"אילו היו לשוורים את הידיים והכשרונות של בני האדם היו יוצרים את אליהם בצורת שוורים"
(כסנופנס, המאה השישית לפני הספירה)
"אמר נבל בליבו, אין אלוהים "
(תהילים יד, 1)
בימים אלה של מלחמה ומחשבות אפוקליפטיות, כמעט כל דיון שני בין חברים בעלי הנטיות המתאימות יכול להסתיים בשאלות: "מה זה? למה אלוהים נותן לכל הדברים האלה לקרות? למה הוא לא מונע אותם?" או אז עלולה לעלות הקושיה המפחידה מכל: "ואולי אין בכלל אלוהים בשמיים ואין אף אחד שיכול לעצור או לכוון את הדברים?" זוהי, בכמה מילים, התמצית של התפיסה האתאיסטית.
העם היהודי היה ידוע מאז ומתמיד כעם דתי ביותר באמונה המונותיאיסטית הבלתי מתפשרת שלו, אמונה שהיוותה מקור השראה לשתי דתות גדולות אחרות ולמיליוני אנשים, אמונה שהיא מכל בחינה תמצית ההתגלמות של ה"דתיות" – ההנחה שיש ישות עליונה שמשגיחה על האדם וכל שהוא עושה. אבל גם בקרב העם היהודי בכלל ובמדינת ישראל בפרט ניתן למצוא תפיסות מנוגדות לאמונה זו.
מה זה אתאיזם?
אתאיזם הוא תפיסת עולם ששוללת לחלוטין את מציאותן של אלוהות או של אלוהויות כלשהן, ושלילה זו יכולה להיות של ישויות ספציפיות (כמו האלוהות היהודית־הנוצרית־מוסלמית) או של כל אלוהות שהיא. מקובל להבחין בין וריאציות של אתאיזם: האתאיזם ה"חלש" שניתן להגדירו כסקפטיסיזם, דהיינו חוסר אמונה בקיום האלוהים, והאתאיזם ה"חזק" שהוא אמונה של ממש באי־קיומו של האלוהים. יש, כמובן, הבדל ברור מאוד בין חוסר אמונה לאמונה בחוסר...
אין לערבב בין האתאיזם והספקנות (או "אגנוסטיזם"), שאינה שוללת בהכרח את מציאות האל או האלים, אלא רק את כוחו של השכל האנושי להכריע בשאלת מציאותם - ומכאן השם "אגנוסטי", דהיינו מי שאינו יודע, בניגוד לאתאיסט ש"יודע" שאין אלוהים.
תכנו של האתאיזם משתנה מזמן לזמן וממקום למקום. השקפות שניתן לראותן כאתאיסטיות ניתן למצוא בתפילות מסופוטמיות קדומות, מהן ניתן להבין שגם האלים עצמם אינם יודעים בעצם מיהו הבורא האמיתי של היקום, ושהם בעצם רק יצורים נעלים יותר מבני האדם אך אינם "האלוהים" בהא הידיעה. השקפה כזאת ניתן לכנות כאגנוסטית. השקפות דומות ניתן למצוא בזרמים פילוסופיים שונים של המחשבה ההודית, ובראש ובראשונה הבודהיזם. הבודהיזם במהותו הוא תורה אתאיסטית, שמניחה שגם האלים ההינדואיסטיים עצמם, אם כי הם קיימים, הרי הם יצורים מוגבלים שזקוקים בעצמם להדרכה של הבודהא.
גם במחשבה היוונית הקדומה היו פילוסופים שהטילו ספק במציאות אלים, למשל כסנופנס מהמאה השישית לפנה"ס שהעיר כי "אילו היו לשוורים את הידיים והכשרונות של בני האדם היו יוצרים את אליהם בצורת שוורים." תפיסה זו נראתה לכמה מבני זמנו "אתאיסטית" למדי, אם כי ניתן גם לראותה (והיו שראוה) כמובילה אל המונותאיזם. פילוסוף אחר מהמאה השלישית לפנה"ס, אוהמרוס, טען שהאלים היו במקורם בני־אדם נעלים שהשאירו רושם כה חזק על בני זמנם עד ש"נתאהלו" לאחר מותם (דבר שכנראה משקף את המציאות ההיסטורית לגבי "יצירתם" של אלים שונים).
את הנוצרים הראשונים האשימו מתנגדיהם הפגאניים באתאיזם, מכיוון שכפרו (כמו היהודים) במציאות אלים מרובים. הנוצרים, מצדם, האשימו את כל מי שלא האמין באל אחד, או שרק העז לבקר את המושג המקובל של האלוהות, באתאיזם.
אך עם כל ההיסטוריה העשירה הזו, האתאיזם מופיע כהשקפת עולם מדעית ומפורשת רק החל מהמאות ה- 18 וה- 19 בעולם המערבי, עם התגברות החילוניות מיסודם של פילוסופים רציונליסטיים כמו וולטר (אף כי הוא עצמו היה דאיסט) ובעיקר אצל פילוסופים כמו קארל מארקס וניטשה שטען ש"האלוהים מת".
דוברו הגדול של האתאיזם בן־ימינו היה הפילוסוף ברטראנד ראסל שראה באלוהים היפותיזה מיותרת להבנת העולם. זו היפותיזה מיותרת ומפריעה משום שהיא מסיטה את המחשבה האנושית אל משהו שמחוץ לעולם ולא קשור למציאות. ראסל ייצג תפיסות שונות שהופיעו אצל אנשי מדע ואצל סופרים והוגים שונים, קפיטליסטיים וקומוניסטיים. אלו טענו שהאדם, על הפוטנציאל האדיר ליצירה הטמון בו, אינו זקוק ומעולם לא היה זקוק לאלוהות כלשהי, וכי בסופו של דבר בעתיד הרחוק האדם בעצמו יוכל להפוך, באמצעות המדע והטכנולוגיה, למעין "אלוהות". מדענים כמו פרימן דייסון ופרנק טיפלר, כמו גם סופרי מדע־בדיוני שונים, יצרו תיאוריות מדעיות ויצירות ספרותיות שונות שמהן השתמע כי בעתיד (הרחוק?) האדם יוכל להקים לתחייה את המתים, ליצור עולמות, ולמעשה להיות בעל כוחות שאנו היינו מגדירים כ"אלוהיים". אלה הן למעשה תפיסות אתאיסטיות מובהקות ובאופן אירוני ניתן לראות בהם חזרה לתפיסות העתיקות של אוהמרוס שראה באלים בני־אדם ש"עלו בדרגה", כמו גם לתפיסות ההודיות שרואות באלים יצורים נעלים מסיבות שונות אך לא "האלוהות יוצרת הכל" שהיא בלתי ידועה לחלוטין.
האתאיזם הפך לתנועה חברתית מאורגנת ולתפיסה הדומיננטית אצל המשטרים הקומוניסטיים, אך לרוב לא שרד את נפילתם של המשטרים הללו בארצות בהן הושלטו, וכיום ניכרת בהן תחייה מחודשת של תפיסות דתיות ואנטי־אתאיסטיות.
האתאיזם ביהדות
היהדות היא, לכאורה מאז ומתמיד, המבצר של האמונה באל אחד. אולם, אפילו בתנ"ך - יסוד אמונותיה - ניתן למצוא דעות ספקניות לגבי האל, אם גם לא אתאיסטיות טהורות. בספר איוב מוטל ספק בצדקת האל ששולט בעולם, ונשאלת השאלה האם אכן שלטונו טוב כל־כך. בספר קוהלת נדמה שהדובר מביע במרומז כפירה גם באל. ספרים אלה עוררו כתוצאה מחלוקת עזה לפני שהוכנסו לבסוף לתנ"ך, עם הפירוש המתאים, כדי להקהות את העוקץ של הדעות המבוטאות שם. האתאיזם מותקף בספר תהילים, שם נאמר "אמר נבל בליבו, אין אלוהים" (תהילים יד, 1) כלומר האתאיזם הטהור היה ידוע בתקופת התנ"ך.
התנ"ך עצמו הוא כנראה יצירה מאוחרת בעיקרו, שקיבל את צורתו הסופית רק בתקופה הפרסית ואולי אף ההלניסטית. ספקנים ואפיקורסים יהודיים היו תמיד נדירים, אם כי ניתן למנות בינהם את הרב המפורסם אלישע בן־אבויה מהמאה השניה לספירה, שהפך לכופר בעיני היהדות. לא ידוע מה היה בדיוק אופי כפירתו, אך יתכן שחשב שיש יותר מישות אלוהית אחת, מעין "שתי רשויות", וייתכן שהפך לאתאיסט מוחלט. כופר אחר מהמאה התשיעית לספירה היה חיוי הבלכי, שהעז להטיל ספק בקדושה האלוהית של התנ"ך על סמך סתירות שונות שמצא בו. למעשה, היה חיוי הבלכי אבי הביקורת המדעית של התנ"ך, ועל סמך ביקורתו זו מצא את האל המקראי פגום מבחינת יחסו לבני האדם, אך אנשים כאלו היו נדירים ביותר ביהדות.
יש שרואים בפילוסוף היהודי בן המאה ה- 17, ברוך שפינוזה, את האתאיסט היהודי הראשון. למעשה שפינוזה היה פנטאיסט שטען שהאלוהות נמצאת בכל דבר ואין להפריד בינה ובין היקום, והפשיט אותה מכל תכונה ספציפית. בכך הובאה למעשה לקיצוניות ההגיונית תפיסתו הפילוסופית של הרמב"ם על האל כבלתי מושג לחלוטין. למרות ששפינוזה לא היה אתאיסט של ממש, הרי הביקורת החמורה שלו על התנ"ך ועיקרי היהדות מאפשרת לראותו כאבי האתאיזם ביהדות. אתאיזם כזה ניתן למצוא מצד אחד אצל הוגים כמו קארל מרקס ומצד שני אצל ראשי כיתות כמו שבתאי צבי ויעקב פראנק, שהאמינו שהאדם יכול להתעלות לדרגת האלוהות וניתן לטעון שבתפיסותיהם היו מרכיבים של כפירה קיצונית ואף אתאיזם.
האתאיזם הפך ליסוד חשוב בזרמים סוציאליסטיים יהודיים שונים כמו בקיבוצים, והיה אלמנט מרכזי בתפיסה של תנועת העבודה. המנהיגים הציוניים החשובים - הרצל, ז'בוטינסקי ואולי גם בן־גוריון (שאם היה קרוב באמת לדת כלשהי מלבד לתנ"ך, הרי היה זה לבודהיזם) - היו כולם אתאיסטים גמורים, וכך גם הסופר הידוע י"ח ברנר. תפיסה זו התבססה על האמונה באדם כמי שיכול להתפתח בעצמו ללא כל התערבות חיצונית ולהגיע לדרגות הגבוהות ביותר ואף לדרגות "אלוהיות". תפיסות דומות היו גם בקרב אנשי התנועה הכנענית שהיו אנטי־דתיים גמורים ובזו ליהדות.
אך האתאיזם שהיה מרכזי בהשקפות הסוציאליסטיות בעשורים הראשונים של המאה הקודמת ועד לאמצע המאה, החל להחלש לקראת סוף המאה ה- 20 עם התחזקות הדת, התחזקות הנמשכת גם היום בישראל. האתאיסטים מצאו את עצמם תחת אש, ואחת מבעיותיהם העיקריות הייתה העובדה שחילוניים רבים לא ידעו דבר על הדת היהודית, וכך לא ידעו כיצד להתגונן מפני הטענות של נציגיה – מחזירים־בתשובה למיניהם.
האתאיזם בישראל
האתאיזם המודרני בישראל מורכב מתפיסות שונות של הוגים שונים, כמו חיים כהן שקורא לאתאיסט היהודי להיות "כופר מתוך ידיעה", מתוך הכרת מורשתו היהודית, וסירב להיקרא "חילוני"; או כמו הפסל ועורך כתב־העת "סביבות" עזרא אוריון שמדבר על כך שהיקום שלנו הוא יקום אקראי אחד מתוך אינסוף יקומים אקראיים באותה מידה. אוריון, עם רעיונות הפיסול הגלקטי שלו, מייצג תפיסה של האדם כבורא ויוצר בפני עצמו, שאינו זקוק לכל התערבות חיצונית. האדם הוא מעין אלוהות "אני יוצר לכן אני קיים, מיקרו יוצר - מיקרו בורא". תפיסות כמו של אוריון הרואה באדם בורא, ושל כהן הקורא לאפיקורסיות יהודית מתוך הכרת המקורות, מעולם לא היו נפוצות. רוב הישראלים הם מסורתיים או דתיים, או שהם חילוניים מתוך בורות אודות התפיסה הדתית המנוגדת. לכן, ניתן לומר שהאתאיזם מתוך ידיעה לא פרח באמת בישראל.
לפני כמה שנים נעשה ניסיון ליצור בישראל כתב עת אתאיסטי בשם "אפיקורוס", שייצג את עמותת האתאיסטים שהוקמה בידי עורך־הדין רן שלום והתסריטאי אבי גואטה. "אפיקורוס" הציג תפיסה הומניסטית לוחמנית השוללת את כלל האמונה הדתית, שנועדה לעבור מ"מגננה" כנגד הדתיים ל"מתקפה" כלפיהם. "אפיקורוס" החזיק מעמד רק שתי חוברות בשנים 1997-1999.
האתאיזם פרח בישראל בשנותיה הראשונות של המדינה אך כיום הוא נמצא בנסיגה מתמדת, נסיגה שסיבותיה הן בראש ובראשונה חוסר ידע על הדת ועל המדע, הנובע מכשליו השונים של החינוך הישראלי, וייתכן גם שאמונה פוחתת והולכת ביכולת האנושית לפתור בעיות שונות ולהביא לעתיד טוב יותר. כל זאת, במיוחד בתקופה של התחממות גלובאלית ומשברים אקולוגיים שנראים כתוצר ידי האדם, ושבשנים הקרובות ישפיעו באופן ישיר ביותר על המדינה והעולם כולו ועל חייו של כל אדם ואדם, ובתקופה של מלחמה בלתי פוסקת עם הפלסטינים שסופה מי יישורנו. בתקופה כזו, אין פלא שרבים מוצאים מפלט בדת, ומייחלים להתערבות אלוהית כלשהי - ושוכחים שרק האדם הוא שיכול לעזור לעצמו.
|
קישורים
התנ"ך החייזרי חלק ב' - ואם אחרי הכל כן יש אלוהים
סביבות - כתב־עת לחינוך סביבתי
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש