האישה הידועה ביותר לשמצה בהיסטוריה של הקולנוע חגגה בשבוע שעבר את יום ההולדת ה-101 שלה. אם אלוהים לוקח את הטובים קודם, כנראה שלני ריפנשטאהל נמצאת בתחתית הרשימה שלו. ייתכן שריפנשטאהל תישאר חידה בלתי מפוענחת גם אחרי למעלה מ-80 שנה של פעילות אומנותית. האם ריפנשטאהל היא פושעת מלחמה נאצית שחמקה בלא עונש בזכות היותה אשפית תעמולה? או שמא האישה הזו, שהייתה שחקנית הקולנוע החביבה על היטלר והבמאית החביבה על גבלס, הייתה בסך הכל האדם הנכון בזמן הלא נכון?
העריץ המעריץ
רשימת המקצועות שריפנשטאהל עסקה בהן מרשימה מאד אפילו עבור אישה בת 101. לקולנוע הגיעה ריפנשטאהל רק אחרי קריירה מצליחה כרקדנית בלט, קריירה שלקחה אותה לסבוב הופעות על מיטב במות אירופה שבין המלחמות. אבל הצלחתה כרקדנית נקטעה בעקבות פציעה שאילצה אותה לעבור ניתוח בברך. בדרכה לבדיקה אצל הרופא, בעודה עומדת על רציף הרכבת בברלין, הבחינה ריפנשטאהל בכרזת פרסומת לסרט של ד"ר ארנולד פאנק והחליטה שהיא רוצה להיות כוכבת קולנוע.
כשלני ריפנשטאהל החליטה לעשות משהו, שום דבר לא העז לעמוד בדרכה. ריפנשטאהל הצליחה להשיג תפקיד ראשי בסרטו הבא של ד"ר פאנק, תפקיד שלמענו הסכימה ללמוד טיפוס הרים ולבלות חודשים רבים של צילומים בקור העז של הרי האלפים. במהלך העבודה על הסרט לימד אותה פאנק גם כיצד לערוך סרטים. ריפנשטאהל לקחה את הכסף שהרוויחה כשחקנית, מכרה את חפציה והשקיעה את הכל בסרטה הראשון, "האור הכחול", שזכה להצלחה גם בקרב המבקרים וגם בקרב הצופים.
אחד הצופים בסרטה של ריפנשטאהל, שהתרשם מאד מכישוריה כקולנוענית, החליט שהיא האדם הנכון להפיק ולצלם את סרטי התעמולה של המפלגה החדשה שהקים. האיש הזה היה אדולף היטלר.
מצטערת מאד
לכבוד יום ההולדת ה-100 של ריפנשטאהל תבעה אותה קבוצה בשם "רום", ארגון של המיעוט הצועני בגרמניה, בטענה שריפנשטאהל הנה מכחישת שואה. הטענה הזו מבוססת על ויכוח שהתגלע בנוגע לגורלם של כ-120 צוענים ששימשו ניצבים בסרט שצילמה ריפנשטאהל בין 1940 ל-1942. לטענת "רום" הניצבים סופקו לריפנשטאהל על ידי הנאצים, וכשהסתיימו הצילומים הם פונו למחנה ההשמדה אשוויץ. ריפנשטאהל טענה עד לא מכבר שהניצבים הצוענים, שלא זכו לקרדיט על השתתפותם בסרט, נראו אחרי המלחמה כשהם בריאים ושלמים. אחרי ש-"רום" השוו בין רשימת הניצבים שערכה ריפנשטאהל בזמן הצילומים לבין רשימות הנרצחים באושוויץ והראו שרוב הצוענים אכן נרצחו במחנה ההשמדה, חזרה בה ריפנשטאהל מטענתה ואמרה שהיא לא הייתה מודעת למה שהתרחש באותה תקופה, ושהיא "מצטערת מאד על גורלם של הצוענים".
ריפנשטאהל תמיד הכחישה כל קשר בינה לבין האידיאולוגיה הנאצית. מי שבוחן את סרטיה של ריפנשטאהל ללא דעות קדומות אינו מוצא בהן רמז של אנטישמיות. "ניצחון של כוח הרצון", למשל, סרט שהפיקה ריפנשטאהל לפי הזמנתו האישית של היטלר, מתעד את המצעד הנאצי הגדול של 1934 ומראה המון אדיר של נוער גרמני סוגד לפיהרר ומבצע שורה ארוכה של תמרונים צבאיים מזרי אימה. למרות שלעין בת שלהי המאה ה-20 ולעין היהודית בפרט הסרט הזה נראה כקרקס איימים של רשע טהור, אין בו למעשה שום התייחסות ליהודים או לצוענים, והוא מכיל בעיקר פרשנות וויזואלית של הנאציזם כפולחן לאומי.
ריפנשטהאל בצילומי הסרט "אולימפיה" (1936)
פרוייקט החיים של ריפנשטאהל הוא החיפוש אחר היופי האנושי האולטימטיבי. ריפנשטאהל מתייחסת רק לאספקטים האסתטיים של האדם ומתעלמת לחלוטין מתכנים אתיים, פוליטיים או היסטוריים. ההתמקדות של ריפנשטאהל בדמות הגבר הצפון אירופאי כאידיאל אסתטי, משרה על כל היצירה מעין דוק של הומו־ארוטיות. הנערים המשתובבים על הדשא הלח סוגדים לא רק לפיהרר, אלא גם לגופם האתלטי החשוף ולגבריותם הצעירה והפראית. הערבוב המטריד של מיליטריזם והומו־ארוטיות מציג את הנאציזם כולו כמעין הזיה מינית של קיסר רומי חובב נערים.
כשנערכה האולימפיאדה בברלין ב-1936 נבחרה ריפנשטאהל על ידי היטלר להיות המתעדת הרשמית של האולימפיאדה. התוצאה - סרט דוקומנטארי אילם שנחשב לאחד משיאיה של אומנות הקולנוע. ריפנשטאהל הציבה את המצלמות על מגדלים, קברה אותן בשוחות והפריחה אותן בבלוני ענק. היא צילמה את הספורטאים בזוויות שגורמות להם להראות גבוהים יותר, חזקים יותר ומחוטבים יותר. כשהאצן האמריקאי השחור ג'סי אוונס זכה במדליית הזהב, לבושתו הרבה של היטלר ושל הרייך השלישי כולו, התעקשה ריפנשטאהל לצלם אותו למרות שקיבלה הוראות להסתיר את ניצחונותיהם של הספורטאים הלא־אריים.
כמו לכל אמן גדול, גם לריפנשטאהל ישנו סגנון חזותי ייחודי. במקרה של ריפנשטאהל קשה לומר אם הסגנון שלה שאב את השראתו מתפיסת העולם הנאצית, או שסגנונה נקשר לנאציזם פשוט מפני שהנאצים אמצו אותו לעצמם.
היהפוך כושי עורו?
אחרי המלחמה, כשבעלות הברית ערכו אלפי משפטים כדי למיין את מי שסתם שיתף פעולה עם הנאצים ממי ששיתף פעולה עם הנאצים מספיק כדי להיקרא "פושע מלחמה", עברה ריפנשטאהל מסלול ייסורים משפטי שבסופו הוכרזה "בלתי־נאצית" ושוחררה לביתה שבמינכן. אבל הממסד האומנותי לא סלח לה. במשך כעשרים שנה היא ניסתה ללא הצלחה לגייס תמיכה כספית ושיתופי פעולה מקצועיים כדי ליצור סרטים נוספים. דווקא תעמולנים אחרים, כמו ווייט הרלן, שצילם סרטי תעמולה אנטי יהודיים בוטים, המשיכו להפיק סרטים לא מעטים אחרי שוך המלחמה. לבסוף, בגיל 60, החליטה ריפנשטאהל לזנוח את הקולנוע ולאמץ מדיום אחר כדי למצות את הצורך הבלתי מתפשר שלה בחיפוש אחר היופי האנושי האולטימטיבי.
בצעד שמגלם אירוניה שרק אשף פרופגנדה כמו ריפנשטאהל מסוגל להעלות בדעתו, החליטה ריפנשטאהל להחליף את מצלמת הקולנוע במצלמת סטילס, ואת הארים הבלונדינים בנפילים נובים שחורים ומבריקים. את 30 השנים הבאות בילתה ריפנשטאהל במסעות הרפתקניים ברחבי אפריקה, ובעיקר בסודן, שם תיעדה במצלמתה את חייהם של השבטים הנוביים, חיה עימם ואפילו נפצעה בהתרסקות מסוק כשניסתה לעזור לשבט נובי במהלך מלחמת אזרחים. אותן עיני הנץ הכחולות שהשתאו מהיופי העל אנושי של האתלטים הארים, מצאו את היופי הזה גם בגופיהם המשומנים של הנובים על רקע המדבר הלוהט.
הדובר של ארגון "רום" טוען שריפנשטאהל רחוקה מלהיות תמימה, כפי שמאשרים היסטוריונים גרמנים ואמריקאים. "ריפנשטאהל הייתה קרובה לגרעין הקשה של המפלגה הנאצית", אמר ריי מולר, במאי הסרט "חייה הנפלאים והנוראים של לני ריפנשטאהל" שהופק ב-1995. "גם אם לא ידעה את פרטיהן של התכניות הנאציות לגבי העם היהודי והעולם בכלל, ברור שהיא ידעה בדיוק עם מי יש לה עסק ובחרה להתעלם מהאמת לתועלתה האישית והאומנותית."
בסופו של דבר הצליחה ריפנשטאהל גם לחזור אל מצלמת הקולנוע. היא שיקרה לגבי גילה כדי להתקבל לקורס צלילה, ולקראת יום ההולדת ה-100 שלה הוציאה סרט דוקומנטארי מרהיב שצולם בשוניות האלמוגים של האוקיינוס ההודי. הדגים הצבעוניים שחו מול מצלמת הקולנוע שלה באותה חינניות חסרת זמן של הנובים, הספורטאים האולימפיים ותנועות הנוער הנאציות. אבל לדגים, בניגוד לבני האדם, לא היה אכפת אם ריפנשטאהל הייתה נאצית או לא. הם פשוט היו יפים.
מידת המעורבות של ריפנשטאהל במאורעות מלחמת העולם השניה כבר לא תתברר לעולם. ריפנשטאהל משכתבת את ההיסטוריה של עצמה ללא הפסקה. יתכן שהפרוייקט שלה בסודן מוכיח שהיא באמת לא נטלה חלק באידיאולוגיה הנאצית, ואולי זהו פשוט צעד תעמולה. אולי ריפנשטאהל באמת לא ידעה מה גורלם של הצוענים ששימשו ניצבים בסרטה, ואולי היא פשוט מיתממת. אחרי 101 שנים של חיים מלאי תהפוכות, שתי מלחמות עולם, שלוש קריירות מצליחות וניצוץ של גאונות שמשתקף בכל דבר שהיא עושה, מייצגת ריפנשטאהל את המאה ה-20: מאה של גאונות אומנותית, זוועות חסרות תקדים, ובסופו של דבר גם ניצחון של כוח הרצון.
|
קישורים
לני ריפנשטהאל - האתר הרשמי
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש