 |
|
מבין כל האומות בעולם, דווקא הגרמנית היא האחות של האומה הישראלית-יהודית. הם אחינו משום ששני העמים הללו חוו ביחד את החוויה החשובה ביותר בתולדות שניהם. חוויה טראומטית משותפת. אין זה קשר של אהבה. אבל לא תמיד הקשרים החזקים ביותר הם קשרי אהבה דווקא.
|
|
| חברה וכלכלה • עידו הרטוגזון • יום ו', 5/5/2000, 17:53 |
|
| |
יש משהו מקומם בדרך המסרסת בה מערכות השלטון והחינוך בישראל מצליחות למשמע כל מאורע חשוב כאירוע לאומי־לאומני. הדרך הדמגוגית בה מדינת ישראל משתמשת באירועי יום השואה, גורמת לרבים לחוש התקוממות עד כדי סלידה מופגנת מימי השואה והזיכרון.
עוד בילדותי, זכור לי, סופר לנו בכיתה על ה"נאצים המפלצות" ועל פשעיהם הבלתי נסלחים. על שואת הארמנים לא נאמר דבר כמובן, משום שלהכחיש את השואה זה עיסוק למפלצות אבל כשאנחנו מכחישים שואות של עמים אחרים זה בסדר, אחרי הכל לנו יש זכות, לנו יש יחסים אסטרטגיים עם טורקיה.
כמובן, שכל נסיון של הילד הרך להתקומם ולטעון שהקביעה כי הנאצים הם מפלצות מרוקנת את יום השואה ממשמעותו, משום שהיא מבצעת דה־הומניזציה למעשים ומוחקת מהם את משמעותם ההומנית, נתקלה בנחשולי בוז ונידוי מצד חבריו לכיתה והמורים בראשם. הנאצים הם מפלצות, ללא כל ספק, וכל קשר ביניהם לבני האדם הוא מקרי בהחלט, ביולוגי בלבד. זאת בארץ בה תנועתו של הרב מאיר כהנא זכתה בשני מנדטים, אחת מהארצות הגזעניות יותר - ישראל הפוסט ציונית המודרנית.
כל נסיון לקשר את השואה לימינו אנו, ולנסות להפיק ממנה לקחים הומניסטיים, מוכשל בישראל באופן שיטתי על ידי מערכות השלטון השוביניסטיות. יום השואה, כמו כל מאורע חשוב, מנוצל בישראל בעיקר על מנת לעודד את שנאת הגויים, הבדלנות היהודית והפרנויה היהודית.
כך מחונך כל ילד, להשיב לנאצים בנשקם שלהם, לשנוא אותם יותר משהם שונאים אותנו. לא אשכח חוויה מגיל 15: נערה בת 16 מהשכבה הבכורה לנו, אשר חזרה זה עתה ממסע כיבוש מרטיט במחנות ההשמדה בפולין (ושאבה הנאה רבה, אני בטוח, מהנפה לאומנית של דגל ישראל, ומהמבט אימפריאליסטי המבזה על מארחיה הפולנים), סיפרה לנו בעיניים מזרות אימה על מסעה ללב הרוע... הפולני...
וכך סיפרה לנו: "לפחות הרגשנו את הנקמה, שהיום אנחנו באים לפולנים, שהם אומה מפגרת, והם נאלצים לשרת אותנו. הם רודפים אחרינו בשביל הכסף, וזקוקים לנו כדי להשיג פת לחם." כך היא מתבוססת בהנאתה האימפריאליסטית הקפיטליסטית, הישראלית כל כך, אשר מתהלכת בגאוותה ברחובות העיירה הנחשלת ביאליסטוק, כאילו היא כובשת מחדש בזה הרגע את הכותל המערבי.
לאחר מכן המשיכה: "כל זמן הטיול, היו שמיים אפורים. מדהים ההבדל בין הזוועות שקרו לבין הנופים הירוקים והיפים בהם התרחשו. אבל כשעזבנו, שמחתי על השמיים האפורים שנותרו אפורים כל זמן הטיול שלנו. ידעתי שזה העונש של הפולנים, ואיחלתי להם שיגדלו ויחיו את כל החיים הנוראים שלהם מתחת לשמיים האפורים האלו."
בשנאתה המשתוללת, שכחה הנערה החביבה שלא הפולנים הוציאו את היהודים למחנות ההשמדה, אלא הגרמנים, ושהפולנים עצמם היו נכבשים וקורבנות בעצמם, שכל חטאם היה בצפייה פסיבית בעיקרה מהצד ומעט אנטישמיות מושרשת.
אין אני מנסה לסנגר על העם הפולני, ואיני מאמין שהוא זקוק לסנגוריה שלי. העם הפולני הגיב לשואה בצורה בינונית, קטנת רוח, וגסה, כשם שעמים רבים היו מגיבים. כמובן שאף אחד מפורום הנוכחים, כולל המורה הנאורה, שמערכת החינוך הישראלית טרחה לצייד בה את מוחותינו הצעירים, לא טרח למחות על גילויי השמחה לאיד הגזעניים. הם ראו את התגובה כטבעית ומוצדקת מן הסתם. על גזענות משיבים בגזענות.
כשהצבעתי על גזעניות הערותיה בפניה, הביטה עלי אותה נערה צעירה בשנאה יוקדת (אין מדובר כאן בצורה של ביטוי. איני זוכר שמישהו אי פעם הביט עלי בצורה כה נוראית), כאילו אני עצמי הצטרפתי ברגע זה לשורות המפלגה הנאצית.
"אולי אתה חושב שהם לא צריכים לסבול?" שאלה בהתגרות. הכיתה כולה, והמורה בתוכה הצטרפו אליה בתגובות מבזות. נודיתי מחברי בני האדם היהודים הישראלים. כל זאת מכיוון שלא הסכמתי להצטרף לשנאת האדם הגזענית, עליה מושתת זיכרון יום השואה במקומות רבים מדי בישראל.
כשגדלתי והתייאשתי מהניסיון לעורר דיון הומניסטי במשמעות יום השואה, התחלתי להמנע ממנו באופן שיטתי (כמו משאר הטקסים הלאומניים הישראלים, כיום הזכרון ויום ירושלים); לברוח ממקומות ציבוריים בזמן הצפירה; להמנע מכל מגע עם הציבור.
עד אתמול, היום בו צפיתי בסינמטק בסרט השואה הטוב ביותר שאי פעם ראיתי (לבטח טוב יותר מהסרטים העלובים והמבזים של שפילברג ובניני) - 'הספציאליסט' של אייל סיוון.
קודר, מוזר, מעניין - הסרט הזה מעלה שוב את האפשרות לקיים דיון רציונאלי, הומני, על השואה, משמעותה, והתייחסות החברה הישראלית אליה.
הספציאליסט הוא סרט שהורכב מתוך 350 שעות הסרט התיעודי שצילם הבמאי האמריקאי ליאו הורוביץ במשפטו של אדולף אייכמן בשנת 1961. זהו ללא ספק הסרט התיעודי המרשים והקולנועי ביותר שראיתי מימי. הסרט מסתייע בעריכה מרשימה (הכוללת החשכות מסך ארוכות, מסך צבעוני של שידור טלוויזיה שהופסק, דיזולבים יפים בין דמויות השוטרים והחפצים שמסביב לאייכמן) ועוד יותר מכך, עריכת סאונד מדהימה כמעט, אשר כוללת בתוכה רעשי אווירה קודרים מהסוג בהם השתמש דיוויד לינץ בסרט "כביש אבוד", ועד רעשים מוקצנים כל־כך עד שהם נשמעים כחלק מיצירה מוסיקלית של שטוקהאוזן, כמו גם עיוותי סאונד של הדיאלוגים.
אומנם העריכה האגרסיבית והמוחצנת כל כך יוצרת בעייתיות מסויימת בסרט תיעודי על נושא רגיש כל־כך, ובשלבים מסויימים היא מעוררת חשד לגבי כוונותיו של הבמאי, ונדמה כאילו הוא מנסה לבצע גרוטסקיזציה בדמותו של אייכמן או של התובע, אולם בסופו של דבר, לא הצלחתי למצוא הטיה מוצהרת לצד זה או אחר בשימוש בעריכה ובעריכת הסאונד, והיא בעיקר מעצימה את החוויה הקולנועית והופכת את הסרט, לסרט מרשים גם מן הבחינה הקולנועית.
המצלמה של הורוביץ משייטת באיטיות ברחבי בית המשפט האפלולי, רחב המידות. סצינת המשפט מזכירה בחלקים מסויימים סצינות קפקאיות. אייכמן בתא זכוכית, השופטים יושבים על כן גבוה. מרחקים עצומים מפרידים בין אדם לאדם. אייכמן נאלץ כל העת להתיישב ולקום על מנת להעניק תשובות למיקרופון, כמו חייל בטירונות. אייכמן דובר גרמנית רהוטה, התובע דובר עברית צחה ועובר לעיתים לצעקות בגרמנית, השופטים דוברים עברית ולעתים בגרמנית שקולה, העדים בעברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, פלמית ועוד.
אנו יכולים רק לדמיין כמה הסצינה הזאת הייתה סוריאליסטית בעיניו של אייכמן. חמש־עשרה שנה לאחר שהתאכזר לקהילה אירופאית חסרת אונים, הוא נחטף על ידי סוכניה של אותה קהילה שהקימה בינתיים מדינה, ונשפט בקצה אחר ונידח של העולם, שם הוא גם מוצא להורג.
בתוכניית הסינמטק לחודש מאי 2000 נכתב על הסרט: "הפער בין פשעיו המפלצתיים של אייכמן לבין אישיותו הבינונית של הנאשם, מדהים מיד במפגש הראשון עמו, פער ההולך וגדל במהלך הצפיה בשלוש עשרה המערכות המרכיבות סרט זה."
כאן נפל סינמטק ת"א לקלישאה השניה בהתייחסות לשואה (אם כי קלישאה גרועה פחות ונכונה יותר מקלישאת המפלצתיות), היא קלישאת "הבנאליות של הרוע". אייכמן לא היה אדם בינוני. הוא אולי לא היה גאון או אדם גדול, אבל הוא אדם מרשים, ובהחלט לא אותו פקיד אפרורי אותו מנסה ההגמוניה הישראלית לדמות לעצמה. הוא עונה לשאלות בכבוד, בענייניות, בענווה.
אני מבקש להבהיר שאינני מנסה לצייר את אייכמן בצבעים מחמיאים. הוא בהחלט לא אדם להתגאות בו, שכן הוא נכשל במבחן המוסרי בו אסור לאף אדם להיכשל, ובו נאלצו כה מעטים לעמוד. אני מבקש להראות את אייכמן כפי שהוא, דווקא משום שהוא אינטליגנטי הרבה יותר מן האדם הממוצע, ולמרות זאת נכשל באותו מבחן מוסרי.
"האם אתה רואה בחיילי מחנות ההשמדה רוצחים?" שואל התובע בדמגוגיות בה הוא נוקט לאורך המשפט כולו (לאורך המשפט כולו התובע פונה אל אייכמן באופן משפיל, מזלזל. לעיתים קרובות קוטע אותו ולעיתים אף גולש לצעקות).
אייכמן עונה: "איני יכול לשפוט אותם משום שלא עמדתי במקומם."
"אתה לא תתחמק מהשאלה הזאת," מתעקש התובע - "מהשאלה הזאת לא תתחמק במשפט הזה."
"איני יכול לשפוט אותם, מפני שהם עמדו במקום בו אני לא עמדתי למזלי," חוזר אייכמן בקור רוח.
"ואם היית עומד במקומם?"
"אני מאמין שהייתי יורה בעצמי. אולם כמובן שאיני יכול לומר בוודאות מה הייתי עושה במצב כזה, מפני שלא עמדתי בו. אני מאמין שאם היו שולחים אותי למחנות ההשמדה הייתי מעדיף לירות בעצמי מאשר להשתתף באותם מעשים."
אייכמן, כמובן, השתתף בעקיפין באותם מעשים, כאחראי על משלוחי הנידונים למחנות ההשמדה. בסרט הוא טוען כי ביקש כל העת להיות מועבר מתפקידו, אולם מבוקשו נשלל ממנו. אין הוכחות לכאן או לכאן בעניין זה.
אייכמן מודה באחריותו ובכל מעשיו ויודע שינדן לעונש מוות, אולם בכל זאת, הוא אינו טורח במהלך רוב המשפט לגלות את עמדתו כנגד השואה, למרות ההנחה השגויה של בית המשפט שהוא נאצי קר רוח ושונא יהודים, אשר תמך ותומך בפתרון הסופי.
מדינת ישראל ניהלה לאייכמן משפט ראווה. היא לא שפטה אותו כמו ששופטים אדם, אלא כמו ששופטים אומה. במהלך המשפט עולים על הדוכן אינספור עדים שמספרים על חוויות הזוועה שלהם מהשואה. לעדים קשר עקיף בלבד לאייכמן? לא נורא. לא לאייכמן ניתן עונש המוות, אלא לגרמניות. אותה גרמניות אותה מבקש התובע כל העת לבזות בצועקו על אייכמן - "תפסיק לדבר איתי במספרי טפסים! את זה אתה זוכר יפה מאוד! תדבר לעניין." התובע מנסה כל העת ליצור את אותו רושם קל כל־כך על אודות הגרמנים, כאילו הם בירוקרטים חסרי רגשות, מכונות - מפלצות הזוכרות רק מספרים של טפסים.
מי שיעמיק יותר לחקור יגלה שגם הגרמניות אינה זו שעומדת על דוכן הנאשמים. התובע דומה לתרבות, למודע אשר מנסה להאשים, ועל־ידי כך להדחיק את אייכמן המייצג את הברברי - את התת־מודע, את חוסר המוסר.
אייכמן לא נרתע. הוא עונה בענייניות לכל השאלות, אדיש כמעט תמיד לדמגוגיה הנמוכה בה עושה שימוש התובע הישראלי. רק בקטע אחד הוא מתרגז לפתע על שאלותיו הגסות של התובע ומסרב לענות. לפנייתו של השופט המצווה עליו לענות על כל שאלה הוא עונה, "אני מבין שעלי לענות, וכך אעשה. אך אני חש שצולים אותי פה. צולים עד שאהיה עשוי היטב."
רק לקראת סוף המשפט, כאשר השופט חוקר אותו, אומר אייכמן שאם לא יוצא להורג הוא מבקש לכתוב ספר. "בחרטות," הוא אומר, "אין תועלת. חרטות הן ילדותיות. הדבר היחיד שחשוב הוא להבטיח שדבר כזה לא יקרה שוב לעולם." אם לא יוצא להורג הוא מבקש לכתוב ספר שבו יתאר את הדברים מנקודת מבטו שלו וידבר על מלוא הזוועה שבלאומנות ובגזענות. ספר שינסה למנוע ממקרים כמו השואה לקרות שוב, שייכתב על ידי אחד מראשיה של תכנית השואה.
אייכמן הוצא להורג. השופטים העדיפו לתפוס אותו כשעיר לעזאזל של החברה הישראלית הפגועה. החלטה לגיטימית למחצה. אולי הוצא להורג דווקא על מנת שלא יכתוב את אותו ספר שמנוגד כל־כך לעקרונות הרוח הישראלית הלאומנית גזענית שתתבסס בשנים הבאות במדינת ישראל, בבית השלישי.
אייכמן לא היה אדם רע מרובנו. אני יכול לומר על עצמי שלא היה אדם רע ממני. במקום להביט עליו מבחוץ ולרחוץ בנקיון כפינו, עלינו להשתמש בנסיונו שלו על מנת לעשות חשבון נפש ביום השואה.
יום השואה לא קיים על־מנת להאשים את האחר, אלא על־מנת להאשים את עצמנו, משום שעלינו להתאפק מדי יום ויום על מנת שלא להיגרר לשואה נוספת. אין שום גאווה בהיותנו הקורבן - היה זה עניין של מזל בלבד - ואנו עלולים היינו להיות, בסיטואציה אחרת, הסדיסט. העם היהודי אינו טוב יותר אפריורי מהעם הגרמני.
את זאת מעדיפה החברה הישראלית להדחיק על ידי דיונים לגיטימיים כביכול תחת הכותרת "האם השואה יכלה לקרות רק בגרמניה?" הדיון הנלוז והגזעני הזה כבר הושרש כל־כך לתוך ההוויה הישראלית של מחשבת השואה, עד כי רבים מין הישראלים יאמרו ברצינות שהשואה היא תופעה גרמנית שיכלה לקרות רק בגרמניה. למה בגרמניה? בגלל שהם דייקנים, צייתנים, גזעניים. אנחנו גזעניים? חס וחלילה!
מי ששואל האם זה היה חייב לקרות דווקא לגרמנים, ראוי שישאל אם זה היה חייב לקרות דווקא ליהודים. אם הם סדיסטים, אנו חייבים לראות עצמנו כמזוכיסטים. העם היהודי אינו פחות מזוכיסט משהגרמני סדיסט. אולם ראיה זו אינה עושה צדק או כבוד לאף־אחד מן העמים.
האם אנו יכולים להכחיש שבכל אחד ואחד מאתנו מסתתר רוצח? האין זו אחת האמיתות הראשונות שבבסיס האדם? אין אנו צריכים לשנוא את כל אלו שגילו את הרוצח שבהם, על חלקם ראוי דווקא לרחם.
האתוס הציוני אמר "נסלח להם שהרגו את בנינו, אך לא נסלח שבגללם הוכרחנו להרוג את בניהם." איזה עם ביש־מזל יותר, העם הגרמני או העם היהודי? אני אינני יודע לקבוע בעניין זה, אך אני יודע זאת: מבין כל העמים בעולם, לא הטורקי, לא היווני ולא האמריקאי הם אחינו, אלא דווקא הגרמני. אומתם היא האומה האחות של האומה הישראלית־יהודית. הם אחינו משום ששני העמים הללו חוו ביחד את החוויה החשובה ביותר בתולדות שניהם. חוויה טראומטית משותפת. זהו קשר דם שלא יימחה לעולם. אין זה קשר של אהבה. אבל לא תמיד הקשרים החזקים ביותר הם קשרי אהבה דווקא.
אייכמן עשה עם עצמו את החשבון הבא: "אם אמרוד ולא אשתף פעולה, המכונה תמשיך לפעול ואני אהיה מת. אם לא אמרוד, אחיה." מי שמבקש לחפש עוד צידוקים למעשיו של אייכמן, שיחפש בספריו של מרטין היידגר, ההוגה המפורסם מתקופתו. סבתא שלי נכחה בנאום הרקטור המפורסם של היידגר בהיידלברג ב-1933, בו העניק את הלגיטימציה האקדמית למפלגה הנאצית. לא צריך להיות בן־אדם קטן, ולא בן־אדם גדול, ולא בן־אדם בינוני כדי להיות רוצח. צריך רק להיות בן־אדם.
האם יש מישהו מאתנו שאינו מסוגל להזדהות עם החשבון הזה של אייכמן? מי מאיתנו לא ראה פעם כילד נערים גדולים מרביצים לילד קטן ועמד בצד, לא נקף אצבע, משותק בפחד? אם הייתם רואים היום המון יהודי מרביץ לערבי כפי שקרה פעם לאחר אחד מפיגועי האוטובוסים של אמצע שנות התשעים, האם הייתם מקריבים עצמכם ובאים להגנתו?
אבי (להבדיל אלף אלפי הבדלות) נשלח לחצי האי סיני בשנת 56'. הוא נשלח למלחמה אליה התנגד, כנחת בגל הנחיתה הראשון בשארם־א-שייח. תחזית ההרג לגל הנחיתה הראשון הייתה 70% מתים, והנחתים שוחחו על כך. בהשלמה סטואית, הולך לו אבי לעתיד, אדם שקול ואינטליגנטי בהחלט, לקראת מותו במלחמה בה אינו מאמין. חוסר שיקול דעת כזה נראה בעיני נורא לא פחות מחוסר שיקול הדעת של אייכמן. זה היה מוכן להרוג חפים מפשע, זה היה מוכן להרוג חפים מפשע ולמות חף מפשע, ללא צורך. הנחיתה התבטלה ברגע האחרון ואבי נפצע מאוחר יותר בקרבות במיתלה.
האם ישנו איזשהו חייל שאי פעם הרג ושלא היה רוצח? אם אייכמן רוצח, כל אחד מהחיילים האלה רוצח. כל אחד מהם עשה את הבחירה שלו, והעדיף להרוג חפים מפשע מאשר למות, או להכנס לכלא, או להיות מנודה. כל השאר זה פוליטיקה.
אסור להגלות את אייכמן החוצה, צריך להפנים את אייכמן. חברה שתגלה את אייכמן החוצה תקבל עשר שנים של אינתפיאדה, שלוש סיעות כהנא, וראש ממשלה שנרצח.
האנושיות היא זו שמקבלת את אייכמן, מבינה אותו, מרחמת עליו ומתנגדת לו. אנושיות זו היא אנושיות מהסוג שלא התקיימה עדיין אף פעם בתולדות החברה האנושית. זו האנושיות אליה חתר טולסטוי בנאומו המפורסם משנת 1910, בו קרא לנצחון המצפון הנוצרי וסוף ההרג המלחמתי, תחת כל אמתלה. באותו נאום קרא לנצחון המוסר האישי של כל חייל וחייל וקרא למלחמה בשמה - "רצח!"
כל עוד החברה הישראלית תמשיך להדחיק ותסרב להבין את אייכמן, היא תיוותר אייכמן.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש