 |
|
ואולי כל האגדות שסיפרו לנו בילדותנו רק מפריעות לנו למצוא אהבה אמיתית, כאן, בעולם האמיתי.
|
|
| טור אישי • שלי אורון • יום ג', 15/8/2000, 22:17 |
|
| |
אהבה... נתבקשתי לכתוב כתבה על אהבה, ומיד נדדה שנתי בנסיון להחליט מה באמת בעצם אני חושבת על אהבה, ואיך (אם בכלל) אני כותבת עליה כתבה שלמה, ראשונה במספר לעיתון חי ונושם ורציני.
ראשונה עלתה למחשבתי ידידת צבא שלי, ע'. בזמנו (לפני מיליונתלפים שנה בערך, בימי הצבא התמימים והישנים שלי), בהיותה משודכת כבר שנתיים לאהבת חייה דאז, טענה, בשיא הרצינות, שלדעתה יש לכל אדם אהבה אחת שנועדה בשבילו. היא סיפרה אז עד כמה היא שמחה שהיא עם ד', אהבת חייה, כפי שנכתב בשמים כשנולדה - הגרסה החילונית של ע' ל'בת פלוני לאלמוני'. לסיפור האגדה הזה נודע לימים סוף עצוב למדי. ע' ו־ד' נפרדו באיבם.
התפישה המוטעית, לדעתי הצנועה לפחות, של ע', היא תפישה שגורה בימינו, שנובעת אולי מהחינוך הסביבתי הלקוי. מי מאתנו לא גדל על האגדות של האחים גרים על הנסיכה שישנה 100 שנה עד שהגיע אביר חלומותיה, האיש שנועד לה, כנראה עוד בטרם נולד, והעירה לחיים חדשים לאושר ולעושר עד עצם היום הזה. או על סינדרלה, עם נעל הזכוכית, שרק לה הנסיך יכול היה להינשא, וכמובן לחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה.
אגדות זה דבר יפה, ואני האחרונה שאתלונן על ישיבה עם כמה בנות (או בנים חובבי הז'אנר) מול סרט קיטש עם סוף מהאגדות, אבל החיים - לחוד. משהו בתפישה הזו, לדעתי (שתוסיף להיות צנועה עד סוף המאמר), מעוות את היכולת האמיתית להתמודד עם האהבה, הזוגיות וכל הרגשות המוזרים הללו. החיים לא נגמרים בחתונה, או במעבר לגור ביחד: הם רק מתחילים שם, והדרך אל האושר והעושר עוד ארוכה.
בתפישה שכזו, אדם שחונך וגדל להאמין באושר ובעושר של האגדות עשוי להחמיץ את החלק הקשה אך המאתגר (ואפילו הנחמד) באהבה אמיתית. אם 'בת פלוני לאלמוני' נקבעה מראש בשמים, מדוע שנשקיע מאמץ על מנת שהקשר יעבוד? שאלוהים יעבוד קשה. לרוע המזל, לאמונתי הצנועה אף יותר, הוא לא כל־כך מתעניין בשלב זה של חיינו.
שלב המעבר למגורים משותפים של בני זוג חילוניים, או שלב החתונה, הוא פעמים רבות טראומטי, ורחוק למדי מהאושר המובטח. ידידה אחרת שלי, ש', סיפרה לי שהיא מפחדת לעבור לגור עם אהוב נפשה מזה 5 שנים, ז', מפני שהוא מגדל איגואנה. זוהי, כמובן, רק אנקדוטה קטנה להדגמת הדברים להם יש להתרגל ולהסתגל במעבר שכזה. אני בטוחה ש־ז' ו־ש' ימצאו את האושר, בוודאי בפשרה בנושא החלוק הזה, ועוד רבים אחרים שיתעוררו עם הזמן. וזאת רק דוגמא לדרך החתחתים שצריך לעבור בדרך לאושר המובטח. בזוגיות אינטנסיבית מגלים הרבה על בן הזוג האידאלי שלך, והרבה מזה לא אידאלי כמו שזה נשמע. בהתחלה, והרבה פעמים גם בהמשך, מגלים תכונות כאלו ואחרות, פחות בולטות מהאיגואנה, שיש להחליק להן את הקצוות משני צדי החבל כדי לקשור אותו כמו שצריך.
וזה שווה את זה! אני מבטיחה שכשיש בן זוג מתאים (כנראה לא היחיד בעולם כולו, אבל אחד שגורם לך אושר מעצם קיומו) החיים ביחד שווים את המאמץ. בשביל לקום בבוקר ולראות את האיש שאוהבים, מכבדים ומוקירים, אפילו אחרי חיכוכים אלו ואחרים, לדעת שהוא יהיה גם מחר פה בשבילך, ויאהב אותך לא משנה מה תעשי או כמה מטופש תראי - שווה להתפשר, שווה ללמוד להתאים את עצמך, ולראות איך עוד בן אדם מתאים את עצמו אליך. גם אם זה לא תמיד כמו באגדות.
אז לכבוד ט"ו באב, אולי כדאי להפסיק להתאגד (לחיות באגדות). יתכן ש־ע' ו־ד' היו חיים באושר ובעושר אם הם לא היו מתחנכים על כל־כך הרבה אגדות, ואולי בעצם לא, לך תדע. בטוח ש־ש' ו־ז' יחיו באושר ועושר אם יגלו את סוד הפשרות, ויצליחו להבדיל בין החלום והמציאות, האגדה והחיים, האז ועכשיו, ואשריהם.
בסיכומו של עניין, האהבה האמיתית בעיניי היא זו שראיתי בסוף השבוע על חוף הים. אהבה של שני זקנים שהולכים יד ביד (הלוואי שהיה אפשר להגיד לעבר השקיעה, אבל זה היה רק קצת מעבר לזריחה), אלו שצלחו את האושר והעושר האמיתיים.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש