אני לא קורא ספרים של רם אורן. גם לא של ג'ון גרישם, ורק טום קלנסי יחיד ובודד נרשם בעברי הספרותי. אבל מאד נהניתי לקרוא את ספרו של דן בראון, "צופן דה־וינצ'י", ששייך פחות־או־יותר לאותו ז'אנר. נהנתי עד כדי־כך שקראתי את כולו, על ארבע מאות ארבעים ושישה העמודים שבו, ב"ישיבה" אחת. לא הצלחתי להוציא אותו מתוך ידיי, ובוודאי שלא נזקקתי להפסקות כדי לעכל אותו. הספר קולח וקריא, ושומר את הקורא במתח קבוע לקראת הבאות, שאכן מפתיעות בכל פעם מחדש.
עלילת הספר סובבת בעיקר סביב פריס בהווה, ומתארת את ההתרחשויות בלילה גורלי שמתחיל ברצח תמוה וממשיכה משם למחוזות נסתרים של מתח, פעולה, היסטוריה, תיאולוגיה, אומנות, ומה לא בעצם. בראון משליך בתחילת הספר את גיבורו רוברט לנגדון, מומחה אמריקאי לניתוח סמלים, ואת סופי נווה, מומחית לפענוח צפנים של השירות החשאי הצרפתי, למוזיאון הלובר שבפריס. על שניהם מוטלת בעל־כורחם המשימה לפתור תעלומת רצח – או להיות מואשמים בו בעצמם. חקירת התעלומה מובילה אותם ברחבי פריס ובמרחבי הזמן, מימי הטמפלרים בירושלים הצלבנית, דרך הסעודה האחרונה של ישוע בירושלים, ועד לימינו אנו. בראון מוליך את הצמד ואותנו בשביל העקלתון הזה דרך המומחיות של שני גיבוריו – פענוח צפנים וניתוח סמלים. הוא שולח את השניים בעקבות צפנים המתחבאים ביצירותיו של ליאונרדו דה־וינצ'י, ואמורים להוביל לחשיפת סוד שאמור למוטט את המסגרת האמונית הקתולית כפי שאנו מכירים אותה.
בראון מנסה ליצור תמונת עולם שמראה כיצד המערכת האמונית המוקדמת של אירופה – הפגאניות – מתקיימת במקביל לדוֹגמה הקתולית, ומועברת מדור לדור באמצעים שאולי לא חשבנו עליהם: קלפי הטארוט, גילופי הגרגוילים בכנסיות (כן־כן, בכנסיות) ואמצעים נוספים שניתנים אולי לקטלוג תחת המושג היונגיאני "תת־מודע קולקטיבי". ספרו של בראון הוא בחלקו כמעט כתב אפולוגטיקה שמנסה להחזיר לאמונה הפגאנית את הכבוד שאיבדה, בעיקר, אליבא דבראון, בשל מלחמת החורמה שניהלה נגדה הכנסייה הקתולית, שהכריזה על סמלי הפגאניות כסמלי רוע. בראון שם בפיו של גיבורו את האמירה: "קילשונו של פוסידון הפך לקלשונו של השטן. כובעה המחודד של הסבתא הפך לכובע מכשפה, והכוכב המחומש של האלה ונוס הפך לסמלו של השטן". בראון גם מתאר את הדחקת המיניות כאחת מדרכיה של הכנסיה, לעומת התפישה הפגאנית שראתה במין את אחת הדרכים המרכזיות להתעלות רוחנית. בראון מדגיש זאת במשפט נוסף שהוא שם בפי גיבורו בעת הרצאה בפני סטודנטים באוניברסיטה: "בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם עם אישה, נסו להסתכל לתוך לבכם ולראות אם אתם יכולים לגשת למין כאל אקט מיסטי ורוחני. נסו למצוא את הניצוץ האלוהי, שאותו יכול הגבר להשיג רק באמצעות איחוד עם הנשיות הקדושה."
ספרו של בראון הוא אחד מני רבים הסובבים סביב המיתוס שהתפתח סביב מסדר "אבירי ההיכל", הטמפלרים, שנוסד בירושלים הצלבנית ונקשר מאז לאגודות סודיות אחרות, כמו מסדר "אבירי הוורד" (הרוזנקרנצים), אגודת "הבונים החופשיים" – ארגון חברתי שקיים עד היום ומקיים פעילות ענפה, ועוד כהנה וכהנה אגדות המשולבות במציאות. הנציג הבולט ביותר של תת־ז'אנר זה הוא כמובן ספרו של הרב־אמן האיטלקי אומברטו אקו, "המטוטלת של פוקו". האם הושפע בראון מ"המטוטלת"? העיסוק הנרחב בפרשנות טקסטים, כפי שהיא מתבטאת אצל בראון בפענוח צפנים, מרמזת על השפעה שכזו, אך בראון אינו צולל לעומקים הפילוסופיים שאליהם צולל אקו אלא נשאר ברמה פופולארית למדי.
מקריאת הספר ניתן לחוש באנטי־צרפתיות מסוימת של המחבר. כל הדמויות המצטיירות לאורך רוב משכו של הספר כזדוניות הן צרפתיות, בעוד הדמויות הטובות הן אמריקאיות או בריטיות. כדי שדמותה של סופי נווה הצרפתייה תתאים לתבנית לעיל הופך בראון את סופי, ואת סבה שגידל אותה, לאנגלופילים, בניגוד לתדמית המקובלת של הצרפתים כשונאי את השפה האנגלית. סבה של סופי מכריז "צרפתית בבית הספר, אנגלית בבית" כדי להדגיש את הנקודה. האם הבחירה של בראון היא ביטוי של העוינות האמריקאית לצרפת כפי שהיא מתבטאת בשנים האחרונות, ואולי אף אחת מהסיבות שהפכו את הספר לרב־מכר בארה"ב? את זאת אין לדעת.
למרות שהספר קולח ומרתק, מספר דברים צרמו לי. ראשית, בורותן של הדמויות בכמה מקומות בתחומים שאמורים להיות תחומי המומחיות שלהן (למשל, כאשר נתקלים הגיבורים בכתב סתרים מעוגל, הם תוהים אם הוא ממקור שמי – שאלה שלא הייתי מצפה לשמוע ממומחים בתחום). במובן מסוים גם התאכזבתי משני "אקדחים" ששתל בראון בעלילה מבלי להשתמש בהם או לפתח אותם – מעלליו של לנגדון שנה לפני אירועי הספר, בוותיקן, כמו גם הקלסטרופוביה הקלה ממנה סובל הגיבור עקב אירוע טראומטי בילדותו. כקורא אני רגיל שהמחבר שותל פרטים כאלו כדי להשתמש בהם מאוחר יותר בעלילה, אולי אפילו ברגע קריטי; כאן חיכיתי כל הזמן להופעת האירוע בו יתחברו כל החוטים לכדי התרחשות דרמטית, אך לשווא. בראון גם קצת מגזים במספר אמירות התמיהה שהוא שם בפי גיבוריו בסגנון "לא יכול להיות" ו"לא יתכן", אבל אנחנו נסלח לו על כך.
גם מבחינה עלילתית אי־אפשר לומר על בראון שהוא מקורי לגמרי. העובדה שהוריה של סופי נהרגו בצעירותה בתאונת דרכים מזכירה, אולי באופן מעט מחשיד, את הוריו של גיבור דמיוני אחר. אחד, הארי פוטר. אבל הצרימה המשמעותית ביותר הגיעה לי כשהתברר לי שבראון פשוט חיפף בעבודת התחקיר לספר. התחלתי לחשוד שמשהו אינו כשורה כאשר הופיע שמו של סר אייזיק ניוטון המנוח ברשימת ראשי "מסדר ציון". ראשי המסדר, לפי העלילה, אמורים היו להוביל חגיגות מין טקסי כחלק מפולחן המסדר. הפוריטניות של המתמטיקאי הנודע פשוט לא התחברה לי עם אורגיות טקסיות בסגנון הסרט "עיניים עצומות לרווחה". ואז הפנו אותי לביקורת שכתב ד"ר אביעד קליינברג על הספר, במוסף הספרים של עיתון "הארץ", כמו גם הביקורת של ברוס בושר מהניו־יורק טיימס. עיני חשכו. התחוור לי שבראון ביסס את ספרו על עובדות שכבר הופרכו לפני מספר שנים כמו למשל ה-dossiers secrets, עליו מבוסס חלק מהידע לגבי מסדר ציון, שהתברר כבר כמזויף, כמו גם הקשר של השושלת המרובינגית למשפחתו־לכאורה של ישוע. אפילו שם הספר, "צופן דה־וינצ'י", הוא אות לכך שהמחבר לא ממש מכיר את נשוא כתיבתו: "דה־וינצ'י" פירושו "מהעיר וינצ'י", וזו הסיבה שחוקרים מתייחסים אליו כאל "לאונרדו" ולא כאל "דה־וינצ'י". לאחר קריאת הביקורות של קליינברג ובושר חשתי נבגד ממש. מדוע בעצם? משום שבמידה מסוימת סמכתי על בראון, כמו גם נסחפתי בעלילה ובתזה המעניינת שהוא מציע, עד כי הנמכתי את מחסומי הספקנות שלי.
אם ניקח למשל את סופר המותחנים מייקל קרייטון, מחבר "פרק היורה" ומותחנים רבים נוספים, הרי שכאשר אני קורא בספריו, אני מניח ומצפה שכל עובדה שאינה חלק מהעלילה הבדיונית תהיה בדוקה ומאומתת. למשל, אני נוהג להסתמך על מה שקרייטון כתב לגבי התרבות היפנית בספרו "שמש עולה" כאשר אני משווה בין מושג הזר בתרבויות שונות. אני חושב שמבראון ציפיתי לדרגה דומה של אמינות ובדיקת עובדות. האם בראון חייב לקוראיו את האמינות הזו, או שהוא יכול לטעון לחופש יצירתי? לדעתי, כקורא, באופן אולי קצת מתמיה, אני חושב שכן – בראון כשל במשימה שהציב לעצמו, במיוחד כאשר הוא טוען בהקדמה לספר כי הוא מבוסס על עובדות אמיתיות. לו היה זה ספר שעוסק בגבול בין אמת לבדיה, שמזמין את הקורא לבדוק את הגבולות בין מציאות ודמיון, הייתי מוכן לקבל את טיעון החופש האומנותי. אבל אצל בראון אין הדבר כך. הספר טוען לסנסציה עובדתית, אך מתברר כי הסנסציה נשענת על כרעי תרנגולת.
למרות הבעייתיות של הספר אני חושב (בניגוד לקליינברג) שהקריאה בו מהנה ומותחת, וזהו אכן מותחן ראוי. אני ממליץ עליו בכל פה, גם למי שאינו חובב מותחנים בדרך כלל. רק זכרו – בראון אינו חוקר, הוא סופר. אז אל תיקחו את התיאוריות שהוא מפתח יותר מדי ברצינות, למרות שמפתה לאמץ את ההתרסה נגד הממסד הקתולי בפרט ומושג האלוהות הזכרית בכלל.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש