 |
|
יש יותר מדי רבין ביום הזכרון להרצחו, ופחות מדי רבין במפלגת העבודה. שתי מחשבות לרגל שבע שנים לרצח רבין.
|
|
| טור אישי • דובי קננגיסר • יום ה', 17/10/2002, 11:19 |
|
| |
לפני שבע שנים, לפי התאריך העברי לפחות, נרצח ראש ממשלה בישראל. לפני שבע שנים, לפי התאריך העברי לפחות, נרצח יצחק רבין. איזה משני המשפטים הללו יותר חשוב? תלוי את מי שואלים - עבור משפחתו של רבין, סביר להניח, האובדן האישי היה חשוב יותר מאשר המשמעות הפוליטית. אבל עבור רוב רובו של הציבור בארץ, חשיבותו של הארוע מלפני שבע שנים נעוצה לא בזהותו האישית של הנרצח, אלא בזהותו הממסדית - בתפקיד שנשא, ושבגינו נרצח. רבין לא נרצח בגלל הדעות שאחז בהן - הוא נרצח משום שהיה ראש ממשלה שאחז בדעות הללו. הוא לא נרצח משום שתמך במדיניות מסוימת, אלא משום שהיה בידיו הכוח כדי לממשה.
זהו ההבדל בין רצח רבין לבין רצח אמיל גרינצוויג - האחרון היה מטרה אקראית, קורבן מזדמן של ניסיון רצחני להעביר מסר. רציחתו של רבין לא הייתה ניסיון להעביר מסר - היא הייתה פעולה שהיא עצמה התכלית: עצירתו של ראש ממשלה שהוביל מדיניות מסוימת.
אך כל זה נשכח כאשר באו לסמן את "יום הזכרון ליצחק רבין" על לוח השנה. יום זה הפך ליום שבו זוכרים את רבין האיש, שזוכרים את "מורשתו", ובמקרה הטוב - שמדברים על הרצח ועל השפעתו על הפוליטיקה הישראלית. זהו כיוון שגוי. זהו שימוש קלוקל ביום הזכרון, שימוש שבהכרח יהפוך את היום הזה, תוך שנים ספורות, לחסר משמעות. הילדים שלמדו היום בכיתות א' על רבין עוד לא נולדו כשרבין נרצח. עבורם הוא שם של רחוב - הוא לא יותר חשוב או מעניין מאשר ארלוזורוב, דיזינגוף, ז'בוטינסקי ועוד עשרות שמות רחובות אחרים שהיו בשביל בני דורי בנעורינו.
אינני מציג רעיון חדשני. כבר מיום הזכרון הראשון דובר על הצורך להפוך את היום הזה ל"יום הדמוקרטיה" (והציניקנים אולי היו אומרים "יום הזכרון לדמוקרטיה"). יום אחד, לפחות, שבו יוקדשו שיעורים מיוחדים בכיתות ללימוד הערכים היסודיים של הדמוקרטיה, חשיבותם של השיטה הדמוקרטית, של הסובלנות ושל זכויות האדם, וההיסטוריה של הדמוקרטיה הישראלית. יום שבו שידורי הטלוויזיה ידונו בשאלות על מהותה של הדמוקרטיה הישראלית, על הפרדוקסים שמלווים את המושג הזה ועל הפתרונות האפשריים לקושי הקיים להחזיק את החברה האקלקטית הזאת יחדיו.
אבל קשה לצפות ממנהיגינו להנהיג "יום דמוקרטיה". רובם לא ממש מכירים במושג הזה גם כך, בטח לא כערך חשוב. אז אולי אפשר להגיע לפשרה כלשהי, כזו שרוב חברי־הכנסת יוכלו לחיות איתה בשלום, בלי שאיש ירגיש זנוח. אולי נחליף את יום הזכרון ליצחק רבין ב"יום המנהיגים" - יום שבו יחגגו את הדמוקרטיה הישראלית דרך למידת המורשת הפוליטית שלנו, בין אם מדובר בז'בוטינסקי ובן־גוריון, ובין אם מדובר בבגין ורבין, שמיר ופרס ואפילו נתניהו וברק. בבתי הספר ילמדו על ההיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית, על מפת המפלגות המסובכת שלנו, על הקואליציות המורכבות, על שיטות הבחירות השונות, על מצעי המפלגות ועל השינויים שחלו במפלגות לאורך השנים. בטלוויזיה יקרינו סרטים תיעודיים על ראשי־ממשלה שונים, או שיעקבו אחר דילמות ושסעים חברתיים שמלווים את המדינה מאז היווסדה, ואחרי זה דיון באולפן על מעורבותם של ראשי־ממשלה שונים בסוגיות הללו.
"יום רבין", אם לא נזהר, עלול להפוך לגרסא ישראלית של "יום הזכרון" האמריקאי - יום שכולו הפנינג של קניות ופסטיבלים. חשוב לזכור שנרצח ראש ממשלה בישראל. לא כל כך חשוב לזכור מה היה צבע שערו. חשוב לזכור שהוא נרצח בגלל המדיניות שהוא הוביל. לא כל כך חשוב לזכור מה הייתה אותה מדיניות. אי אפשר לצפות ש"יום רבין" במתכונתו הנוכחית ימשיך לזכות לכבוד עוד שנים רבות. כדאי וצריך כבר עכשיו לשנות את אופיו של היום, ולדאוג שנמשיך לזכור את הלקח של רצח רבין כל עוד מדינת ישראל קיימת.
רבין ופרס, פואד ורמון
"בראשית ברא אלוהים את רבין ואת פרס. והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוהים "יהי רבין" - ויהי פרס. ויבדל אלוהים בין רבין ובין פרס, ויקרא אלוהים לרבין פרס, ולפרס רבין. והיה ערב ויהי בוקר, יום אחד"
- דורון רוזנבלום, "היסטוריה מקוצרת של מפלגת העבודה", תוגת הישראליות
בשנת 91' פרסם דורון רוזנבלום בעיתון חדשות טור שבו הראה, בהומור המופלא שלו, כיצד כל ההיסטוריה של מפלגת העבודה על גלגוליה כאילו כוונה ביד אמן כדי להביא לעולם את הצמד רבין־פרס. כל יריבות קודמת במפלגה לא הייתה אלא הדמיה מקדימה, ניסוי קליני, לפני המעבר לדבר האמיתי. רבין ופרס, השותפים לדרך שמעולם לא הפסיקו לריב, כך נראה, היוו את פסגת המנהיגות של מפלגת העבודה. אבל שלוש יריות בסוף 1995 השאירו את פרס לבדו, ומאז הוא רק הולך ומתדרדר - ממועמד לראשות הממשלה שהפסיד לטירון פוליטי, למועמד שהפסיד בהתמודדות על ראשות המפלגה ובמירוץ לנשיאות למועמד שאינו מוכר מחוץ למדינת ישראל ועד למקום שהוא עכשיו - כינור שני לבנימין בן־אליעזר תחת שרביטו של ראש הממשלה אריאל שרון.
אבל אם מצבו של פרס עגום, הרי שמצבה של מפלגת העבודה עגום שבעתיים. מיהו הפרס ומיהו הרבין של מפלגת העבודה היום? האם פואד רבין וחיים פרס? או אולי בכלל עמרם רבין ופואד פרס? לאיש מהמתמודדים על ראשות המפלגה אין את הענווה והכריזמה של רבין, לאיש אין את כוח ההתמדה והשאיפות האדירות של פרס. אבל חשוב מכך - לאיש מהם אין סיכוי להתפס כמנהיג אמיתי בעיני רוב הציבור.
בן־אליעזר נחשב לבדיחה בקרב תומכי מחנהו שלו - מעין שרון לעניים, העתק דהוי של המקור המיליטריסטי. רמון אינו אלא רטוריקן ריק מתוכן, אדם שיודע לתת כותרות טובות (לוויתנים, כבשים ושאר ירקות), אבל לעולם לא יצליח למלא גם את השורות שמתחת להן. ומצנע, איש שמתעקש לעשות את אותה הטעות שעשו כבר שניים לפניו, נתניהו וברק, ומנסה להצניח עצמו מבחוץ, הישר אל כסא ראש הממשלה. שגיאתו העיקרית של מצנע נעוצה בכך שהוא שכח, ככל הנראה, שחוק הבחירה הישירה בוטל זה מכבר, ובבחירות הבאות לא מספיק להציג זקן נאה בתשדירי הבחירות - דרושה גם מפלגה מושכת. למעשה, עושה רושם שכל המתמודדים שכחו את הפרט הקטן הזה. הפעם המפלגה אינה אבן ריחיים שתלויה על צווארו של המועמד בדרכו לראשות הממשלה. הפעם המפלגה היא הדרך היחידה להגיע לשלטון. אין זה משנה מי מהמועמדים ינצח בהתמודדות, אם המפלגה תגיע רצוצה ושדודה אל הקלפי.
מפלגת העבודה זקוקה לרבין ופרס חדשים - לזוג ניצים שידעו להפסיק את הריב הפנימי ביניהם ברגע הנכון כדי לזכות בבחירות ולהוביל את מדינת ישראל אל עתיד טוב יותר. ואם לא? נו, אז גם את הטור הזה ניתן לסיים בדיוק באותו האופן שרוזנבלום סיים את הטור שלו לפני אחת־עשרה שנים:
"וחוץ מזה - גם להיות באופוזיציה זה כבוד".
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש