בלב אוניברסיטת ברקלי בקליפורניה שוכנת כיכר ספראול המפורסמת, סביבה התנהלו מהומות שנות השישים המהוללות, ובקרבתה חושלה מהפכת זכויות האדם בתקופת מלחמת וייטנאם. עד היום הכיכר היא מרכז רוחש פעילות ציבור סטודנטיאלית רבגונית, ונחשבת אתר תיירותי מעניין. כל זאת, כמובן, בהנחה שאינכם סטודנטים ישראלים בתחילת המאה העשרים ואחת.
בשנה שעברה רחשה הככר פעילות סביב הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שהגיעה לשיאה בהפגנות אלימות ורועשות ברחבי העיר, ובהשתלטות של כמה עשרות תלמידי קולג' על בניין המחלקה לספרות אנגלית. ההפגנות נערכו (לגרסת המפגינים, במקרה) ביום השואה. עבורי, ועבור סטודנטים ישראלים אחרים בברקלי, היו אלה שבועות קשים במיוחד. ויכוחים פוליטיים בין אנשים שאינם מכירים את המציאות הישראלית נשמעו בכל קרן זוית, וכמה פעמים נקלעו חברים שלי, שלא בטובתם, לסיטואציות מאוד לא נעימות.
מעבר לתכני ההפגנות ולתחושותיהם של הסטודנטים הישראלים, עליהן נכתב רבות בשעתו בעיתונות הישראלית, מעלה הסיטואציה הזו שאלה כללית יותר ומטרידה: עד כמה צריכים הסטודנטים הישראלים לשמש "נציגים", או "שגרירים" לא רשמיים, של ישראל במהלך לימודיהם האוניברסיטאיים בחו"ל? עד כמה צריך זמנם להיות מוקדש לפעילויות הסברה, לשיחות בענייני הסכסוך הישראלי־פלסטיני? היכן הגבול בין השקפות אינדיבידואליות ובין ייצוג של עמדות פחות־או־יותר "רשמיות"?
אקדים ואומר: אין לי תשובה, ואין לי דעה מגובשת בעניין. בלתי נמנע שלכל אחד ואחת מאתנו תהיינה דעות והשקפות על המתרחש בישראל. השאלה היא, כמובן, עד כמה אנחנו צריכים להיות "ישראלים בצאתנו", כפי שאומרת הפרסומת, או, פשוט, אנחנו. ישנם אנשים שעבורם הבעיה היא חסרת משמעות, כיוון שעמדת ממשלת ישראל בנושאים פוליטיים חופפת את עמדותיהם הם, ולפיכך, בויכוחים פוליטיים לא יתעורר הקונפליקט הפנימי של השקפה אישית מול, נו, ממלכתיות. מאידך, ישנם אנשים שמרכיב ה"ייצוג" או ה"שגרירות" אינו מהווה חלק מהזהות העצמית שלהם, והם לא יחושו צורך "להגן" על ישראל, או לתקן מידע מוטעה בקרב חבריהם.
משיחות עם חברים, חלקנו הגדול נמצאים איפה שהוא באמצע. לא לגמרי מסכימים עם מדיניות הממשלה, לא ממש נוח לנו עם מה שקורה בארץ, אבל גם מרגישים שייכות ורצון לתקן את אי־הדיוקים (העובדתיים, לפעמים) והדיסאינפורמציה של חברינו הלא־ישראלים. הבעיה של אנשי שמאל ישראלים בקמפוסים אמריקאים המזוהים עם השמאל מחריפה כיוון שהשקפות ה"ימין" וה"שמאל" הישראליות אינן חופפות את המפה הפוליטית במקומות אחרים. מצביע ישראלי למפלגת העבודה או ל"מרצ" לא ימוקם בהכרח בצד השמאלי של המפה במקום כמו ברקלי, ומצביע למפלגות מרכז או ימין מתון ימצא שהשקפותיו נחשבות במקום כזה לימניות מאוד, שלא לומר קיצוניות. בקיצור, קודם כל צריך להזיז את המפה מרחק ניכר שמאלה. כך, למשל, בטיול קצר בכיכר ספראול אפשר לפגוש המון תלמידי קולג' המשוכנעים שמה שמתבצע בשטחים הוא "טיהור אתני" - וזו לא נחשבת דיעה קיצונית או חריגה במיוחד מבחינה סטטיסטית. כך שטענות בגנות הכיבוש הן בבחינת התפרצות לדלת פתוחה (או אפילו התפרצות לחדר שאין בו דלת כלל).
לפערים האלה בין המפות הפוליטיות מצטרפים עוד גורמים, כמו האתנוצנטריות האמריקאית. תלמיד הקולג' האמריקאי הממוצע (אם הסטודנטים שלי יכולים להיחשב "ממוצעים") מכיר את מדינתו הוא (וגם זה לא תמיד) אבל אין לו מושג ברור על מה שמתרחש מחוץ לארה"ב; הוא ניזון, פעמים רבות, מעתונות שאיכות המידע בה בעייתי; וחשוב מכל - הוא צעיר ורוצה להפגין ולהשתולל, ולא ממש חשוב באיזה נושא. בשיחות עם חברים קראתי לזה "תסמונת מלחמת הכוכבים": כשמשהו קורה בגלקסיה רחוקה־רחוקה, קל מאוד להיות פסקני ולקבוע מיהו ה"לוק סקייווקר" ומיהו ה"דארת' ויידר" בסיפור. רבים מהסטודנטים הגיעו ללמוד בברקלי בגלל השם המהפכני והרדיקלי שיצא לה בשנות השישים, ומנסים לקחת חלק במסורת של מעורבות פוליטית דרך הסכסוך הקטן־גדול שלנו במזרח התיכון. עד כמה צריך, וכדאי, להיכנס עם החבר'ה לויכוחים רציונליים? לפעמים אני משעממת את עצמי במשפט הנדוש "it's a very complex situation", אבל במצב בו מוצגת בפניך הדיכוטומיה (אתה יכול להיות "Pro-Israeli" או "Pro-Palestinian"), צריך להזכיר לאנשים שלא הכל שחור ולבן.
האם הצורך להציג תמונה "מאוזנת" - הרבה פעמים "ממורכזת" יותר מהשקפותיי האישיות בנושא הסכסוך - הוא שריטה אישית שלי, או שיש בזה משהו מעבר לבעיה פסיכולוגית המתבטאת ברצון "להיות בסדר"? אני זוכרת שכבר במדריכי הטיולים של שנות השבעים והשמונים, אז טיילתי לראשונה כילדה קטנה בעולם, היה עיסוק בתופעה דומה, היא תופעת ה"ישראלי המכוער" המטייל בעולם. שוב ושוב הודגש, ועדיין מודגש, הצורך להתנהג יפה ולייצג את ישראל בכבוד. ההנחה בבסיס העניין היא, כמובן, שמעשיו של אדם פרטי בחו"ל מקרינים על הצורה בה נתפסת מולדתו בעיני אלה הפוגשים אותו. לכן עלינו להתנהג יפה ולא לעקור ברזים מהקירות, ולא ללכלך, ולא להקים רעש, לא רק מכיוון שהמדובר במעשים מכוערים מהבחינה האישית, אלא גם, ואולי בעיקר, מכיוון שה"ישראלי המכוער" מכתים את ארצו ומוציא לה שם רע.
הבעיה שלפנינו שונה מעט. דעות והשקפות אינן "מעשים מכוערים" בפני עצמן, כך שאין כאן מרכיב של דרישה להתנהגות תרבותית בסיסית ברמה האישית. כאן השאלה היא יותר - "עד כמה אדם רואה עצמו אחראי להיות גורם מיידע, ולהציג תמונת מצב התואמת את המציאות כפי שהוא רואה אותה?" (שאלת קיומה של מציאות פוליטית אובייקטיבית חורגת, כמובן, מגבולות רשימה זו).
לפחות לגבי אוכלוסיית הסטודנטים שהגיעו ללמוד בחו"ל על מנת להתעשר אקדמית ואינטלקטואלית, אלמנט ההתפתחות האישית - ובכלל זה לא רק החופש האקדמי אלא גם הגיבוש של דעות ומחשבות - עשוי להביאם למסקנה שבלכתם ברחובות חו"ל הם מייצגים בראש ובראשונה את עצמם, את המיקרו־קוסמוס שלהם, ושאף אחד לא באמת מצפה מהם להיות דובריה של ממשלת ישראל. אולי יש אפילו יתרון חינוכי רחב יותר בכך שלא־ישראלים יכירו ישראלים שעמדותיהם שונות מהעמדה הרשמית של ישראל (מה שכמובן מעלה את השאלה דלעיל, האם אפשר להניח שלא־ישראלים בקיאים מספיק בעמדה הרשמית של ישראל?).
מאידך, אפשר לומר שמתן נקודת מבט פנים־ישראלית על הסכסוך הוא חשוב בשל ההערכה האמפירית (עד כמה היא בדוקה, אין לי מושג) שאנשים אכן ישפטו מדינות שלמות על פי מפגשים אישיים עם בני המדינות הללו. רובנו מרגישים, גם בזמן שהותנו בחו"ל, אחריות למה שמתרחש בארץ בהיעדרנו, ולפעמים מתעוררת התחושה שעלינו להיזהר בדברינו בנושאים פוליטיים כדי לא לחבל בדעת הקהל העולמית.
ה"זהירות" הזו מעוררת גם את שאלת הצורך להשכיל ולשלוט באקטואליה הישראלית. עבור כמה מחבריי זו אינה בעייה, כיוון שגם בחו"ל הם ממשיכים לצרוך עיתונים וחדשות במינונים שהתרגלו להם בישראל. אודה ואתוודה שאיני קוראת נלהבת של עיתונים, וההשקעה היומית שלי בצריכת חדשות היא מצומצמת למדי. האם עליי לקרוא יותר, לצפות יותר בחדשות, כדי שיהיו בידי כלים רטוריים להשתתף בויכוחים? כאן הבעת העמדה דורשת ממני מאמץ והתכוננות מיוחדים, ונשאלת השאלה האם יש לכך הצדקה (שוב, אין לי תשובה).
אחד הדברים המתסכלים ביותר הוא התחושה שלי, ולפעמים של אחרים, שהדעות האישיות שלנו מתמסמסות במאמץ "לאזן" כל ויכוח שאנחנו משתתפים בו. אני מוצאת את עצמי מדגישה נקודות שונות בתכלית כשאני משוחחת עם חברים ישראלים ועם חברים אמריקאים. בשני המקרים זה נובע מאי הנוחות שלי עם הדעות הפסקניות והמוחלטות של בני שיחי. כשאנשים מציגים בפניי טיעון בסגנון "זו דעתי ואין בלתה" אני מרגישה צורך להציג את הצד השני, בין אם יש מתאם מלא בינו ובין השקפתי האישית ובין אם לאו, בין אם דעתי שלי מגובשת בין אם לאו (בדרך כלל, לאו). הצורך "לשקף" את בן שיחי מפריע לי לשבת ולחשוב בעצמי מה יש לי להגיד בנושא.
אפשרות ביניים, שתיתן ביטוי להשקפות אישיות המסתייגות ממדיניות הממשלה ועם זאת תספק מידע לבני שיחנו בחו"ל, יכולה להיות להציג את שתי ההשקפות. אבל גם כאן נלווית המחשבה המטרידה על הצורך הפנימי להקצות מקום באישיותי ל"שגרירה" הלא רשמית.
לסיום, מכרסמת בי גם השאלה האם ההתלבטות שלי ב"בעיית הנציג" נובעת ממקום לגמרי אחר - מהעובדה שמטבעי איני נוטה לדעות פוליטיות של "שחור ולבן", ואני נוטה לחשוב לי בשקט ולהתלבט. בנוסף, אני גם לא שואבת הנאה מויכוחים פוליטיים. מדי פעם אני קוראת את הדיונים הפוליטיים באייל, ומה שלוכד את עיני (מעבר לתוכן) הוא השכנוע הפנימי העמוק של הדוברים בנכונות דבריהם, בין אם המדובר בעובדות ובין אם בהשקפות עולם. אולי מי שאין לו ספקות בקשר לעמדתו הפוליטית, לא יהיו לו גם ספקות כיצד להציגה בכל מקום בעולם.
|
קישורים
עמותת שגרירים של רצון טוב - לשיפור תדמיתו של הישראלי בחו"ל
משרד החוץ - למי שבאמת רוצה להיות שגריר
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש