 |
בית משפט פדרלי ציווה השבוע על סגירת אתר נאפסטר משום שסייעה לכאורה להפרת זכויות יוצרים, ורק ברגע האחרון הוחלט לקבל את ערעור החברה ולהשאיר את השירות פעיל לפחות עד ספטמבר. מה זה אומר על העתיד שמחכה לנו בנושא סבוך זה?
|
|
| חברה וכלכלה • אסף עמית • שבת, 29/7/2000, 19:36 |
|
 |
|
רוב הקוראים ודאי שמעו מכלי תקשורת זה או אחר אודות הנסיונות לסגור את אתר נאפסטר מכיוון שיש בעצם קיומו משום עידוד לפגיעה יסודית בזכויות יוצרים. בכל זאת, לאלה מכם שחזרו הרגע משהות ממושכת בתחנת החלל "מיר", להלן תקציר הפרקים הקודמים:
- שיטת כיווץ אודיו ושמה MPEG-3 (ובקיצור, mp3) איפשרה קידוד דיגיטלי של קטע מוסיקלי באיכות גבוהה יחסית (איכות של CD טיפוסי) כך שכל דקה תתפוס כמגה־בייט אחד. במונחים של הורדת קבצים מהאינטרנט באמצעות מודם ביתי רגיל, מאפשר פורמט mp3 להוריד מהרשת למחשב הביתי שיר ממוצע תוך כעשרים דקות או אפילו פחות.
- שירות אינטרנט חדשני ושמו נאפסטר החל לפעול לפני למעלה משנה ואיפשר למשתמשים לשתף בינם לבין עצמם קטעים מוסיקליים (להלן "שירים"). למעשה ניצל נאפסטר היטב את עקרון "הרשת היא המחשב" על מנת להפוך את מחשבי המשתמשים בכל העולם למאגר מידע וירטואלי עצום מימדים המנוהל לפי עקרון סוציאליסטי: כל אחד יציע את כל מה שיש לו ויקבל בתמורה כל מה שיבקש.
- חיש קל הפכה רשת נאפסטר למאגר עצום בו ניתן היה להשיג כל שיר פופולרי מהר ובחינם. במקביל התפתחה גם תעשייה שלמה של תוכנות לצריבת דיסקים אשר מאפשרות הקמת פס ייצור ביתי של דיסקים למערכת הסטריאו הביתית שלנו בעלות המדיה בלבד. את השירים שרוצים מורידים דרך נאפסטר בחינם, ולמעשה, למעט אולי שיקולי נוחות ואריזה זניחים יחסית, אין שום סיבה להשקיע כסף רב בקניית דיסקים בחנויות התקליטים.
- כשהעסק תפס - והוא תפס כמו אש בשדה קוצים - קמה קואליציית התנגדות לנאפסטר שבראשה ה-RIAA (תעשיית ההקלטה של אמריקה), חברות התקליטים, והאמנים עצמם שפרנסתם נפגעה. בין האמנים שצידדו בהוצאת נאפסטר אל מחוץ לחוק בלטו בעיקר אנשי להקת מטאליקה שהתבטאו נגד נאפסטר בכל ערוץ תקשורת אפשרי.
ביום ד' האחרון הצליחה קואליציית מתנגדי נאפסטר לשכנע שופטת פדרלית בארה"ב להוציא צו מניעה מוקדם המחייב את חברת נאפסטר להכניס למערכת שלה מיד מנגנון שימנע העתקתם של שירים המוגנים בזכויות יוצרים. מכיוון שאין אפשרות להקים מנגנון מורכב כזה תוך ימים ספורים, קיבלה חברת נאפסטר הוראה לסגור את שעריה החל מאתמול. החברה הגישה ערעור שהתקבל בדקה התשעים, ובינתיים השירות ממשיך לפעול. להשלמת התמונה נציין כי טענות ההגנה הן שנאפסטר משמשת כצינור בלבד, שהיא איננה מחזיקה אצלה שום שירים, ושבעצם קיומה אין משום עידוד של פעולה בלתי חוקית.
הגורמים המדווחים על הפרשה נחלקים לשניים: מצדדי התביעה, שטוענים שנאפסטר ותואמיה כורתים את מטה לחמם של האמנים (אמנים מושכים הרבה יותר סימפטיה מאשר חברות תקליטים ענקיות ועשירות), ולמעשה לא מאפשרת למוסיקאים להתפרנס בכבוד. מצדדי ההגנה מניפים מולם את דגל "חופש המידע" וטוענים טענה שנשמעת הגיונית לא פחות, והיא שאין תוחלת בסגירת שירות של העברת קבצים באינטרנט רק בתואנה שהוא מאפשר גם העברת קבצים שאסורים בהעתקה. לפי אותו הגיון הרי אפשר להוציא אל מחוץ לחוק את גרבי הניילון בטענה שהן מאפשרות גם לשדוד בנקים. הדיון המשפטי למעשה מתמצה בשאלה האם נאפסטר היא גרב ניילון תמימה או אקדח טעון.
אך יותר מהדיון המשפטי בעניינה של נאפסטר, מעניין לחשוב מה מחכה לנו בעתיד. על מנת לנתח את המצב אפשר להסתכל אחורה אל נושא העתקות התוכנה שמטריד את התעשייה כבר שני עשורים וזכה בינתיים לכמה פתרונות, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות.
המסלול הראשון הוא הטכנולוגי. הדבר הראשון שעשו יצרני התוכנה כשגילו שאין קושי להעתיק תוכנה במקום לקנות אותה היה ליצור קושי כזה באופן מלאכותי. בתחילה הכניסו מנגנונים שמנעו העתקת דיסקטים ע"י צריבת קטעים מסוימים בדיסקט באמצעות ציוד שאינו נגיש למשתמש ביתי. אחר כך נולדו ה"פלאגים" הזכורים לרע, אותם מחברי פלסטיק שהיינו מקבלים עם התוכנה ומחברים באחוריו של המחשב כדי להרגיעו שהכל חוקי וכשר. מכיוון שהפלאגים גררו עימם שלל בעיות והיוו בעצמם גורם שדוחה את המשתמשים מלרכוש את התוכנה, עברה התעשייה ל"פתרון" בצורת מספר סידורי שמזהה כל עותק ועותק של התוכנה, וזו למעשה שיטה פופולרית עד היום, במיוחד בתוכנות שעובדות ברשת ויכולות לזהות כמה מופעים הפעילים בו־זמנית למרות שהותקנו עם אותו מספר סידורי. בכל מקרה, השיטות הללו אינן מונעות את העתקת התוכנה אך הן מסייעות בהפיכת ההעתקה לתהליך קשה יותר, שגורם לחלק מהמשתמשים להעדיף את הפתרון החוקי של קניית התוכנה בחנות.
גם נגד העתקת שירים מסתמנים פתרונות טכנולוגיים, אלא שרובם שייכים בשלב זה לגורם מסחרי מסוים ולכן אינם מוסכמים על כל התעשייה ואינם מהווים פתרון כולל. על כל נגן CD שכולל מנגנונים המונעים השמעה של דיסקים הצרובים בציוד ביתי יש שניים שדווקא כן מאפשרים זאת (מעין "אנטי מחיקון", למי שזוכר את התופעה משנות השבעים) וכמובן שהשוק מעדיף לקנות אותם מאשר לרכוש מכשיר שמכריז על עצמו מראש כמאותגר השמעתית. המצב חמור בהרבה לגבי עצם העברתם של שירים באינטרנט והשמעתם על־ידי תוכנות שונות ומשונות, שכן למעשה לא מסתמן פתרון טכנולוגי שמסוגל למנוע זאת (אם כי ישנן חברות שעובדות על פתרונות כאלה). אישית, לא הייתי בונה על פתרון טכנולוגי שיסדיר את נושא זכויות היוצרים בטווח הארוך.
מסלול מקביל הוא המסלול החינוכי. במסגרת זו אני מכניס את הארגונים השונים למניעת פירטיות בתוכנה שעוסקים בעיקר בהפחדה ("המנכ"ל בכלא, נא להתקשר עוד שלוש שנים") ולא בהסברה, אבל כך או כך הן מנסות לגרום למשתמשים להימנע ביוזמתם מהפעילות הבעייתית כי זה אסור, לא מוסרי, לא הגון ומסוכן. בניגוד לחברות התקליטים, זהו קו ההסברה בו נוקטים האמנים המתנגדים לנאפסטר שקל להם להציג את עצמם (בצדק או שלא בצדק) כצד החלש ביותר והנפגע העיקרי מנאפסטר ודומותיה. בארץ נתקלנו במפגן דומה כשאמנים מזוהים "באו כדי לשתוק" אצלנו בטלוויזיה ועל־ידי כך ניסו לשכנע אותנו שלא נקנה דיסקים מזויפים. עד כמה זה עזר אינני יודע, אך לא סביר בעיני שבאמצעים כאלה ניתן באמת לגרום לרוב הציבור בטווח הארוך להפסיק לחפש דרכים זולות להעשרת ספריית הדיסקים שלו.
המסלול שאני נותן לו סיכוי כפתרון ארוך טווח הוא שינוי המודל העסקי. בסדרה המשובחת "כן, אדוני השר" מסביר סר האמפרי לשר שלו שאין הגיון בנסיונות להסתיר מידע מהעיתונאים אם הם יגלו אותו בין כה וכה. באותה מידה אין אולי טעם להמשיך ולנסות למכור לציבור בכסף רב את מה שהציבור יכול כבר היום לקבל לגמרי בחינם. מחיר השירים הרי ירד הודות לנאפסטרים של העולם והתייצב על אפס עגול. לעומת זאת, אם נחזור בפעם האחרונה לעולם התוכנה, נגלה ששם כבר נוצרו המודלים העסקיים שבהם המוצר (או התוכן) ניתן בחינם והמשתמשים משלמים עליו בעקיפין על־ידי חשיפה מרצון לפרסומות ו/או על־ידי השתייכותם ל"מועדון משתמשים" שמייצר ערך לספק. גם האמנים יבינו יום אחד שאין להם ברירה אלא להתחיל להתייחס למוצר הראשי שהם מוכרים, דהיינו לשירים, לסרטים ולספרים, רק כאל אמצעי לבניית ערך לעצמם על ידי יצירת קהילת המשתמשים הנאמנה שתעשיר אותם בדרכים עקיפות. קהילת המשתמשים של להקה תשלם בחפץ לב עבור מוצרים הנושאים את שם המותג של הלהקה, ספרים בנושא הלהקה, הופעות חיות, אפילו תקליטורים ותקליטי DVD מהודרים שיימכרו באריזה אטרקטיבית. בעולם שבו הרייטינג קובע את התכנים ברדיו ובטלוויזיה יזכו האמנים הפופולריים לשכר גבוה יותר מרשתות הטלוויזיה המסחריות וכן לחלטורות רבות יותר ומכניסות יותר בפרסומות ובמסגרות אחרות. שם כבר יחכה להם הכסף הגדול שיהווה את מקור פרנסתם.
ה"באג" הבולט לעין בהצעה זו הוא הטענה המוצדקת לכאורה שכל מקורות ההכנסה האלה (ואחרים שלא ציינתי) מהווים כבר היום חלק מהכנסותיו של כל אמן, וכולם טובים אולי כתוספת לתמלוגי המכירות אבל לא במקומם. הפתרון יצטרך כנראה להיות העלאה משמעותית של התעריפים שהאמנים יגבו מהגורמים המסחריים שירצו לנצל את שם המותג שלהם. חלק מהאמנים הבינו את זה, והם כבר מאפשרים ביוזמתם הורדות של שירים חדשים (ולאחרונה גם של ספרים חדשים) ללא תשלום. האחרים ילכו בעקבותיהם לא מתוך רצון אלא מתוך חוסר ברירה. תמיד יהיה אפשר לקנות את הדיסק ולקבל אותו באריזה יפה וללא הבלגן של הורדה מהרשת וצריבה, ותמיד יהיה אפשר לקנות את הספר כספר ולא כ-E-book וליהנות מהעלעול בדפיו ומריחו המשכר של ספר חדש. השינוי יחול כאשר יהיה קונצנזוס סביב ההבנה שיוצר איננו יכול לבנות את פרנסתו רק סביב ההכנסות ממכירת המוצר שלו בחנויות, ושאין לו ברירה אלא לטרוח על בניית ערך לעצמו ותרגום הערך הזה למזומנים באמצעים המגוונים שמעמידה לרשותו חברת השפע המודרנית.
|
קישורים
העם עם נאפסטר רקע לדסקטופ, מתוך אתר "נענע"
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש