 |
|
 |
||
|
||||
 |
בשנת 1987-1988 גרתי בברקלי (הורי היו בשבתון באונ' ואני למדתי בתיכון). למי שהספיק לשכוח, זו בדיוק היתה התקופה בה פרצה האינתיפאדה. בתור אחת שמעולם לא התעניינה בחדשות או בפוליטיקה, לקח לי הרבה זמן להבין שמה שרואים ב- CNN על ישראל באמת מעניין אנשים (כמו שציינת, אמריקאים בדרך כלל לא יודעים שיש עוד ארצות מחוץ לארה"ב, ובקליפורניה, בדרך כלל מתכחשים גם לקיומן של מדינות אחרות מחוץ למדינה המוזהבת). בבית הספר שלי היו הרבה איראנים, והם היו הראשונים ששאלו אותי על היחס שלנו לערבים האומללים בשטחים. למותר לציין, שלא ידעתי בכלל על מה הם מדברים, וגם אחרי שביררתי עם אמא ואבא, לא ממש ידעתי מה לענות, בדיוק מהסיבות שלך: איזו עמדה אני צריכה לנקוט? שלי? של המדינה? ומה אם זה לא בדיוק אותו הדבר? אחר כך הגיע שבוע המודעות הלאומית (או משהו כזה), שבו נבחרו כל מיני תלמידים זרים לספר קצת על עצמם ועל מדינתם. בתור הישראלית היחידה (השניים האחרים היו בנים של יורדים, והם העדיפו להגדיר את עצמם כאמריקאים) הייתי מאוד מבוקשת, אבל העדפתי להוריד פרופיל, כדי שלא יתקיפו אותי בשאלות, שממש לא היתה לי תשובה עליהן. גם ההורים שלי נתקלו באוניברסיטה (בדיוק במקום שבו צולמה התמונה) בהרבה הפגנות נגד ישראל, כבר אז, אם כי לא בשאלות מצד הקולגות שלהם (בכל זאת, פרופסורים מכובדים ומה גם שמרביתם יהודים). ככה שאני יודעת מה את עוברת ומבינה את ההתלבטויות שלך. זה לא קל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הי אביגיל, תודה על התגובה. אני ממש לא מופתעת... אני מניחה שבסוף שנות ה-80 היה בברקלי אקלים מאוד דומה. מה שכן, היום, במסיבות קוקטייל של המחלקה, נשאלים שאלות גם על ידי הפרופסורים המכובדים. בדרך כלל אלה מין שאלות דאוגות כאלה, המכוונות לשמוע מה דעתי על המצב. אחרי שנתיים כאלה, קצת מעייף להיות "ישראלית-השעשועים" באירועים חברתיים. (מישהו יודע היכן צריך להכניס את הססמא כדי שההודעה תהיה חומה ולא תכולה?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי היתה לעיתים את ההרגשה הזו. התגובה השגורה שלי היום לנסיון לגרור אותי לשיחה על ישראל היא ש''אין לי כח לדבר על זה'', עם פרצוף שמראה על כאב פנימי עמוק, וזוכה לניד ראש מבין ואמפתי (כאילו ''ישראל'' היא שם קוד למחלה ממארת). את הסיסמא את רושמת בשדה האי-מייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כשלושה חודשים הוזמנתי לאירוע של סניףFulbright בחוף המערבי. בין הפולברייטאים הנוכחים היה סטודנט פלסטינאי מאוניברסיטת דיוויס. מישהו הכיר בינינו, והוא שאל אותי בעברית מאין אני בארץ. השבתי, ושאלתי אותו בערבית מאין הוא. התברר שהכפר שלו נמצא קרוב מאוד למקום המגורים של הוריי. אמרתי לו "we are practically neighbors", והוא השיב "neighbors, occupiers, what's the difference". סביבנו עמדה חבורת אנשים עם משקאות וכריכונים בידיהם, ואפשר היה לראות שהדיאלוג, שבהתחלה הסב להם קורת רוח ("ישראלית-השעשועים ופלסטינאי-השעשועים עוסקים בדו קיום במסיבה שלנו! כמה נפלא!") התחיל להיות להם לא נוח. גם אני הרגשתי לא נוח. בבסיס, אני חושבת שהאיש צודק, ואני מבינה מאין המרירות שלו. אבל בפורום הספיציפי ההוא קיוויתי שהוא ישתדל יותר להיות נחמד. אני לא יודעת אם יש לי זכות לדרוש כזה דבר, אבל מאותו רגע הסתפקתי בהנהון ובאמירות מעורפלות על כמה שהמצב מורכב ובעייתי וכמה הייתי רוצה שיהיה שלום. בהזדמנות אחרת נהניתי יותר. יום אחד פגשתי באוטובוס דוקטורנט למזה"ת, שהגיע מבגדד. התפתחה שיחה נעימה על הרמב"ם (הוא כמובן קרא לו מיימונידס), ועל "המזרח התיכון החדש" של שמעון פרס. מהנסיעה ההיא יצאתי מלאת תקווה, לא רק מהשיחה, אלא גם מהאופן שבו היא התנהלה. ישב מולי איש שתנועות הידיים שלו וההומור שלו מאוד דמו לשלי. מצחיק, מוזר, אבסורדי - אבל הרגשתי קצת בבית. מעניין שהייתי צריכה לנסוע אלפי מילין מישראל כדי לפגוש איש מבגדד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אולי אין לי זכות לשפוט, שכן לא הייתי בנעלייך, אם לאנגלז, אבל לי התגובה שלו נשמעה משעשעת. אני לא יודע אם הייתי מרגיש לא נוח. אני מניח שזה עניין של נימה והקשר. בכל מקרה, מדוע ציפית ממנו "להיות נחמד" בפורום כזה? האם את רוצה שאנשים אחרים יצפו ממך "להיות נחמדה," ולא לבלבל את דעתם האנטי-ישראלית? הרי על כך נסוב כל הדיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ''ציפיתי''. קיוויתי. יש הבדל גדול. כנראה שלא הסברתי או לא הובנתי נכונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיווית, ציפית.. שוב, על זה נסוב כל הדיון כולו. אני פשוט מתקשה להבין איך בנשימה אחת את מתחבטת באייל על נטייתך "להסביר" את ישראל בחו"ל, אבל מקווה שלפלסטיני המחמד לא יהיו נטיות כאלה. מה הוא, עז? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע רגע. במסיבת קוקטייל? לא לעניין. בדיוק כפי שהנוכחים יובכו אם אני ובעלי נתחיל לריב בקול רם באמצע האירוע; לאירועים רשמיים יש קוד התנהגות, וא-פ-י-ל-ו לפלשתינאים אין היתר אוטומטי להפר אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. זה בדיוק מה שהתכוונתי להגיד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה הראשונית שלי הייתה להעלב. חברתי הבהירה לי שאני סתם פאראנואיד מטורף, ולא מדובר בעלבון. ואז חשבתי. וחשבתי שוב. והנה התגובה הראויה: אכן, את צודקת. במסיבת קוקטייל _אמריקאית_, כל סוג של הבעת מרירות, ובאופן כללי, כל סטיה מדברי-נועם חסרי-תוכן וחיוך דביק אינם מקובלים. מצד שני, ההשוואה שלך לויכוח קולני עם בעלך אינה במקומה. כו-לה הומור מריר. מדברי הדר, לא נראה כאילו הוא צרח זאת בקול גדול. למה מה קרה, מלחמה? אגב, במסיבת קוקטייל _בריטית_, הומור מריר, כפי שהובע על ידי אותו פלסטיני-מחמד, היה מתאים בהחלט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אני לא רואה היכן העלבון, אבל ליתר בטחון, אני מתנצלת. 2. לאו דווקא "דברי-נועם חסרי-תוכן וחיוך דביק". השיחות יכולות להיות מאוד מעניינות ולא-דביקות ואף לגעת בנושאים רגישים, אבל מה שעשה אותו פלשתינאי הוא פשוט לא לעניין, ואני הייתי נעלבת - גם מהטון וגם מהתזמון. אני מנסה לדמיין איך הייתי מגיבה אם במסיבת מחלקה, מול כולם, היה פתאום אחד הסטודנטים שלי, במהלך שיחה, מעיר הערה בסגנון דומה בנוגע לציון נמוך שנתתי לו בסמסטר שעבר. זה לא שאסור לדבר על ציונים במסיבות מחלקה, אבל התחושה היא שאם מאחורי ההומור יש שמץ של אמת (הפלשתינאי והסטודנט מתייחסים שניהם למשהו שמפריע להם מאוד במציאות), הרי שזהו עניין לדיון פרטי, ואין טעם להעלות אותו מול כולם. הדר לא יכלה לענות תשובה עניינית, כי זה לא היה המקום לומר את כל מה שלישראלי יש לומר בסיטואציה כזו, כך שהוא בעצם העיר הערה צינית, והשאיר אותה בלי האופציה לענות. גם הסטודנט שיעיר הערה על הציון ישאיר אותי באותה בעיה, כי אני לא מתכוונת להתחיל לדון בשיקולים שלי במתן ציונים כשכל אנשי המחלקה עומדים סביבי. זו טקטיקה לא פיירית. אם הפלשתינאי רוצה לנהל דיון פוליטי, שיגש להדר כשיש לה את הזמן והעניין להתדיין איתו, ויעיר לה את הערתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. חס וחלילה! אין כל סיבה שתתנצלי! לא אשמתך שאני פאראנואיד. 2. אוקיי. אני מסכים. אז הנסיון שלי במסיבות קוקטייל הוא יד שלישית במקרה הטוב. הבעיה היא, שלו הייתי מתייחס רק לנושאים שאני באמת מכיר, לא הייתי יכול לשוחח כלל, על שום דבר. עמכם הסליחה. אף-על-פי-כן, ולמרות הכל, אני במקום הדר הייתי מגחך וממשיך הלאה. אבל כזה אני, בעל חוש הומור מוזר מאד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי לחדד את הנקודה, כדאי לציין שההערה ה"בעיתית" מתגובה 157017 היא פארפראזה של בדיחה. כדי להמנע מלהרוס אותה, אני נותן לינק ( והם כבר יהרסו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד פעם? מה יהיה, [מ]כליל? בכמה מסיבות קוקטיל אמריקאיות היית? ובכמה בריטיות? ולא, מסיבות שרק קראת עליהן לא נחשבות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנח לו, הוא רק רצה לספר לנו שיש לו חברה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נפגשו בקוקטייל, מן הסתם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא החזיק בידו מרטיני עשוי כהלכתו, והציג עצמו כך: נאורי - כליל נאורי. תגובה 154407 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, רק לדובי מותר לספר שיש לו חברה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 155193 המפף! אבל דובי מספר על כך באופן ישיר ולא במין פוזה דרך אגבית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה? תגובה 148622 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה. מושך את טענתי. ועכשיו נשאר רק לדעת אם גם אצלו מערכת היחסים מענגת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הייתי מעולם במסיבת קוקטייל (אולי עם הורי מתישהו? זכרוני בוגד בי, כהרגלו). לצערי, אינני חשוב מספיק, או מחשיב את עצמי מספיק, על מנת שיזמינו אותי למסיבות כאלה, או בכלל לאירועים, המתאימים יותר לבעלי יוקרה, הוד ועניין, אנשים אנינים ועשירי-תרבות. אני בטוח שאתה היית במאות מסיבות כאלה, והרשמת את כל האורחים, ובמיוחד את האורחות, בידיעותיך המופלגות בתחומים מגוונים ועמוקים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |