"רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם" מאת ג'ארד דיימונד, תרגום עברי: עתליה זילבר, הוצאת עם עובד, 376 עמ'.
אבא, למה?
יש גיל כזה אצל ילדים, בו הם מגלים שבשלב מסוים אי־אפשר לתת תשובה לשאלות שלהם. התשובה האחרונה שההורה מסוגל לתת היא בדרך כלל פונקציה של הבורות והסבלנות של ההורה (למה השמיים כחולים ביום? פיזור ריילי! למה השמיים שחורים בלילה? המפץ הגדול! למה אמרת לכרטיסן שאני עוד לא בן חמש? אבא רמאי! איך באים ילדים לעולם? תראה, ציפור!). בשיטה דומה מנסה המחבר לענות על שאלות בהיסטוריה האנושית:
למה האירופאים השתלטו על האינקה ולא ההפך? אם מוצא האדם מאפריקה, למה התרבות האפריקאית לא השתלטה על אירופה? למה ארה"ב היא ארץ עשירה היום, אבל החברות האינדיאניות "לא השכילו" לנצל את משאביה לפני קולומבוס?
התשובה המתבקשת והלא־תקינה פוליטית היא שיש משהו בתרבות האירופאית, או רחמנא ליצלן באירופאים עצמם, שהעניק להם עליונות על פני כל התרבויות האחרות. ובכן, לא. המחבר טוען בספרו שאין כל קשר ליכולות השכליות או התרבותיות של האירופאים. נהפוך הוא, הוא אף רומז שמנסיונו האנקדוטלי, דווקא לבני פפואה־גינאה החדשה שהוא פגש יש יכולות שכליות העולות בהרבה על אלה של האירופאי הממוצע. ובכן - אם הפפואנים כל כך חכמים, למה הם לא עשירים?
מהסוף להתחלה
עם גילוי אמריקה בסוף המאה ה-15, החלו אירופאים להגיע ליבשת אמריקה. הם פגשו שם חברות במגוון שלבי התפתחות. כל המפגשים היו הרי אסון לתרבויות הילידיות. המפגש עם התרבות האירופאית חיסל את התפתחותן העצמאית של תרבויות יבשת אמריקה. מבחינתן, היה זה קץ ההיסטוריה.
החברה המפותחת ביותר, זו של אימפרית האינקה במרכז אמריקה, היתה בעלת צבא גדול. מדוע, אם כן, הצליח קומץ קונקיסטדורים בראשות פיזארו להשתלט בקלות יחסית על האינקה? התשובות העיקריות הן טכנולוגיה צבאית עדיפה (רובים, נשק פלדה וסוסים), תקשורת עדיפה (האינקה היו אנאלפביתים), הטכנולוגיה הימית והארגון הפוליטי הריכוזי של האירופאים, והעובדה שאימפריית האינקה היתה חלשה ממגיפת אבעבועות שחורות וממלחמת אזרחים שפרצה בעקבותיה.
בשיטת הילד השואל, אנו שואלים: מדוע הספרדים היו יותר מתקדמים טכנולוגית? מה גרם למגיפות שהשתוללו בקרב בני האינקה? ומדוע לא נפגעו מהן גם הספרדים? בענין המגיפות, התשובה פשוטה: הספרדים עצמם היו נשאי המחלות, שהתפשטו בקרב האוכלוסיה הילידית חסרת העמידות חודשים רבים לפני שפיזארו הגיע לאיזור. המחלות באו מאירופה, שתושביה כבר פיתחו עמידות מסוימת כנגד חצבת ואבעבועות שחורות.
פרנסיסקו פיזארו
השאלה הבאה בתור היא - מדוע היו הספרדים נשאים עמידים למחלות מסוכנות, ולא האינקה? ולמה לספרדים היו רובים וסוסים ולאינקה לא היו גדודי פרשי לאמות מאומנים היטב? אלו הן שאלות היסוד של הספר. אילו תנאים צריכים להתקיים כדי שתתפתח חברה בעלת טכנולוגיה ורמת ארגון גבוהה? במה תלויה עמידות לחיידקים, ולמה "יתרונות" כאלה התפתחו אצל חברות מסוימות ולא אצל אחרות?
נקודת ההתחלה
ההומו־סאפיאנס, כפי שאנו מכירים אותו כיום, הופיע כפי הנראה לפני כ-50 אלף שנה והחל לנדוד ממקום מושבו באפריקה לכל היבשות המיושבות בימינו. אסיה ואוסטרליה יושבו תחילה, לפני כ-40 אלף שנה, לאחר מכן אירופה, ולבסוף, אי אז לפני כ-13 אלף שנה, יושבו יבשות אמריקה על ידי בני אדם שהגיעו דרך סיביר ואלסקה. זוהי נקודת הפתיחה של דיימונד. לדבריו, ארכיאולוג שהיה בוחן את החברות האנושיות שהתקיימו לפני 13 אלף שנה היה מתקשה להחליט מי מהן תהיה דומיננטית כיום.
נקודת המפנה העיקרית של התרבות האנושית היא המעבר מחברה נוודית לחברה חקלאית. כל עוד החברה האנושית חיה בקבוצות קטנות וניזונה מצייד וליקוט, היא היתה, כפי הנראה, שוויונית, וכל חבר בקבוצה עבד באופן ישיר באספקת מזון לקבוצה.
עם התפתחות החקלאות נוצרה האפשרות להפיק עודפי מזון ולשמור אותם לטווח ארוך. עם עודף המזון נוצרה אפשרות לתמוך בבעלי תפקידים שאינם תורמים ישירות להשגת מזון. כך התאפשר מעמד של מומחי כדרות, תופרי רשתות או בוני סירות. תנאי נוסף להתפתחות טכנולוגיה הוא מגורי קבע. חיי נווד אינם מתאימים לחרש עץ הזקוק לכליו. גם מגורי קבע הם פועל יוצא מהתפתחות החקלאות. בעקבות אלו לא מאחרים לבוא גם עליה בצפיפות האוכלוסיה וצורך בארגון חברתי מתוחכם יותר ממשפחה מורחבת.
חקלאי פיקח או פיון של הטבע?
אין כל רבותא בתובנה שהתפתחות החקלאות היא קריטית בתולדות האנושות. אבל למה זה קרה כל־כך מוקדם באירואסיה (לפני כ-8000 שנה) וכל־כך מאוחר באמריקות (לפני כ-3000 שנה או כלל לא)? מדוע ילידי אמריקה לא השכילו להפוך את היבשת לאסם תבואה ענק, כפי שהיא היום? התשובה מפתיעה: ביבשת אמריקה לא היתה חיטה, ואף לא שעורה, דוחן וכוסמת.
אין הכוונה לומר שבאסיה של לפני עשרת־אלפים שנה נמצאו שדות חיטה מוריקים מאופק עד אופק, אלא שצמחי הבר באסיה הכילו גם צמחים קרובים מספיק לחיטה כדי שחברת מלקטים תזהה את התועלת שבהם ותבצע סלקציה לא מודעת. הסלקציה עשויה להתבצע באופן הבא: המלקטים מזהים צמח אכיל אחד, מתוך קבוצה של צמחים דומים שאינם אכילים. אולי זוהי מוטציה ואולי סתם זן אחר. הם מביאים את הצמח למקום מפגש ואוכלים אותו, אך חלק מהזרעים נופלים ומתפזרים באותו מקום. מכאן שיש סיכוי טוב שבאיזורי התקבצות של בני אדם יהיה ריכוז גבוה יותר של צמחיה אכילה. אם תהיה מוטציה נוספת המשפרת את טיב הצמח, הוא יועדף שוב על ידי המלקטים. בצורה זו בני האדם יוצרים לחץ אבולוציוני על הצמחיה. באופן פארדוקסלי, ככל שהצמחיה תהיה אכילה יותר, כך היא תשרוד טוב יותר בסביבה אנושית.
כדי שסלקציה פרימיטיבית כזו תעבוד, על הצמחים לכלול, באופן טבעי, מוטציות אכילות. דיימונד מתייחס בספרו למחקרים בוטאניים המראים שיבשת אמריקה מכילה פחות משליש מכמות הדגנים הפוטנציאליים הנמצאים באיזור הים התיכון. צמחי הבר האכילים הניתנים לתירבות במזרח ארה"ב (ערש החקלאות בצפון אמריקה) היו בעלי ערך קלורי דל. עובדה זו, יחד עם המגוון המועט של צמחי המאכל במזרח ארה"ב, מנעה מעבר מחברת מלקטים לחברה חקלאית יושבת קבע. רק בסביבות סוף האלף הראשון לספירה הגיע למזרח ארה"ב - ממקסיקו - זן תירס שמתאים לאקלים ולעונות השנה שם, וכן זני קטניות ודלעות אכילות.
אילוף הסורר וביות הזברה
צאן, בקר, סוסים לרכיבה ושוורים לחרישה. כל אלה חיוניים למשק חקלאי, אם כמקור בשר תחליפי לצייד ואם כעזר בגידולי שדה. בדומה לצמחיית מאכל, גם חיות משק התפתחו בעזרת סלקציה אנושית, ובדומה לצמחי מאכל, לא כל יונק גדול ניתן לביות. על פי דיימונד, כיום קיימים רק חמישה סוגים עיקריים של יונקים אוכלי עשב מבויתים (כבשים, עיזים, פרות, חזירים וסוסים) ועוד תשעה בעלי חשיבות משנית (גמלים, לאמות, חמורים וכו'). רק חמישה עיקריים! למה?
יונק בר־ביות חייב להיות בעל מספר תכונות מובהקות:
- תפריט - על היונק להיות צמחוני
- קצב ריבוי - הגעה מהירה לגיל הפוריות וקצב המלטה גבוה
- ריבוי בשבי - לא כל יונק מתרבה בקלות בשבי (ע"ע דובי פנדה)
- מזג נוח - דובי גריזלי הם בעיקר צמחונים, אבל לא מומלץ לגדל אותם.
עם חתך כזה של תכונות, על יונק להיות מיוחד מאד כדי לאפשר את ביותו. מתוך 148 יונקים גדולים, רק 14 בויתו אי פעם. הבהמה היחידה שבויתה ביבשת אמריקה, וכפי הנראה היחידה הניתנת לביות שם, היא הלאמה. גם הכלב בוית באמריקה, אך הוא אינו משמש למאכל או למשא.
למה (צילום: באדיבות שפרד שויילר)
הזברה ניחנה באופי שנעשה אלים עם הגיל, יש לה נטיה לנשוך ולא להרפות, קשה מאד לתפוס אותם עם פלצור ובאופן כללי, למרות נסיונות חוזרים ונשנים לביותה במאות ה-19 וה-20, היא נשארה חיית בר.
הגר עם בהמות, קם עם מגיפות
ומה עם חיידקים? האם האדם הקדמון ביית חיידקים לצרכיו המלחמתיים? מאיפה באו המחלות ולמה החיידקים האירופאים היו קטלניים יותר? תורת האפידמולוגיה מלמדת אותנו שבצפיפות אוכלוסיה נמוכה, הסיכוי להדבקות יורד. מי שפוגש פחות אנשים חולים, יש לו פחות סיכוי להדבק בעצמו. באוכלוסיה דלילה אין מספיק קליינטים למגפות, והן אינן מתפתחות. ומה גורם לעליה בצפיפות האוכלוסיה? נכון, חקלאות, המשפרת את תנובת המזון ליחידת שטח ובכך יוצרת תנאים לעליה בצפיפות האוכלוסיה.
אבל מהיכן באים החיידקים? ראשית - מהביוב. יותר אנשים במקום אחד משמעם יותר הפרשות, ולכן יותר מחלות. שנית - מחיות. לא סתם חיות מזדמנות, אלא מחיות שפוגשים יום יום, במרעה וברפת. אבעבועות שחורות נגזרו כפי הנראה מאבועבועות הבקר. גם השחפת מקורה בבקר. שפעת באה ממגורים משותפים עם חזירים וברווזים (אגב, זאת אחת הסיבות לכך שזני השפעות החדשים מגיעים לרוב מהמזרח הרחוק).
ראינו שחברות של מלקטים וציידים, או חברות חקלאיות קטנות, נעדרות צפיפות אוכלוסיה מספקת להתפתחותן של מגיפות (ולכן להתפתחות של עמידות בפניהן), וללא חיות משק, גם מקור המגפות חסר. האירופאים שהגיעו לאמריקה חיו בסימביוזה מסוימת עם מחלות שהאידיאנים מעולם לא פגשו. אימפריית האינקה הגיעה זה עתה לצפיפות המתאימה להתפשטות המגיפות, ואכן אנשיה חלו ומתו בהמוניהם. ההכחדה ביבשות אמריקה נאמדת ב-95 אחוזים, כשעיקר החולים סבלו מאבעבועות שחורות ומחצבת.
אמריקה - יותר ארוכה מירוקה
לאורך אילו נתיבים יכול יצור המזון להתפשט? בהכללה גסה, לצמחים יש איזורי מחיה קבועים המבוססים על גורמים כמו כמות גשמים, התפלגות תקופות הגשם, הבדלי יום ולילה בעונות שונות ועוד גורמים אקלימיים. אותה צמחיה תשרוד במקומות עם קו רוחב דומה וגובה דומה, בקירוב. מכאן אנו מסיקים שצמחי מזון יכולים להתפשט (אם באופן טבעי ואם בעזרת האדם) ברצועות המקבילות לכיוון מערב־מזרח.
מבט קטן באטלס ילמדנו שיבשות אמריקה ואפריקה מאורכות בכיוון צפון דרום ואילו אירואסיה רחבה בכיוון מזרח מערב. לא רק שיש פחות מקום להתפשטות זנים אכילים, אלא יש פחות מקום להתפתחות זנים אכילים - יותר מקום, יותר גיוון. אם אתם רוצים לדעת למה היבשות בנויות כך, אגב, כדאי לכם לשקול את תאוריית ה"נזילה היבשתית".
אבא, לאגדה הזאת אנחנו כן מאמינים?
מספרים על פרופסור שבנו למד בכיתה ב'. הפרופסור שאל את בנו מה הם לומדים והבן סיפר לאביו על בריאת העולם בשישה ימים, בריאת האדם מהאדמה, וכו'. הזדעזע הפרופסור, הושיב את בנו והחל להסביר לו על המפץ הגדול, על שלוש הדקות הראשונות, על התפשטות היקום ותיאוריות איניפלציוניות, על האבולוציה והגן האנוכי, והכל בשפה ברורה וקולחת המתאימה לילד בגיל זה. עם תום ההסבר, שאל הבן: "אבא, ולאגדה הזאת אנחנו כן מאמינים?"
האם דיימונד צודק? לשם כך נפנה למבקרים. כמה ביקורות עיקריות שניתקלתי בהן מעלות מגוון שאלות: למה אירופה? מה קרה בסין? איפה פה האדם?
למה אירופה - כלומר היתרון היחסי של אירואסיה לעומת יבשת אמריקה הוא אכן משכנע וברור, אבל למה דווקא אירופה, אותו סרח נלווה לעל־יבשת האירואסיאתית? מה יש באיזור האירופאי שהוליד התקדמות כה דרמטית דווקא שם? טענתו של דיימונד כי הגיאוגרפיה של אירופה מעודדת מדינות רבות ומכאן פלוראליזם היא אכן מעניינת, במיוחד כהנגדה לסין המונוליטית. הטענה שהמונוליטיות השלטונית של סין היתה בעוכריה מודגמת באופן חד בסיפור קולומבוס: קולומבוס חיזר על פתחי שלוש ממלכות עד שהספרדים הסכימו לממן את המסע שלו. בסין לא היה לו סיכוי. סירוב (היפותטי) של בית המלוכה הסיני היה קובר את הפרויקט.
המבקרים אומרים שטיעונים גיאוגרפיים כאלה לא מסבירים למה במאה התשיעית סין היתה הרבה יותר מתקדמת מאירופה ומדוע הפילוגים הפוליטיים באפריקה או בהודו לא גרמו להתפתחות גם שם.
הסעיף האחרון ברשימת הביקורות מתייחס לגישה המכניסטית של דיימונד. למעשה, הוא לא מוכן להתחייב שערכים תרבותיים מסוימים רלוונטים ליצירתיות או להתקדמות טכנולוגית או פוליטית. אחת מהתיזות העיקריות של המחבר אומרת שחברות שונות מתפתחות במקומות שונים ובקצבים שונים בגלל תכונות של המקום ולא בגלל תכונות האנשים. גישה כזאת נקראת דטרמיניזם גיאוגרפי. בסעיפים הבאים נדון בדטרמניזם ובמה שאפשר או אי אפשר להקיש מהספר על מצב העולם כיום.
האגדה: זהבה ושלושת הדובים
דטרמניזם גיאוגרפי (או אקולוגי) הוא תיזה הנחשבת היום לשוביניסטית ופשטנית. האפריקאים מפגרים כי סביבתם לא עודדה יוזמה, ואקלים ממוזג תורם לחידוד המוח. זוהי גרסה מתורצת־מדעית של גזענות. מתורצת, אך לא מוסברת. האיזורים המשווניים נגועים בחוסר אתגרים, האזורים הארקטיים קרים מדי, וכמו אצל זהבה ושלושת הדובים, רק האיזורים הממוזגים מתאימים בדיוק. מספיק אתגר לפיתוח היכולות, אך לא יותר מדי. ממש במקרה, התאוריה פיארה את היכולות השכליות של אלה שיצרו אותה. כיום, כמובן, אנו מתייחסים לתיזה זו כמופרכת וכפסאודו־מדעית. מה ההבדל, אם כך, בינה לבין ספרו של דיימונד?
כאמור, דיימונד הוא אולי דטרמיניסט גיאוגרפי, אבל גישתו היא הפוכה לתיזה הקלאסית. האירופאים פיתחו עליונות כי סביבתם היתה נוחה יותר, לא מאתגרת יותר, מהסביבה המשוונית חסרת הבהמות והדגניים. הוא לא טוען שהאירופאים מוכשרים יותר מהאפריקאים (למשל) בשל תנאי האקלים, אלא שתנאי האקלים והאקולוגיה הקלו על נקודות ההתחלה של ההתפתחות התרבותית, ולמעשה, הכשרונות המולדים של עם זה או אחר כמעט לא רלוונטיים.
דטרמיניזם עכשיו?
מפתה להשליך את נקודת המבט של דיימונד על הגיאופוליטיקה המודרנית. האם סביבה פיזית מסבירה את עליית ושקיעת הקומוניזם, או את הצלחות התרבות המערבית לעומת הפיגור של האיסלם? את הנוולות והעוני העכשוויים של העולם השלישי?
מפתה - אבל מסוכן בעיני. הספר מצייר את ההיסטוריה של 13,000 השנים האחרונות, והבדלים עדינים שנוצרו ב-300 השנים האחרונות הם רק קווקו קטן על גבי הגרף. הוא מסביר איך נוצרו הפרשים של אלפיים שנות התקדמות בין ילידי אסיה ואמריקה, לא פיגור זמני בחיבור לאינטרנט. כמעט כל מי שנתקל חזיתית בתרבות עם "פור" של אלפיים שנה הוטמע או חוסל. עבור סרגלי זמן עדינים יותר, דרושות תאוריות מפורטות יותר. יש לציין שלמרות השגות אלו, דיימונד אכן מציע הסברים לשאלות כגון מדוע האפריקאים היום לא מפתחים תעשיית היי־טק ומדוע המזרח התיכון הפך מה"סהר הפורה" לאיזור המדברי, המאוכלס בקושי, המוכר לנו כיום.
מה אפשר ומה אי אפשר ללמוד מהספר? ראשית, דיימונד מעיף מהחלון את הגורם הגנטי. אין הבדלים גנטיים בין תושבי איים שונים בפולינזיה, שהתפתחו בנפרד זה מזה במשך כאלף שנה, ובכל זאת, ההבדלים הטכנולוגיים והתרבותיים ביניהם הם עצומים. אין עדויות לתכונות מולדות שונות בין "גזעים" שונים (פרט לשינויים חיצוניים טריוויאליים).
שנית, התפיסה של אידאולוגיות "תומכות קידמה" או "מדכאות קידמה" קיימת אצלו, אך ללא הנמקה מפורטת. כך הוא מונה את הסיבות לעדיפות הטכנולוגית של התרבות האירופאית ומזכיר את הרעיונות הקפיטליסטים כגורם, באופן אגבי, בלי לנמק. אפשר לפרש זאת כתמיכה מובנת מאליה ב"עליונות" הקפיטליזם כגורם תרבותי, אבל אני מעדיף לראות את ההחלקה הזאת כנובעת ממשהו יותר מובנה בספר - הוא לא מעוניין במסלול האידאולוגי המדויק שהוביל את האירופאים להתקדמות טכנולוגית, כי אם בגורם הבסיסי והעמוק שיצר את הקרקע להתפתחות זאת.
מוסר השכל אחר מהספר הוא שבני האדם יתקדמו ככל שהסביבה תרשה להם. גם בעולמנו המקושר היטב, עדיין לא השתחררנו מהתלות בסביבה. אולי הפיגור היחסי של חברות שונות היום אינו פועל יוצא מהתרבות, אלא התרבות נגזרת מתנאי המחיה.
תכלס, נהנית?
בטח. הספר גדוש בפרטי טריוויה אנתרופולוגיים וביולוגיים. להדיוט כמוני נכונו הפתעות על ימין ועל שמאל. הידעתם שעד בוא קולומבוס לא היו סוסים ביבשת אמריקה (סוסי המוסטנג הם סוסים מבויתים שהפכו לסוסי בר)? הידעתם שהדפוס הומצא לפני אלפי שנים, אך מכיוון שלא ידעו מה לעשות איתו הטכנולוגיה נשכחה? הידעתם שהסינים כמעט גילו את אמריקה? (טוב, את זה ידעתם).
סקירה זו, כמובן, לא ממצה את הספר. הוא מכיל גם דיון מעניין על עלייתו של השלטון הריכוזי, איך עליה בצפיפות האוכלוסין גרמה לצורך למצוא שיטות ארגון משוכללות יותר, ואיך מהמשפחה המורחבת התפתח השבט ואחריו הכפר והמדינה. הוא גם מסביר איך ניתוחים לינגוויסטיים יכולים ללמד אותנו על נדידות עמים פרה־היסטוריות, ועוד.
כמו כן, נראה לי שהנימוקים הזואולגיים והבוטניים הם החלק המשכנע ביותר בספר. קל יותר להגדיר ולכמת את מספר היונקים הגדולים מאשר להגדיר ולכמת את התכונות הגיאוגרפיות המעודדות מונוליטיות תרבותית.
בקיצור, אוצר בלום. כיוון שקראתי את הספר באנגלית, איני יכול להעיד על טיב התרגום. אגב, העצלנים שביניכם ישמחו לשמוע כי פרק 18 מסכם ומתקצר את כל הרעיונות העיקריים שבספר.
|
קישורים
רובים, חיידקים ופלדה - לרכישת הספר באתר "בקבוק"
ביקורת על הספר מאת J. R. McNeill, אוניברסיטת ג'ורג'טאון
את זה ידעתם - "סין אימנו, קונפוציוס אבינו" - מאמרו של ירדן ניר־בוכבינדר
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש