|
השורה הבאה אינה בקשה למחמאות: גם אם באייל אני מצטייר כאדם מעניין, בשיחות מסדרון, בעיקר עם אנשים זרים, אני מאוד לא. יש לי קשיים להתבטאות בע"פ (מנטליים, לא פיזיים) שאינם באים לידי ביטוי כשאני מתבטא בכתב. אבל כל זה לא ממש משנה.
ביישנות וחוסר בטחון עצמי באים שלובים אלו באלו. אינני מכיר מי שהוא ביישן ובעל בטחון עצמי רב1. גם בכתיבה האקדמית בנושא (שתקופה מסויימת התעמקתי בה, למשל ספרו של פיליפ זימברדו בשם "Shyness") יש מתאם גבוה בין שני הנתונים הללו.
חשוב לי להבהיר כמה דברים - אין לי בעיה לדבר עם אנשים. יש לי אמנם נטייה להניח שאנשים לא רוצים בחברתי אלא אם הם מפגינים זאת בבירור (מה שגורם לי לעיתים קרובות להתרחק מאנשים בלי שיבינו למה - הסיבה היא שאני לא בטוח שהם מחבבים אותי), אבל מרגע שיש הפגנה ברורה של חיבה מסוימת, מאוד נוח לי להפתח2. לכן, העצה שנתת לעיל, גם אם (נניח) היא מתאימה לסוגים מסוימים של אנשים, לא רלוונטית עבורי. לדבר עם מי שאין לי אספירציות לגביה אין לי בעיה3. הבעיה מתחילה ברגע ש"יש לי מה להפסיד" - כלומר, שיש בחורה שאני ארגיש פספוס גדול אם היא תדחה אותי. לרוב אני מעדיף פשוט לוותר על כל הניסיון על פני סכנת הדחייה.
ובכל זאת, כדי לא לסגור את התגובה עם טעם רע, ראוי לציין שנכון לעכשיו אני נמצא במערכת יחסים מענגת עד מאוד, כך שאפילו לאנשים כמוני יש תקנה.
1 בטחון עצמי כאן בא בהקשר החברתי. יש אנשים בעלי בטחון עצמי אדיר בתחומים אקדמיים, אבל שלא יצליחו להביא עצמם לחייך לאדם זר. 2 עוד מאפיין, מפתיע אולי, של ביישנים שלא ידעתי לשים עליו את האצבע עד שקראתי עליו אצל זימברדו הוא הנטייה שלנו להיות מאוד סגורים רוב הזמן, אבל ברגע שאנחנו מרגישים שמישהו פותח לנו פתח - אנחנו שופכים עליו את כל העול הנפשי שלנו, בערך כמו שאני עושה בתגובה הזו. דמייני לעצמך שאת רואה מישהו נחמד יושב בפאב, ואת ניגשת להציג את עצמך. דמייני לעצמך שאחרי שתיים וחצי של סמולטוק, הבחור מתחיל לספר לך על כל מגרעותיו, על כל הבחורות שזרקו אותו וכמה שלא הולך לו עם בחורות. נכון שהיית בורחת כל עוד נפשך בך? הרי לך מנגנון היזון חוזר בעל תוצאות קטסטרופליות. 3 יש לי גם בעיה לדבר עם דמויות סמכות - מפקדים בצבא, מרצים באוניברסיטה, בוסים בעבודה וכיו"ב.
|
|