|
||||
|
||||
אתייחס בקיצור לכמה מהנושאים שבכתבה. חניה - לא חייבים שום דבר לאף אחד. הפעלת חניונים היא עסק מסחרי, והאוניברסיטה (שבדרך-כלל אין בה עודף מקומות פנויים) לא חייבת להכניס רכבים לשטחים שלה. לחניה החיצונית - לא כל שכן. תשלום על כניסה לספריות (זה קיים למיטב ידיעתי בתל-אביב, אבל לא בירושלים ובבר-אילן): מוזר ומקומם. כל הספריות נקנו בכספי ציבור. תשלום על השאלת ספרים: בזה יש הגיון מסויים, כי השאלה גוררת בלאי. קורסים חופשיים: יש הבדל בין שמיעת קורס לבין שמיעה+בדיקת תרגילים+בדיקת מבחן; בהשתתפות מלאה סביר לדרוש תשלום (כי קרדיט אקדמי הוא במובן מסויים מוצר שהאוניברסיטה מוכרת). על שמיעה חופשית אמיתית, אני חושב שאסור לדרוש תשלום. הסיטואציה שמוזכרת בכתבה ("אין מקום לסטודנטים") נשמעת לי מופרכת, וגם אם זה קורה פה ושם - שיעברו חדר. ועדת מלץ: ההמלצה שלה לחייב בתשלום לפי-קורס, כך שסטודנט שרוצה ללמוד יותר מהמינימום ישלם יותר, היא בלתי נסבלת. זה שארגוני הסטודנטים תמכו בה לא אומר כלום (ממילא נדמה לי שהנציגים בארגונים האלה לא נוטים ללמוד יותר מהמינימום); אבל מה חושבות לעצמן האוניברסיטאות? מי בדיוק מרוויח מיישור-הקו הזה, שבגללו כל הסטודנטים לתואר שני למדו את המינימום הנדרש בתואר הראשון? |
|
||||
|
||||
בהרבה אונ', שומעים חופשיים או non-credit נדרשים לשלם תשלום |
|
||||
|
||||
באוניברסיטה שלי נדרשים שומעים חפשיים לשלם, אם כי באופן משמעותי פחות מאשר סטודנטים (או שומעים-חפשיים) המעוניינים גם לגשת לבחינה ולקבל קרדיט על הקורס. שומע-חפשי בקורס של תואר שני יצטרך גם להוכיח שהוא מחזיק בתואר ראשון, אחרת לא יוכל אף לשבת בכתה (אם כי אין אכיפה, כך שתיאורטית יכול כל מי שמחזיק בתעודת סטודנט להיכנס לכל קורס ולשבת בו, כל עוד הכתה גדולה מספיק). השיטה האמריקאית גם מאפשרת עיקופים מעניינים: כיוון שקרדיטים מועברים כמעט תמיד בין מוסדות, הרי שסטודנט באוניברסיטה פרטית הגובה סכומי עתק פר קרדיט יכול לקחת קורסים באוניברסיטה ציבורית זולה, ולהעביר אותם למוסד העיקרי בו הוא לומד. הקרדיטים שצבר יחליפו קרדיטים יקרים שהיה אמור לקחת במוסד שלו. ולסיום, מנקודת המבט של המרצה, דווקא הסטודנטים המבוגרים יותר הם המצילים לפעמים את השיעור - 35 ילדים בני 19 יושבים ובוהים במרצה, בעוד הסטודנטים המבוגרים מעירים הערות, שואלים שאלות, ומסוגלים לעורר דיון שיסחוף אחריו גם את הצעירים-יותר. |
|
||||
|
||||
יכול להיות שהסיטואציה שאין מקום לסטודנטים היא נדירה, אבל לא מופרכת. זכיתי להיות בה פעם, ודווקא בתפקיד של אחד מהשומעים החופשיים שגורשו בחרפה מהכיתה הקטנה בה עמדה להתקיים הרצאה של עודד זהבי, מהחוג למוזיקה באוני' חיפה. סמסטר קודם נכחתי כשומע חופשי בקורס שלו על סשה ארגוב, שבו הכיתה היתה מלאה עד אפס מקום (בערך חצי חופשיים). זו היתה, ללא כל תחרות, החוויה המופלאה ביותר שזכיתי לה עד כה בשבע שנים באקדמיה. כנראה שהשמועה על סגולותיו כפרשן של הזמר העברי עשתה לה כנפיים, ובקורס האמור (על שירים מולחנים של לאה גולדברג), עם תחילת ההרצאה הראשונה, הכיתה היתה מלאה עד מינוס מקום. כמה סטודנטים רשומים התכוננו לשבת על הרצפה, אבל זהבי, כאמור, החליט אחרת, ולדעתי בצדק. אפשר היה להעביר את השיעור לכיתה יותר גדולה, אבל מתקבל על הדעת שיש מרצים שחשובה להם האינטימיות של כיתה קטנה. מה שאני רוצה לומר כאן, חוץ מסתם סיפור: כשם שהאקדמיה מוכרת, במובן מסוים, את המוצר קרדיט אקדמי, כך סביר מצידה למכור, במובן מסוים, את המוצר כישורי הרצאה של מרצים-כוכבים. |
|
||||
|
||||
אם כבר מספרים על חוויות בלתי נשכחות: עם המערכת העמוסה של לפני-ועדת-מלץ, לא נשארו לי הרבה שעות פנויות במערכת, ולקחתי קורס כללי בשם "ההשלכות הפילוסופיות של הפאראפסיכולוגיה" (של המחלקה לפילוסופיה). נקודת המוצא היתה ספר מלפני ששים שנה שמתאר כמה עדויות פאראפסיכולוגיות. הקורס עסק באריכות בתאוריית המחמד של המרצה שהיא פחות-או-יותר "את הכל אפשר להסביר בהנחה שלעולם יש ארבעה ממדי מרחב". אנחנו (הסטודנטים ממדעי הטבע) לא ממש ידענו איך לאכול את הקורס. לולא השומעים החופשיים (רובם פנסיונרים, שהשתתפו בהנאה מרובה), השעורים היו מביכים למדי. נקודות אור: 1. ניסוי של חיזוי-עתיד בהשתתפות כל הכתה, שבו הוכח שלנו אין כישורים פאראפסיכולוגיים, ולמרצה אין כישורים סטטיסטיים. 2. השעור שבו אחת השומעות החופשיות סיפרה (במשך חצי שעור) על חויה חוץ-גופית שעברה (היא נכנסה, בין השאר, לתוך כפית). |
|
||||
|
||||
(פילפלת אמנם לא נכנסה לתוך הכפית שלה, אבל זה מזכיר לי). |
|
||||
|
||||
בקבלה הסינית יש תורה הנקראת 'תשעת הבארות' ומסווגת את העולם לפי מוצאו מבאר כזו או אחרת. ואיך מוצאים מאיזה באר X? מטילים קוביות כמובן. הזוועה היא כשמרצה-חוץ מהאוני' העברית (שננקוב בשמו, למה לא: ד"ר גד ישי) מפזר הערות תמהוניות במהלך ההרצאה כמו "דווקא יש בזה הרבה מן האמת, למה לא?". הגענו לנושא זה בערך חודש לסוף הסמסטר, כשכבר אי אפשר לבטל את הקורס ואין זמן ללכת להתקשקש עם הדיקן. 150 טכניוניסטים פכרו ידיהם ביאוש והתפללו לעולם טוב יותר, או להתהפכות קטלנית של רכבו במורדות דרך פרויד. אפטר אול, נפלאות דרכי הגורל. |
|
||||
|
||||
מה איכפת לך אם הוא מאמין שהעולם נברא מבאר? האם נושא בריאת העולם היה קשור ורלוונטי לנושא הקורס? |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |