 |
מאז נכנס בנימין נתניהו לתפקידו כשר האוצר, מנהלת הממשלה מדיניות כלכלית ניאו־ליברלית לפי מודל הקפיטליזם האמריקאי. למרות הפגיעה בשכבות רבות של האוכלוסייה, הרפורמות שמקדם נתניהו כמעט שאינן נתקלות בהתנגדות ציבורית אפקטיבית. האם יש סיכוי להופעת מפלגת שמאל כלכלי אמיתית בישראל?
|
|
| פוליטיקה • דרור צ. דביר • יום ה', 29/4/2004, 20:25 |
|
| |
במדינות אחרות רבות (ויש שיאמרו: בכל מדינה נורמלית), מדיניות נתניהו היתה מעוררת התנגדות משמעותית. די להיזכר בהפגנות ההמוניות בתקופת התאצ'ריזם בבריטניה, או בחסימת כבישי אירופה לאחר העלאת מחירי הדלק למובילים.
למען האמת, בשכבות רבות של האוכלוסייה יש התמרמרות על ההתנהלות הכלכלית, ומאות ארגונים חברתיים פעילים יותר מתמיד בכל רחבי הארץ. אולם למעט חמש דקות התהילה של ויקי קנפו, המחאה החברתית אינה מתרגמת לכוח פוליטי ממשי שיש להתחשב בו.
יש הטוענים שהסיבה לכך היא המלחמה שישראל נתונה בה כבר יותר משלוש שנים. אני מאמין שהסיבה האמיתית נעוצה במפה הפוליטית, שאינה מציגה אלטרנטיבה ממשית למדיניות הכלכלית של נתניהו. האם נכון להיום קיים כוח פוליטי בעל משקל המציג אלטרנטיבה כלכלית ממשית? היכן המפלגה ה"סוציאל־דמוקרטית" במערכת הפוליטית הישראלית?
נבחן כדוגמה את האזרח ק', המתפרנס ממשכורת בלבד. מבחינות לא מעטות, הוא נפגע באופן ישיר או עקיף מהמדיניות הכלכלית של נתניהו:
- זכויות הפנסיה של האזרח ק' קוצצו באופן דראסטי. לפי דעות מומחים רבים, האוצר הלך רחוק מדי. על־פי חישוב אקטוארי עדכני שנערך בטכניון, הקיצוץ בזכויות המבוטחים מכסה את כל גרעונות קרנות הפנסיה, ואף מעבר לכך. כלומר, התחייבות האוצר לכסות את הגרעונות בשלושים מיליארד שקל במהלך 50 השנים הבאות אינה התחייבות של ממש. לעומת זאת, ההחלטה להפנות את כספי הפנסיה להשקעות בשוק ההון, בד־בבד עם ביטול ההנפקות הייעודיות של אגרות־חוב ממשלתיות לקרנות הפנסיה, מחסלת את אלמנט הביטחון בחסכון פנסיוני. מי זוכר את כספי הפנסיה של עובדי אנרון, שהתאדו עם אנרון? אפילו ההצעה ה"חברתית" של האוצר להנהגת פנסיית־חובה היא מבחינות רבות מס נוסף על העשירון התחתון, בחייבם להשקיע בחיסכון פנסיוני לטווח ארוך ללא רשת ביטחון (כאמור הכספים יושקעו בשוק ההון ללא הבטחת תשואה מינימלית).
- זכויותיו של האזרח ק' בביטוח הלאומי קטנו, ללא הפחתה מקבילה בדמי הביטוח שהוא משלם. האוצר מקצץ בקצבאות הביטוח הלאומי לשכבות החלשות ביותר בחברה הישראלית – האמהות החד־הוריות (בעיקר העובדות), לנכים ולזקנים, ולמובטלים מבוגרים חסרי כל סיכוי למצוא עבודה. אפילו את תקציב קורסי ההסבה בשירות התעסוקה ייבש האוצר.
בימים אלו מנסה האוצר להלאים את קופת הביטוח הלאומי ולאחדו עם מס הכנסה.
- הפרטה ומכירה בנזיד עדשים של החברות הציבוריות, השייכות לאזרח ק' כחלק מכלל אזרחי המדינה. צים נמכרה ב-230 מיליון דולר בלבד, וזאת בזמן שצי אוניותיה לבדו שווה כשני מיליארד דולר וסך חובותיה קטן ממיליארד. מדינת ישראל שילמה לאריה גנגר רבע מיליארד שקל עבור בתי הזיקוק, על־אף שלפי החוזה, בתום תקופה של 70 שנה (שהסתיימה באוגוסט 2003) המפעלים היו אמורים לחזור לבעלות המדינה ללא כל פיצוי. וכל זאת, בלי לדבר על ההטבות לזוכיי מכרזי ה-BOT, שמשלשלים לכיסם כסף ציבורי בדמות "הקלות". על כביש חוצה ישראל, הנסלל לכאורה מכספי היזמים בלבד, משקיעה ממשלת ישראל השנה מיליארד שקל מתקציב המדינה! רק ההפרטה המתוכננת של בנק לאומי נראית כהחזרה אמיתית של הון לידי הציבור, ובשלב זה היא בגדר תוכנית בלבד.
- ההקלות במס שמקבל האזרח ק' הן זניחות. בהסכם של האוצר עם התאחדות התעשיינים, הופחתו תשלומי המעבידים במיליארד שקל לשנה. בקיצוץ המתוכנן במסים, מס הכנסה יופחת ב-650 מיליון שקלים (1.1 מיליארד בחישוב שנתי). מס חברות יופחת ב-2007 במעט יותר מארבעה מיליארד שקלים!
- אבל אל נשכח כי האזרח ק' יכול לקנות DVD חדש, כי מחירו ירד ב-5% עם הורדת מסי הקנייה.
ובכן – פעם בארבע שנים, כאשר מגיע סוף־סוף האזרח ק' לקלפי, איזה פתק עליו לשלשל בכדי לבחור במדיניות כלכלית/חברתית אחרת?
כבר שנים שהמפלגות בישראל נמדדות כמעט ורק על־פי מיקומן על הציר המדיני. למעט בשתי מפלגות, "שינוי" ו-"עם אחד", האג'נדה הכלכלית/חברתית משנית לאג'נדה המדינית, אם בכלל מוצגת אג'נדה כלכלית/חברתית אמיתית.
אז למה בעצם אין כיום בישראל אלטרנטיבה כלכלית/חברתית של ממש?
כפי שכבר ציינתי, לדעתי הסיבה נעוצה במפה הפוליטית הבעייתית. כדי להבין את הבעייתיות במפה הפוליטית, יש לעקוב אחר התמורות שחלו במערכת הפוליטית בעשור האחרון.
לפני הסכמי אוסלו, הכל היה פשוט יותר. השמאל היה מפלגת העבודה, הימין היה הליכוד. ההבדלים ביניהם היו ברורים – הליכוד החזיק במצע כלכלי ליברלי שמרני בעוד העבודה תומכת בשוק בעל גוון יותר סוציאליסטי.
ב-1992, רבין נבחר עם מצע כלכלי/חברתי שמאלי ברור, וקו מדיני שעיקרו הסכמה לוויתורים תמורת שלום. לאחר ניצחונו בבחירות, החל מו"מ עם הפלשתינאים, וב-1993 נחתם הסכם אוסלו א' בו הובטחה אוטונומיה פלשתינאית בשטחים. רבין, להבדיל מיורשיו, לא שכח את התחומים החברתיים, וממשלתו השקיעה סכומים חסרי תקדים בחינוך ופעלה לצמצום האפליה של ערביי ישראל.
עם הקמת הרשות הפלשתינאית, הסכמי אוסלו הפכו לעובדה מוגמרת שטלטלה את המפה הפוליטית. הליכוד ומפלגות הימין המתון קברו את אידיאולוגיית "ארץ־ישראל השלמה" והכירו (באי רצון) בזכות ההגדרה העצמית של הפלשתינאים. בדיעבד, העמדות המדיניות של הליכוד היום דומות לעמדות המדיניות של מפלגת העבודה לפני עשור (ע"ע ארבעת הלאווים של רבין). מבחינה זו, השיג השמאל המדיני ניצחון חד־משמעי.
עם התקדמות המו"מ המדיני והמומנטום סביבו, מפלגת העבודה נטתה יותר "שמאלה". כך הקריאות להקמת מדינה פלשתינאית, שלפני 1992 נשמעו רק בחד"ש, החלו להישמע במסדרונות מפלגת העבודה (אף־על־פי שבמסגרת הסכמי אוסלו המקוריים לא הוזכרה מדינה פלשתינאית). היום, אפילו שרון מקבל את המדינה הפלשתינאית כעובדה קיימת, למרות העמדה ההפוכה של מרכז הליכוד.
בספטמבר 2000, לאחר כשלון פסגת קמפ־דיויד, פרצה "אינתיפאדת אל־אקצא". היקף המהומות, חומרתן והתפשטותן אל תוך תחומי הקו הירוק, ולאחר מכן כישלון שיחות טאבה, שכנעו את הרוב המוחלט של הציבור הישראלי שלא ניתן להגיע להסכם שלום עם הפלשתינאים. חלק גדול מהציבור שתמך בעבר בוויתורים מדיניים, שינה את עמדותיו ומאמין היום שהשמאל המדיני הוא לא ריאלי או לא רלוונטי (במקרה הטוב) או אנאכרוניסטי ומזיק (במקרה הפחות טוב). ב-2001 הציע אהוד ברק לבוחר הסכמה לחלוקת ירושלים ועמדות מדיניות שמר"צ פחדו להציג ב-1996, ותוך־כדי כך הפסיד לאריאל שרון בהפרש חסר תקדים.
גורמים במפלגת העבודה הכירו בנטיות הלב של ציבור הבוחרים, וזו אחת הסיבות שלאחר הבחירות מפלגת העבודה הצטרפה לממשלת האחדות של שרון, על אף התנגדותו הנמר"צת של יוסי ביילין. חלוקת העבודה בממשלת האחדות היתה כזו: שרון קובע את ההתנהלות המדינית, שמעון פרס משמש כמסביר ה(בינ)לאומי, ובנימין בן־אליעזר דואג ל"מלחמה בעצימות נמוכה". מחיר ישיבתה של מפלגת העבודה בממשלת האחדות היה טשטוש ההבדלים בין הליכוד והעבודה. מבחינה כלכלית/חברתית, מפלגת העבודה לא הצליחה לבדל עצמה מהליכוד או לשנות את סדר היום הכלכלי/חברתי. וכך, ההחלשות הפוליטית של בן־אליעזר בנוסף לחוסר היכולת לשנות את סדר היום, גרמו לפרישת העבודה מהממשלה ולבחירות חדשות לכנסת.
הבחירות תפסו את השמאל בעמדת מגננה, וחייבו את מפלגת העבודה ואת מר"צ להציג עמדות מדיניות ברורות, דהיינו: העבודה נמצאת שמאלה מהליכוד, ומר"צ חייבת להציג עמדות שמאליות עוד יותר. לעומת העמדות המדיניות הברורות, הסיטו מפלגת העבודה ומר"צ את העמדות הכלכליות לקרן זווית. שיאו של התהליך היה בחירתו של עמרם מצנע למועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה; מצנע הציג לציבור עמדות מדיניות קרובות יותר לאלו של ביילין מאשר לאלו של מתפקדי מפלגת העבודה (שכזכור, העניקו לביילין מקום לא ריאלי ברשימה לכנסת). נדמה כי איש לא התעניין בעמדותיו הכלכליות (שהינן, על־פי תיפקודו כראש עיריית חיפה, מרכז או ימין כלכלי).
אם ננסה לשרטט את המפה הפוליטית העדכנית, קל פחות־או־יותר לסדר את המפלגות לאורך הציר המדיני:
במעבר מהיר מימין לשמאל נמצא את האיחוד הלאומי, המפד"ל ש"ס ואגודת־ישראל, הליכוד, שינוי ועם אחד (שניהם מרכז מבחינה מדינית), העבודה, מרצ, חד"ש והמפלגות הערביות.
אם נכניס לתמונה גם את הציר הכלכלי/חברתי, נקבל תמונה מעניינת יותר:
העמדות של רוב המפלגות הן לעיתים מעט אמורפיות, ולכן לא קל למקם מפלגה על הציר המדיני (מאוזן) והציר הכלכלי/חברתי (מאונך) גם יחד. אין במציאות גבולות חד משמעיים בין המפלגות השונות; בשרטוט לעיל ניסיתי לסמן את "מרכז הכובד" של המפלגות השונות.
אם כך, איזו מפלגה נושאת בראשה את דגל השמאל הכלכלי/חברתי, הדגל הסוציאל־דמוקרטי?
- מפלגת העבודה מנסה להתאושש ממשפט הבוחר ומחפשת את עצמה ואת מקומה.
- מרצ, עם שישה מנדטים, מתקשה להציג אלטרנטיבה חברתית, ומתמקדת יותר ביוזמות המדיניות של ביילין ובהתנגדות לקו המדיני של שרון.
- ש"ס ויהדות התורה עדיין מתרגלות לשממת האופוזיציה.
- עם אחד, הנושאת את דגל השמאל הכלכלי, נתפסת בציבור כשלוחה של ההסתדרות. גם היא, עם שלושה מנדטים, לא מצליחה לשנות את סדר היום החברתי.
- המפד"ל והאיחוד הלאומי עסוקות בניסיונות לסנדל את שרון מימין.
ובינתיים, נתניהו ושינוי מובילים קו כלכלי ברור מאוד, וימני מאוד, כמעט ללא התנגדות.
יחד כמפלגה סוציאל־דמוקרטית
הקמת "יחד", המפלגה ה"סוציאל־דמקרטית", על בסיס איחוד מרצ ושח"ר, נראתה כהזדמנות פז למלא את החסר, ולהקים גוף חדש ורענן שיפעל לשינוי חברתי ויוביל את ההתנגדות למדיניות הכלכלית הנוכחית. בבחירות שהתקיימו לראשות יחד, מתפקדי המפלגה התבקשו לא סתם לבחור את ראש המפלגה, אלא להחליט למעשה להיכן פניה של מפלגת השמאל החדשה, ואיזה דגל תציג.
האופציה הראשונה היתה המשנה החברתית של ח"כ רן כהן, שמתמקד כבר עשרים שנה בנושאים חברתיים וכלכליים (חוק הדיור הציבורי, חוק שכר מינימום), ויביא למפלגה את החזות ה"סוציאל־דמוקרטית" החסרה כל־כך.
האופציה השניה היתה המשנה המדינית של ח"כ לשעבר יוסי ביילין, שכבר יותר מעשור מתמקד ביוזמות מדיניות רשמיות יותר או פחות (הסכמי אוסלו, הבנות ביילין־אבו־מאזן, דיוני טאבה ומסמך ביילין־עבד־ראבו, יוזמת ז'נבה), וינהיג מפלגת שמאל שתציג חזית מדינית ברורה ותקיפה.
מתפקדי המפלגה החדשה בחרו בביילין.
עם ביילין בראשות יחד, אנו יודעים מה יהיה החזון המדיני של המפלגה החדשה. אבל החזון החברתי של המפלגה החדשה אינו ברור כלל וכלל. מבחינה כלכלית וחברתית, ביילין הוא ליברל ("סוציאליברליזם" להגדרתו). בעברית פשוטה, הוא מאמין במינימום התערבות ממשלתית, בשוק חופשי ובהקטנת הקצבאות, בדומה למדיניות נתניהו. אם צריך למקם אותו על סקאלת הימין/שמאל כלכלי, הוא נמצא ימינה מעט מהמרכז.
לעומת זאת, מרצ היתה במקור מפלגת שמאל כלכלי/חברתי. הבחירה בביילין לא תגרום לרן כהן להיפרד ממשנתו הכלכלית/חברתית, אולם בהחלט תגרום למפלגה להתמקד בנושאים המדיניים על חשבון הנושאים החברתיים.
בחירת ביילין לראשות יח"ד קברה את הדרך הקלה להקמת מפלגת שמאל כלכלית/חברתית אמיתית. אין דבר כזה, "ז'נבה חברתית". אין סיכוי שהאזרח ק', המאוכזב מהשמאל המדיני ומחפש אלטרנטיבה חברתית, ייתן את קולו למפלגה המציגה את האג'נדה החברתית שלה כמשנית לאג'נדה המדינית שלה.
תגובת יוסי שריד: "ביילין נבחר לרשות יחד, אבל המפלגה היא לא רק יוסי ביילין".
האם נסתם הגולל על שמאל כלכלי/חברתי של ממש?
למרות הוואקום הפוליטי והפעילות בשטח, הישועה לא תבוא מהקמת מפלגה חדשה. על פי ניסיון העבר, כמעט ולא ניתן להקים כוח פוליטי חדש יש מאין. למעשה, מאז מולדת לא קמה מפלגה חדשה משמעותית, לפחות בקרב המפלגות היהודיות, ששרדה יותר משתי קדנציות (האיחוד הלאומי כללה את מולדת, כלומר היא אינה מפלגה חדשה באמת, ישראל בעליה הסתפחה לליכוד, והשאר פשוט נעלמו).
אבל אולי בוואקום הזה תמצב עצמה מחדש מפלגת העבודה. מפלגת העבודה מחפשת את דרכה מאז הפסיד ברק לשרון ב-2001. היא מנסה מצד אחד לשמור על בידול ממרצ (או יחד), אבל מצד שני לא להפוך לליכוד ב'. אם מפלגת העבודה תשכיל לחזור למקורותיה ותיזכר במדרש שמה, יש סיכוי (קטן) שבבחירות הבאות תינתן שוב לציבור האפשרות לבחור בין ימין ושמאל כלכליים. מי שירצה לבחור בין ימין מדיני ושמאל מדיני, יוכל לתת קולו לליברמן או ביילין, שלבטח ימשיכו בוויכוח הישן של ימין/שמאל מדיני גם כאשר ייקבעו (או ייתקבעו) הסדרי הקבע בין המדינה הפלשתינאית לבין ישראל.
יש סימנים כי קו דומה מדריך את היו"ר הזמני של מפלגת העבודה. האם זו הסיבה בשלה פועל פרס לצירוף "עם אחד" למפלגת העבודה? האם זהו "המפץ הגדול" שעליו מדבר חיים רמון?
|
קישורים
בחרו בביילין - עדכון חדשות באייל הקורא
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש