 |
טכנולוגיית האינטרנט הביאה לכך שבמקום כפר גלובלי אחד צמחו הרבה כפרים לוקליים. האם טבע האדם מכוון לגודל קהילה כזה שיהיה בר השגה עבורנו כפרטים?
|
|
| חברה וכלכלה • אבי עבודי • יום ד', 1/10/2003, 15:50 |
|
 |
|
| (צילום: באדיבות נאס"א) |
|
כאשר טבע מרשל מקלוהן את המושג "הכפר הגלובלי" הוא דיבר על עולם שחוזר למודל השבטי שלו, עולם שבו הלאומיות וקבוצות העניין הצרות נעלמות. העולם הוא כפר אחד.
מקלוהן דיבר על כך עוד בשנות ה-60. הפריסה הרחבה של האינטרנט בעשר השנים האחרונות הפכה את המושג הזה לזימזומילה פופולרית שמשתמשים בה כדי לתאר את מה שהרשת יודעת כל כך טוב לתת: נגישות רבה למידע ותקשורת קלה בין אנשים.
מאז התפרסמו רעיונותיו של מקלוהן לפני יותר משלושה עשורים נטמעה טכנולוגיית האינטרנט בחיי היומיום של רבים, מה שמאפשר לנו כיום להתבונן בדיעבד ולראות האם החזון היה נכון, ומה קרה בפועל. בפועל, במקום כפר גלובלי אחד צמחו הרבה כפרים לוקליים.
יש הרבה קהילות באינטרנט, הרבה מאד. אבל רובן קטנות, כמו כפר אנושי ולא כמו כפר חובק עולם. האם טבע האדם מכוון לגודל קהילה כזה שיהיה בר השגה עבורנו כפרטים? יתכן מאד שכל אדם מכיר כל אדם על כדור הארץ דרך שישה מכרים משותפים, אבל כאן לידנו, אנחנו רוצים אנשים שאנחנו מכירים באופן אישי פחות או יותר, אנשים שיש לנו כבר דעה קדומה עליהם (חיובית או שלילית), אנשים שהמכרים המשותפים שלנו בקהילה יכולים להמליץ עליהם או להשניאם עלינו. אנחנו רוצים קהילה שבה אנחנו יודעים מי המובילים, למי יש שכל, מי הנודניק ומי הליצן.
הפורומים באינטרנט מהווים קהילה אינטימית במידה כזו או אחרת, שבה יש עשרות כותבים מוכרים ועוד עשרות או מאות בודדות של קוראים סמויים. בספר "המשחק של אנדר" חזה אורסון סקוט קארד את הפורומים, ובאמצעות דיונים בינלאומיים מרובי משתתפים נתן בידיהם של לוק ודמוסתנס (כותבים מובילים בפורומים) את הכוח להשפיע על דעת הקהל ועל תהליכים עולמיים.
קארד חזה נכון את הפורומים ברמה האיכותית, אבל לא ברמה הכמותית. פורומים (כקהילה, לא כקבוצת עניין) לא מתקיימים ברמה גלובלית של אלפי אנשים, אלא ברמה לוקלית. אנשים צריכים כנראה להכיר את הנפשות הפועלות (עד כמה שהמדיום מאפשר להכיר) כדי לקיים קהילה.
כך גם בבלוגים האישיים. במבחר הבלוגים הרב יש בלוגים המקשרים זה לזה ויוצרים "מובילות", לאו דווקא בגלל איכות הכתיבה אלא פשוט משום שהם וקבוצת חברים מסוימת היו שם קודם. ככלל, כל בלוג אישי יצמח לאחד משני כיוונים: דבר מה הדומה לטור בעיתון, עם בעל טור מוביל והרבה קוראים אנונימיים, או לחלופין, קהילה לוקלית מצומצמת של כמה חברים קרובים, המתקשרים ביניהם.
מובן מאליו שהלוקליות הזו אינה גיאוגרפית. האינטרנט מחק כמעט לגמרי את הדיפרנציאציה הגיאוגרפית. חברים בכפר לוקלי יכולים להיות פזורים פיזית ברחבי העולם.
עם הימחקות המגבלה הגיאוגרפית נמחקה גם בעיית הניידות בין הקהילות. בניגוד למאמצים הרבים שהיה מרקו פולו צריך להשקיע כדי לתור את העולם, המעבר למקומות חדשים באינטרנט מתבצע בלחיצת עכבר, אבל (וזה אבל גדול) מחסומי הכניסה לכפר הלוקלי החדש, שמגיעים אליו בקלות כה רבה, עדיין קיימים. לא רק קיימים אלא אפילו אנושיים מאד. המבקר נתקל בחשדנות ולפעמים בעוינות - הקהילה מנסה לשמור על עצמה גם כאשר היא מסבירה פנים לתייר חדש. המבקר החדש נדרש להוכיח את עצמו ולהכפיף את עצמו לנוהגי הקהילה. הטכנולוגיה לא שינתה את האופי האנושי. אנחנו שבטיים, אנחנו אוהבים להיות עם הדומים לנו בשבט, ואנחנו אוהבים שבט לא גדול מדי.
"להיות או לא להיות" שואל המלט באחד הרגעים המגדירים ביותר את התרבות האנושית. להיות אדם, או לא להיות אדם? הבחירה הזו שהוא מתלבט בה היא אכן הפריבילגיה של נסיכים דניים. רובנו לא מאפשרים לעצמנו ברירה שכזאת. לא משנה באיזו טכנולוגיה אנו משתמשים, אנחנו נכנעים לאופיינו האנושי - בני אדם בחברה אנושית.
האם ניתן לדבר לפחות על החלק הגלובלי של "הכפר הגלובלי"?
נניח שויתרנו על כפר אחד גדול וקיבלנו את הממצאים בשטח שעל פיהם רשת האינטרנט מורכבת מהרבה כפרים לוקליים קטנים. האם לפחות ניתן לדבר על מרקם גלובלי שמאחד את כל הכפרים האלה בעזרת הטכנולוגיה?
גם בתחום הזה ניתן לומר שהמציאות הכריעה את החזון. הדברים היחידים שמאחדים את קבוצות האנשים השונות שתוארו לעיל הם מוצרי צריכה. מוצרי צריכה במובן הרחב של המושג. לצורך העניין לא רק מקדונלד וקוקה־קולה הם מוצרי צריכה, אלא גם מוצרי צריכה טלוויזיוניים: שידור ספורט, מוצר מתח, מוצר קומי (סדרות טלוויזיה פופולריות כאלה ואחרות).
קשה לדבר על משהו מאחד ברמת הרעיון. גם רבי המכר של פעם כבר לא קיימים היום. כשפרסם ג'וזף הלר את "מילכוד 22" קרא אותו דור שלם בשנות השישים והושפע מרעיונותיו. גם קורט וונגוט דיבר אל דור שלם באופן דומה (וגם ורתר של גיתה, אם להתייחס לדוגמה המוקדמת ביותר שאיננה דתית). כך גם אמנים פופולריים בתחום המוסיקה (בוב דילן כדוגמה בולטת).
אולם, היום זה כמעט לא קיים. להוציא מקרים באמת חריגים (הארי פוטר) רבי־מכר מוכרים הרבה פחות. מוסיקאי שמוכר כמה מיליוני תקליטים נחשב למצליח מאד בקנה מידה בינלאומי - זה קטן יחסית למה שנחשב פעם אמן מצליח.
אז נכון פוסט־מודרניזם, והתנפצות תרבותית, וערבוב, ונאפסטר וסולסיק, וכבר לא קוראים היום ספרים, וכל הטיעונים האלה. אבל התוצאה הסופית היא שאין מקורות רעיוניים תרבותיים גלובליים שסוחפים אחריהם קבוצות שונות באופן שיוצר הזדהות אחידה סביב רעיון. הרעיון היחיד מהסוג הזה בשנים האחרונות הוא דווקא רעיון האנטי למוצרי הצריכה (שהם כאמור, דווקא הגורמים "המאחדים" בין קהילות).
רעיון חוצה גבולות קיים בפרדיגמה הדתית מצד אחד, ובמוצרי הצריכה מצד שני (במובן הרחב לעיל). אך התופעה אינה קיימת ברמה התרבותית, ולבטח המצב רחוק מאד מהתנפצות הגבולות הלאומיים על פי חזונו של מקלוהן.
אז אם הכפרים (הקהילות) הם אכן לוקליים, ואין מכנה משותף תרבותי המאחד ביניהם, קשה מאד לדבר על "כפר גלובלי". זה לא בהכרח רע. זה בוודאי מתאים לאופי האנושי.
אבל אם שוב אתם שומעים מישהו שאומר "כפר גלובלי", דעו שהוא כנראה מנסה למכור לכם משהו.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש