 |
|
 |
||
|
||||
 |
תקציר הפרקים הקודמים (תגובה 765740): באוגוסט 2023 התחלתי לקרוא את "מהתלה אינסופית" של וואלאס. בסביבות פברואר 24 נשברתי (גם אם הזמנים היו מתוקנים אני מניח שהייתי נשבר) ונטשתי אותו בערך ב-20%. הצטרפתי למועדון קריאה, ועכשיו אני בקצב של ספר בארבעה שבועות ואפילו קצת מהר מזה (קראתי אחד מחוץ למועדון, Slow Horses המהנה). ראויים לציון מחוויותי במועדון: פרויקט הייל מרי - כנראה הספר שהכי נהניתי ממנו בחיי הבוגרים. פרנקנשטיין - די סבל לקריאה, ובמידה כזו או אחרת זו גם היתה החוויה של שאר ששת משתתפי הדיון המועדוני. הדרך לספר רומן השתנתה במאתיים ומשהו השנים האחרונות. זה עורר דיון שאני אשמח לפתוח גם כאן: מה הרומן הכי ישן שקראתם ונהניתם מהקריאה? אצלי זה "תמונתו של דוריאן גריי", שהיה בן בערך 110 כשקראתי אותו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני נהניתי מדון קיחוטה (400 שנים!), בעיקר מהכרך הראשון. לפני כ-30 שנים קראתי ברצף (ובאנגלית) את מובי דיק, רובינזון קרוזו ומסעות גוליבר. השניים הראשונים היו כבדים, אבל מגוליבר (כמעט 300 שנים) ממש נהניתי. נהניתי גם מגטסבי הגדול (100 שנים) ולא כל כך נהניתי (שלא לומר די השתעממתי) מאות השני (175 שנים). הרומנים של ארתור קונן דויל נחשבים? את כלבם של בני בסקרוויל (124 שנים) ממש אהבתי, אבל כשקראתי אותו הוא היה בן פחות מ-100. עמק הפחד וחקירה בשני פחות מוצלחים, אבל עדיין קראתי אותם בהנאה. אוליבר טוויסט (180 שנים) גם היה מהנה, אבל מועדון הפיקוויקים היה מתיש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההמלצה (לרגע נזכרתי באיזה וויץ ישן שלך (או של טל) בקשר ל"גדל אשר באך" וחשבתי שאתה המתרגם...). כבר שנים שאני לא קורא מדע בדיוני, לאחר שבצעירותי זה היה אחד המזונות החביבים עלי ביותר, וגם תרם לא מעט לשיפור האנגלית שלי כי בהיותי בתיכון היו בערך שלושה ספרים בעברית ("מחר כפול 9", "הכוח"/:פלישת חוטפי הגופות" (ספר כפול שהודפס כך שעליך להפוך אותו כדי לעבור מרומן לרומן - לא לטעות עם מהדורה מאוחרת שבה "הכוח" הופיע בנפרד)), כך שנאלצתי לרעות בשדות זרים. לנסוע בדיליז'אנס מכתראליבקה לסטימצקי בתל-אביב ולחזור הביתה עם אסימוב או היינלין היו ארועים של ממש! את ארתור סי. קלארק גיליתי רק מאוחר יותר. פה ושם ניסיתי לחזור לז'אנר בתקווה להצית מחדש את האש, ומשום מה זה לא עבד. אני כבר לא זוכר מה היה הספר האחרון בסוגה הזאת שנהניתי לקרוא. "הייל מרי" נשמע בדיוק השם המתאים לנסיון נוסף, כך שזה יהיה כנראה הספר הבא שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראת את The Martian? למרות המופרכות והחורים בעלילה, עדיין, זה אחד מהספרים היותר מהנים שיצא לי לקרוא (מד”ב ובכלל). וכן, פרויקט הייל מרי הוא מוצלח ומהנה ביותר (וגם כן, מופרך מבחינה פיזיקלית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אבל אם הייל מרי ימצא חן בעיני בהחלט אתן לו צ'אנס. האמת: יהיה נחמד לגלות סופר sci-fi שידבר אלי שוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הומלץ פה פעם על גרג איגן בז'אנר, והמעט שקראתי ממנו אכן הראה על פוטנציאל למד''ב עדכני ולעיתים נשכני ומקורי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחלתי לקרוא אותו עכשיו, אחרי שהשלמתי את פרויקט ''הייל מרי''. לפני כמה שנים ראיתי את הסרט ועכש''ז נהניתי ממנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס. חושבני שזה היה 'השליטים'! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעקבות המלצתך קראתי את הפרוייקט, ונהניתי במידה רבה אם כי הרבה פחות ממך. ארוך מדי לטעמי, אבל מעניין מספיק כדי לגרום לי להתחיל לקרוא את "the martian". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל גיק שקורא את "הייל מרי" עסוק בלבדוק מה סביר מדעית-טכנולוגית ומה מופרך - הספר ממש מזמין את זה. הדברים הגדולים שהפריעו לאחרים (פיזיקה, בלשנות התפתחותית) לא הפריעו לי (מן הסתם בורות-יחסית עוזרת). היה משהו אחד מאוד קטנוני שהטריד אותי, ובא לי להטריד גם אתכם בזה. ניכר בספר מאמץ מודע של המחבר לחלק את התהילה המדעית-טכנולוגית בין מדינות ועמים שונים. מן הסתם את חלק הארי מקבלים האמריקאים; הרוסים והסינים נתח נדיב יחסית, זכורים לי פירורים להולנד וצרפת, ובטח שכחתי כמה. ישראל לא, ניגבתי את הרוק מפניי והמשכתי הלאה. אבל את אחת מפריצות הדרך המכריעות הוא שם בתאילנד. תאילנד? כמובן ייתכן שחוקרת שגדלה בתאילנד תפתח פריצת דרך ענקית, ואפילו תוביל יישום מעשי שלה, אבל הייתי מצפה שהיא תעשה זאת במדינת עולם ראשון. לא שאי אפשר לדמיין שיקומו היזמים שיגרמו לדבר כזה לקרות בתאילנד או דומה - אבל האם בפועל קורים דברים כאלה? שאלה עובדתית מעניינת: האם היה חתן פרס נובל מדעי שאת מחקריו המכריעים עשה במדינה שאינה מאוד מפותחת? שלוש בינות מלאכותיות התאמצו מאוד למצוא לי כאלה ולא מצאו משהו באמת חזק. ג'מיני נתן לי את עבדוס סלאם הפקיסטני, פיזיקה (1979), שעשה לא מעט במולדתו, אבל במתמטיקה, ואת עיקר מחקרו עשה אחר כך בבריטניה1. קלוד סיפר לי על ברנרדו הוסאי, רפואה ב-1947 שפעל בארגנטינה, וטו יואויואו הסינית, רפואה ב-2015, את מחקריה עשתה בשנות החמישים-שישים כשסין היתה עדיין מפגרת. ייתכן שזו הדוגמה הכי חזקה. וצ'אט GPT? למרות שדיברתי איתו במפורש על פרסי נובל במדע, הוא שלף לי דוגמאות ראשונות מספרות ושלום. המדען הראשון שהוא נתן לי היה נראה כמאמץ מיוחד להעליב אותי כישראלי: דניאל כהנמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספוילר: למי שלא קרא את הספר וחושב שאולי ירצה לעשות זאת פעם מומלץ לדלג על התגובה הזאת. גם אותי לא הטרידו מדי הבעיות הטכניות כי יחסית לספרים אחרים מהז'אנר הן בטלות בששים, אלא חורים בהגיון העלילתי. הדבר הראשון, והכי חשוב בעיני, הוא שלמרות החששות של המתכננים מפני מה שצפוי לקרות למוחות האסטרונאוטים לאחר התנומה הגדולה, הם לא טרחו להשאיר הסברים והוראות למתעוררים, החל מתמונות שיובנו גם לילד בן ארבע (איקיאה כבר היו קיימים בזמן כתיבת הספר) דרך טכסטים פשוטים ועד לקידמת המדע. למעשה זה היה אפילו יכול להיות חביב לתת לריילאנד שלנו לעבור שוב, בתהליך מואץ כי היידע עדיין אצלו ורק צריך להציף אותו, את תהליך הלימודים מגן-חובה ואילך, ולחוות במידת מה את מה שתלמידיו שלו חוו. גם המחשב המפקח אמנם אשף רפואי וטכני, אבל נראה בעל אינטליגנציה של מחשבים משנות השישים ובמקום. במקום לענות את התשובה מטופשת "wrong" הוא היה יכול לפחות להגיד משהו קצת יותר ידידותי כמו "אני מבין שאינך זוכר את שימך. אל תדאג, זה בסדר, וזכרונך ישוב אליך תוך זמן קצר. בינתיים אתה בידיים טובות ואין לך מה לדאוג". בשנת כתיבת הספר הייתי מצפה שהמחשב יזכיר יותר את HAL1 מאשר את "אליזה". העלילה כמובן די מרוויחה מזה, אבל הבעייתיות חייבה, לדעתי, לפחות שימצאו איזה הסבר או לפחות שתהיה התייחסות לשאלה. לא ייתכן שישאירו את האפשרות שאיזה מורון ילחץ על אחד מאותם כפתורים שישמידו את החללית ואת המשימה לפני שהוא מבין מה קורה, או שייצא לטיול בחוץ כדי לנשום קצת אויר. מה שעוד הפריע לי, אם כי גם כאן אני מבין את הסופר, הוא הקלות הבלתי נסבלת של העברת כל הידע האנושי לגזע תבוני שנמצא במרחק כמה שנות אור מכדוה"א - גזע שבלי לדעת כלום מעבר לפיזיקה ניוטונית הגיע להישגים מדעיים עצומים, בחלקם הרבה יותר ממה שאנושות ידעה. אמנם רוקי עשה רושם של בחור נחמד, אבל גם טד באנדי עשה בשעתו רושם כזה, ואותו היה אמור לנו להיות הרבה יותר קל להבין. נכון שלכאורה אין לארידיאנים סיבה טובה להתלחם איתנו, אבל ההשערה שאדם אחד יכול, ובמיוחד בנסיבות שהוא מוצא את עצמו, לדעת את זה בוודאות מספקת נראית לי מופרכת מאד. אולי אפשר לפטור את זה פשוט בכך שהוא עשה טעות שבמקרה עמדה במבחן התוצאה, אבל בעיני זה פגם לבסס את הסוף האופטימי על טעות כזאת. אז כן, הפסימיזם שלי לא מחייב את האופטימיות של הסופר, אבל אני שונא את הספרים האלה בהם אני אומר לעצמי בביטחון עצמי מופרז "הו,הו, אני יודע איך *זה* הולך להגמר.." רק כדי להיווכח בסוף ש "they lived happily ever after". מה שכן מצא חן בעיני מאד הוא השילוב המוצלח של היצירתיות והידע המדעי של הגיבור (מזכיר את the martian אם אני זוכר את הסרט נכון) עם ההרגשה שהוא לא סופרמן, ועם קצת (טוב, לא כל-כך קצת) מזל והשכלה, ועזרה הרבה יותר רצינית מהמיחשוב בחללית, גם אני הייתי מסוגל להתמודד. מה יש, אסור לי לפנטז? ___________ 1- אגב, HAL זכה לעבור מדמיון למציאות באיחור אופנתי של פחות מרבע מאה. יפה מאד, לא חשבתי שאזכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הקלות הבלתי נסבלת של העברת כל הידע האנושי לגזע תבוני שנמצא במרחק כמה שנות אור מכדוה"א" - הספר לא מתאר התלבטות של הגיבור בנוגע לזה? (אני זוכר מאוד במעומעם, אולי לא.) תירוץ למה המחשב לא ידידותי, שלא נאמר במפורש על המחשב אבל כן על טכנולוגיות אחרות בחללית: איפה שאפשר להיות הכי פשוט, צריך להיות הכי פשוט, כדי למזער את הסיכון לבאג. אני חושב שזה אפילו סביר למדי. אתה יכול לנסות לתפוס אותו על מקומות שבהם הוא הפר את הכלל, בטח יש כמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אין לו שום התלבטות. 2. הוא באמת מזכיר את העיקרון הנכון שכמה שיותר פשוט יותר טוב (אם כי מה שנדרש כדי להשאיר את המכשירים בתאוצה של g נראה לי הרבה יותר מסובך ומסוכן מאשר לבדוק שהם עובדים גם בחוסר כבידה), אבל יש גבול, ולכל הפחות ציפיתי שתהיה התייחסות לעניין. מכל מקום אני מסכים שאלה דברים לא מאד חשובים, ובסך הכל אין לי טענות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
_________ 1- ומשום מה לא מזכירים אותו כדוגמא הקלאסית לבעיית ה alignment עליה מדברים הרבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 כשאני נתקל מדי פעם בסדרת מתח מד"בית וחוזה את הטוויסט מרחוק, אני עדיין מזמזם "דייזי, דייזי..." ומאד מרוצה מעצמי על הרפרנס שאף אחד מסביבי (לצערי) לא מבין. אבל רק עכשיו גיליתי שמקורו של הרפרנס ה"בדיוני" שלי בהדגמה אמיתית של מחשב משנת 1961. - daisy bell [Wikipedia] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקישור שלך מוביל לשום מקום, אבל תודה על פיסת הטריוויה החביבה שלא הכרתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלי הוא מוביל לדף הויקיפדיה הרלבנטי, גם עכשיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין. גם אצלי הקישור שלך לא פועל וההבדל בינו לזה של צפריר הוא ב-bell לעומת Bell. אתה משתמש בתוסף שקשור לויקיפדיה? או משהו שמטפל בקישורים באופן כללי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אתם צודקים, בדקתי עכשיו ומגיע לויקי אבל לעמוד שגיאה. די מאכזב שאתר שאמור להכיל את מיטב התבונה האנושית נותן ל-upper/lower case קטן ומטופש להכשיל אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד יותר מטופש שאת ה-D התחילית הוא דוקא כן מתקן אוטומטית, אבל את ה-B לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה שלהם היא „לך תחפש”. כלומר: daisy bell [Wikipedia] מביא לדף שגיאה שההצעה הראשונה בו היא לחפש (קישור שעושה את זה). והיא עבדה לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מספיק טוב. זה כמו לשלוח אותי לגוגל. חווית UX חלשה מאד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקריאה חוזרת של ההודדעה נראה לי שהסיפא, כפי שנוסחה, יצאה מגלומנית משהו. מה שניסיתי להגיד הוא שהפתרונות שהגיבור מוצא לבעיות שלו אינם פתרונות שדורשים גאונות ואפילו לא יצירתיות יוצאת דופן עבור מי שניחן בכישורים ובידע שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גמרתי אתמול את "the martian" ונהניתי ממנו יותר מאשר מהפרויקט, למרות שבספר הזה כן הפריעו לי כמה בעיות מדעיות, ובמיוחד הנזק שסופה מאדימית יכולה לגרום לציוד ומבנים על הקרקע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי בעיקר הפריע הסוף המופרך. אבל להבדיל מספרי מד״ב אחרים, אנדי לפחות ניסה להיצמד לחוקי הפיזיקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההמלצות על "הייל מרי". התרכזותו של הספר באתגרים הביולוגיים, פיסיקליים, הנדסיים ואירגוניים במקום להיות עוד חיבור פסימי על החברה האנושית, היוותה עבורי משב רוח מרענן, לאחר שנים בהם זנחתי את הז'אנר. השליש האחרון היה מייגע עקב פירוט יתר של בעיות ותיקונן. בשלב מסויים, למרות חיבתי גם למדע וגם לתיקונים בבית ובחללית כאחד, הסתפקתי ברפרוף על חלק מן העמודים. למעשה, כרבים מבני מיני, הייתי נהנה לצפות במו עיניי במהלך התיקונים במקום לקרוא את פרטיהם. אם הבימאי של "אופנהיימר" הקדיש יותר משעה לברברת מיותרת, אין לדעתי סיבה שבימאי הייל מרי יקמץ בתיאור מפורט של ליקויים ופתרונם. גם כמה מן הפרטים ה"מדעיים" הפריעו לי, אבל במידה. זה התחיל כבר בטענה ששהייתם של אנשים במקום מוגבל לאורך זמן גוררת אלימות. גם אילו זה היה נכון, העדפת סיכוני ההרדמה הממושכת על בחירת אנשים בעלי אופי מתאים - מופרכת. אלמלא גמל אותי זה מכבר דאגלס אדמס מן הנוקדנות המדעית, היה בכך כדי להעיב על הנאתי מן הספר. לסיכום: ארבעה כוכבים בסולם אפו. לסיום: בינה שהצטברה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אתיימר שהעמקתי וירדתי לסוף דעתם של יוצרי הסרט אופנהיימר, אבל להבנתי המצומצמת, ה"ברברת המיותרת" היתה ליבו של הסרט על אופנהיימר. העלילה הפנימית של הסרט עשירה מאד וזה מכשול מאד רציני מבחינה הוליוודית (שנאמר עליה שהיא פוסלת כל עלילה שילד בן 12 לא יכול להבין). הצלחת הסרט היא לכן מפתיעה. אני לא זכרתי את נבכי העלילה המפותלים ונעזרתי בויקיפדיה העברית. קו עלילה מרכזי בסרט הוא הסיפור של העסקן הפוליטי-אקדמי-בטחוני היהודי לואיס סטראוס, מעין גרסה אמריקאית של רוויזיוניסט שבעיני עצמו נרדף ומקופח ע"י אנשי השמאל, אשר מאחורי הקלעים קושר קשר לסבך ולהפיל את אופנהיימר ולחשוף אותו כקומוניסט ורוד. ע"פ הסרט, לואיס ראה מרחוק שיחה בין איינשטיין לאופנהיימר. הם שוחחו על הסכנות בפיתוח פצצת האטום, אבל לואיס היה בטוח שהם לועגים לו מאחורי גבו או קושרים נגדו. (איינשטיין אכן היה הומאניסט מאד חזק, על גבול הפציפיסט שהאמין שארה"ב של עידן מקארתי הולכת בדרכן של גרמניה הנאצית ורוסיה הסטליניסטית). אישית, אני קצת מפקפק באחריותו הבלעדית של סטראוס לשלילת הסיווג הבטחוני של אופנהיימר. בארה"ב של מקארתי לא נדרש שיהיה לך אוייב סמוי בדמות פוליטיקאי ימני בכיר כדי שתהיה מוקע כקומוניסט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שרבים, ואני בכללם, באו לסרט כדי לצפות בתהליכים המדעיים, אירגוניים ואנושיים שהיו כרוכים בפיתוח הפצצות שהוטלו על יפן. לסיפורו של סטראוס ולשלילת הסיווג של אופנהיימר היה מקום בסאגה זו. אבל די היה אם היה הבמאי מקדיש לכך חצי שעה מתוך סרט של שעתיים, ולא חלק מן השעתיים הראשונות + עוד שעה מייגעת שמוקדשת רק לזה. אבל זה עניין של טעם (וסיבולת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לא מעט סרטים שעסקו בפרוייקט מנהטן. הסרט הזה עסק בדמותו של רוברט אופנהיימר. הסיפור של אופנהיימר כמי שהיה המוביל המדעי של פרוייקט מנהטן ויותר מאוחר הפך את עורו והפך לאחד ממובילי המערכה לפרוק הנשק הגרעיני היא ליבו של הסרט. היסטורית, פרשת פרוייקט מנהטן אינה בעיקרה פרשה של ניצחון טכנולוגי. טכנולוגית נראה שהגרמנים הבינו את המדע של ביקוע הגרעין הרבה יותר טוב מכל האחרים. פרוייקט מנהטן לדעתי הוא תולדה, בין היתר, של שני גורמים. א. שורות המחקר המדעי של גרמניה היו זרועים ביהודים, חצאי יהודים וליברלים סתם. האג'נדה הגזענית של היטלר פזרה אותם לכל עבר וכיסחה את העליונות הטכנולוגית הגרמנית. בהקשר זה אזכיר שאת המכתב ששכנע את ממשל רוזבלט לממן את פרוייקט מנהטן כתבו 4 מדענים שכולם היו יהודים ממוצא גרמני והונגרי (איינשטיין, סילארד, ויגנר וטלר). ב. רוזבלט וצ'רצ'יל היו מנהיגים שמומחיותם היתה ישיבה בראש ועדות כלכליות-טכניות. הצורה הבירוקרטית שבה תכננו ארה"ב ובריטניה את ניהול המלחמה בגרמנים, היא שהביאה את הניצחון של הבירוקרטיה המסודרת על פני ההתלהבות הלאומית של הגרמנים והיפנים. הניצחון הושג בישיבות אפורות בועדות טכניות משמימות. נ.ב. גם ההתערבות של היטלר בכל מיני דברים שבהם לא הבין דבר, כמו הטקטיקה האוירית של מטוסי קרב סילוניים והדקויות של הפיזיקה האטומית ה"יהודית", לא הועילו. (אפרופו מנהיגים שלא משכו בדש בגדיהם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שהגרמנים הבינו את המדע היטב (יש איזה מיתוס על פגישה בין הייזנברג לבוהר, אבל אני לא סגור עליו), אבל ברור לחלוטין שהטכנולוגיה (שהיא לא מדע) האמריקאית ניצחה פה בנוקאאוט. אטומי. ___ לא התאפקתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שכתבתי נועד לסתור בדיוק את מה שטענת. אתה קצת מערבב כל מיני פגישות. הייזנברג ובוהר אכן נפגשו בקופנהגן (1941) ופגישה זו היא הבסיס למחזה תיאטרון וסרט שהתבססו על פגישה זו. המחזה עוסק בנושא של שת"פ מדעי עם שלטון עריץ. "פגישה" אחרת היתה שיחה שהוקלטה בחשאי במחנה שבויים בבריטניה בו הוחזקו בכירי הצבא והמחקר הגרמני ובו הייזנברג וויזצקר (אאל"ט) ומדענים גרמנים אחרים ניסו לברר במה טעו בפרוייקט האטום הנאצי. כל המדע שכרוך בביקוע האטום כרוך בשמם של מדענים גרמנים (אוטו האן, ליזה מייטנר, אוטו פריש, שטרסמן), כאשר מולם מדענים בריטים (רתרפורד) ללא תרומה ממשית. גם בתחום הטכנולוגי הגרמנים הובילו על האמריקנים בכל תחום שתרצה. העובדה שפרויקט מנהטן הבשיל לפצצה ואילו הפרוייקט הגרמני הסתיים בלא כלום אינה מוכיחה בשוםמאופן עליונות של טכנולוגיה אמריקנית. השתשלות העניינים מוכיחה שבעוד המאמץ הגרמני התפזר והתפורר בגלל שנדחק לשוליים מול פרוייקטים אחרים, התרכז בעניינים טכניים, כאשר דמויות מדעיות מרכזיות ערקו לצד השני (בוהר, פרמי, ויגנר, פון נוימן, פריש ומייטנר ואפילו שרדינגר), פרוייקט מנהטן נוהל ומומן בהצלחה וביעילות מתוך שת"פ מלא וחיסכון במשאבים של בנות הברית (בעיקר ארה"ב ובריטניה). יותר מאוחר, כתב הייזנברג ספר בו ניסה לטעון שעכב והכשיל את פרוייקט האטום הגרמני מתוך התנגדות אידאולוגית. לטענה זו לא נמצאו שום תימוכין חיצוניים. להיפך. ראייה לטענתי תוכל למצוא גם בסרט על אופנהיימר. את החינוך המדעי שלו קיבל אופנהיימר בבריטניה ובגרמניה. למעשה עד לגל הגדול של הגירת מדעני מרכז אירופה נרדפי הנאצים, לא היה בארה"ב מחקר גרעיני בכלל. מרכז המחקר האטומי במערב היה בצרפת ובבריטניה ולא בארה"ב. עוד רפרנס לעליונות הטכנולוגית הגרמנית המוחלטת תוכל למצוא בנושא פיתוח טנקי מערכה. בעוד הגרמנים התמקדו בייצור כמה סוגים של טנקי מערכה בעלי עליונות טכנולוגית שאינה מוטלת בספק, התרכזו האמריקנים (וגם הרוסים) בייצור כמות גדולה מאד של טנק מערכה יחיד, אמנם נחות בהרבה מן היריב הגרמני, אבל המספרים והסטנדרטיזציה עשו את שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שקרה בשנות ה-30 לפני המלחמה והגירת המדענים מגרמניה לא מעניין. בזמן המלחמה העליונות הטכנולוגית הגרעינית האמריקאית היתה לאין ערוך מעל לזו הגרמנית. ההוכחה היא בתוצאה - האמריקנים הקדימו את הגרמנים בשנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי(לא זוכר איפה)שנחיתותם של הגרמנים נבעה מכך שמסיבות של ביטחון הם ביזרו את המחקר לעשרות מכונים ומעבדות, כך לא נהנו מסיעור המוחות שנערך כל ארוחה בקפטריה של מנהטן. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |