הזיהום הסביבתי, משייט לו נשיא צרפת במטוסי מנהלים פרטיים בדרכו לחופשה עם חברתו הדוגמנית". כתבה מסוג זה, שמטבע הדברים תמשוך יותר קוראים מאלף מאמרים מדעיים גם יחד, נושאת בחובה אין ספור הנחות יסוד המועברות באופן נסתר אל הקורא, ובראשן ההנחה שהגזים הנפלטים ממטוסים משפיעים באופן ישיר על אקלימו של כדור הארץ.
בסופו של דבר, חשיבות ספרו של מייקל קרייטון, "State of Fear" , היא בספקו חומר למחשבה על העולם שבו אנו חיים והחברה בה אנו פועלים וממנה אנו מושפעים. ייתכן כי מבחינה מדעית צרופה קרייטון טועה ובגדול, אך תרומתו היא בכך שהוא מחדיר בנו ספקנות כלפי מוסכמות חברתיות ופוליטיות המקבלות את מעמדן הבלתי מעורער בראש ובראשונה תודות לבורותם של רוב בני האדם. הבורות, אומר לנו קרייטון, היא האויב הגדול ביותר שלנו.
|
קישורים
קדחת טרופית - קדחת הצ'יקונגוניה (ויקיפדיה)
דו"ח על התפשטות הקדחת באיטליה של המרכז האירופי למניעה ופיקוח על מחלות
התזה של קרייטון - מאמר המפרט את דעתו של קרייטון על התחממות גלובלית
מייקל קרייטון: ממדען לסופר - מאמרו של טל כהן באייל הקורא
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש