 |
|
 |
||
|
||||
 |
למה כל כך קשה לנהל דיון מורכב בארץ? דיון שיש בו שיקולים שונים לשקול. שלא כולו שחור ולבן, טובים ורעים, אנחנו והם? דיון שיש בו התלבטות פנימית של המשתתפים, שהם לא באו אליו עם דעה מוכנה מהבית, שיש בו "מצד אחד" וגם "מצד שני". א. כיתתיות, לעומתנות ותיוג. כרכתי כאן שלשה דברים שונים יחד כי אני חושב שהם שלובים זה בזה. הכיתתיות דורשת לעומתנות ותיוג- הלנו אתה אם לצרינו? הלעומתנות מתייגת כדי לחזק את עצמה. במקום להתייחס לדעה עצמה קל יותר לפסול את הדובר על ידי תיוגו למחנה נגדי כלשהו. ברגע שאני מתייג את הדובר למחנה הנגדי ברור שכל מה שהוא אומר נגוע בשנאה לכל הערכים של המחנה שלי ונובע מאג'נדה זדונית של הקבוצה היריבה. כך לא צריך בכלל להתייחס לדברים שהוא אומר ואפשר לרבוץ בחיק החמים של האמונות והדעות שהבאתי מהבית בלי להעמיד אותן כלל למבחן. ישנם תחומים שבהם היו כיתתיות לעומתנות ותיוג מאז ומעולם. דת, למשל. או תקופות בהן הכיתתיות התגברה בנושא במחלוקת- בתקופת המחתרות למשל כשכיתתיות ולעומתנות חזקות התנגשו עם הסולידריות של העם מול אויביו מבחוץ. אבל היום הכיתתיות והלעומתנות הן בכל נושא: צמחונים מול אוכלי כל, שוחרי פיתוח כלכלי מול שוחרי איכות הסביבה, שוחרי חופש העיסוק מול תומכי הרגולציה, שלא לדבר על נושאים קצת יותר טעונים כמו המסתננים מאפריקה. נסה לומר משהו בעד או נגד ומיד אתה מתויג ומוכנס למגירה בלי שבעלי השיח יצטרכו להתייחס לדברים שאמרת. ב. אבדן אמון במוסדות אם הכיתתיות והלעומתנות היו איתנו בתקופות שונות בהיסטוריה האנושית, נראה לי שאבדן האמון במוסדות הוא תופעה חדשה יחסית, או לפחות גירסה חדשה שלה. עבור גושים הולכים וגדלים באוכלוסיה המוסדות נתפסים כאמצעי דיכוי ולא כנותני שירות. המשטרה, בית המשפט, המוסד לביטוח לאומי- אלה כולם נדמים כגופים שמטרתם להזיק לי, האזרח, או לדמויות שאני מזדהה איתן, ולא לעזור לי. בזמנם התפלאתי על ההצלחה המסחררת של סרטי "משחקי הרעב" באמריקה. עכשיו, אחרי שטראמפ רכב על הגל הזה אני מבין את ההזדהות של הקהל האמריקאי עם הדמויות הכפריות בעלות ערכי המשפחה, האהבה והידידות, אשר מדוכאות על ידי העירוניים בעלי השררה, שמשתמשים במוסדות המדינה השונים כאמצעי דיכוי. האליטה העירונית- חסרי משפחה, קרים, חסרי ערכים, מתלבשים מוזר ואקסטרווגנטי, עשירים, מיעוט- שולטים באמצעות מוסדות המדינה בהמון האיכרים- בעלי משפחות וערכים, חמים ואנושיים, מתלבשים פשוט, עניים, הרוב. כאשר זו מערכת האמונות של האמריקאי ברור שהוא יצביע טראמפ ולא קלינטון (למרות שגם כך וגם כך הוא מקבל את סנואו). בארצנו ראינו את אבדן האמון במערכת המשפט של גושים נכבדים באוכלוסיה, ואת התפשטות האמונה שהאליטה השמאלנית שולטת בפוליטיקאים באמצעות מנופי לחץ נסתרים יותר או פחות (עומק הנסיגה כעומק החקירה, הון-שלטון-עיתון) ובעיקר אנטי-דמוקרטיים. אני משוכנע שלמרות שהמתנחלים ביו"ש נסמכים על שולחן מוסדות המדינה (רבים מאוד שם מקבלים ממנה את משכורתם) האמון שלהם במוסדותיה נמוך. כנ"ל החרדים. ולמה אבדן אמון במוסדות מפריע לנהל דיון מורכב? כי אם אני לא סומך על כך שהמוסדות לטובתי, אם אני חושב שיש להם אג'נדה נגדי, האזרח, איך אוכל לסמוך על נתונים שהם מביאים? על ניירות עמדה שהם מוציאים? על מסקנות ועדה שהם הקימו? ג. פייסבוק ספינינג ואמת אלטרנטיבית כאן נכנסים כל הגורמים האינטרסנטיים שמנסים בכוונה למנוע דיון מושכל, כמו שתעשיית הסיגריות הצליחה במשך עשרות שנים להשתיק את הדיון בסכנות העישון. יש היום יותר ויותר גורמים שמשתמשים בטקטיקות הציניות למניעת דיון מושכל, וזה קשור לנושא אחר שאני נוהג לדוש בו- אבדן המוסר בחברות עסקיות. מה שקשה לי להבין הוא למה רני רהב ומירי רגב הופכים לגיבורי תרבות עבור חלקים באוכלוסיה. קשה להאמין שהם חושבים שמירי רגב היא קטניס או שרני רהב הוא היימיץ'. מה שבטוח- ריבוי הגופים שמאמצים טקטיקות שמטרתן להפריע לדיון מושכל מצליח ליצור אווירה עוינת לדיונים מושכלים, ודיונים מבוססי נתונים בפרט. מקרה בוחן- מיכל האמוניה: בנושא מיכל האמוניה מעורבים גופים עסקיים גדולים, משרדי ממשלה שונים, גופי שלטון מקומי ועמותות ציבוריות. כיתתיות לעומתנות ותיוג- ראינו את כולן היטב. כל מי שמביע את דעתו בנושא מייד מתויג כשייך לאחת מקבוצות אינטרס. אבדן אמון במוסדות- דיונים בממשלה ובועדות הכנסת בנושא מיכל האמוניה מתקיימים כבר 15 שנה. האמת שמשרדי הממשלה השונים אינם תורמים לאמון בהם כשהם מסתירים מהציבור דיונים ומסקנות, מגלגלים את האחריות מאחד לשני, ולבסוף מסתתרים מתחת לסינר של בית המשפט. גם מוסדות השלטון המקומי לא מעוררים אמון רב כאשר כל מה שהם צריכים לעשות הוא לאכוף אבל במקום זה הם מקשקשים. פייסבוק ספינינג ואמת אלטרנטיבית - נזק בהיקף של חמש פצצות אטום? שלושים שנה ללא בדיקה? סדקים במבנה? נבדק ונמצא בטוח לחלוטין? מוגן היטב נגד כל התקפה? אמני הבולשיט מצליחים להעמיס עלינו אמיתות אלטרנטיביות עד שנראה כאילו חקר האמת הוא בלתי אפשרי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האופציה השלישית היא המובילה לדעתי, ודוגמה מצוינת לה ניתן היה לשמוע הבוקר בראיון הבוקר בגל"צ עם חברת כנסת ממרץ ואורן חזן, שבא אתמול להתפרץ ולהפריע לאירוע של מרץ בקרית אונו (או שמא אור יהודה?). בשלב מסוים גורי אלפי אפילו שאל את חזן ישירות אם המטרה האמיתית של הופעתו באירוע הנ"ל היא להרוויח את הראיון בתקשורת היום בבוקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג' מאפשר אנונימיות שהיא כר פורה להקצנה. ג' זה האדם עם עצמו, לא בקשר פיזי עם אחרים ומכך שחיקה של אמפתיה וקשר רגשי עם הזולת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאי אפשר להתעלם מהתיוג האוטומטי ואבדן האמון כמשתיקים ראשיים של דיון מושכל. כל מי שפוצה את פיו בנושא במחלוקת מיד מתויג כבעל אינטרס שאסור להאמין לו. יוצא שהצדדים לדיון בכלל אינם עסוקים בטענות עצמן אלא בתקיפה אד הומינם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, רק שנראה לי שהתיוג הוא מכוון כדי לעשות דה לגיטימציה לדובר במקום לעסוק בטענות עצמן. ז"א שהתיוג האוטומטי הוא כלי כדי לערער את העובדות ותפיסת המציאות, והאד-הומינם איננו תוצר לוואי אלא שורש האסטרטגיה הזאת. זה מזכיר לי טיעון שהיה לי בענייני התאגיד הציבורי, ולמה בכלל זה מה שמעניין את ביבי, האם באמת התקשורת כל כך חשובה לו וכו'. התיאוריה שלי טוענת שכל העיסוק בתקשורת הוא סוג של מקגאפין - כלי לקידום מעמדו של ביבי, ללא קשר למהות האמיתי של שידור ציבורי וההשפעה (או אי ההשפעה) שלו. אז למה בכלל ביבי עוסק בזה? הטיעון הולך ככה: ביבי משכנע את הציבור שהתקשורת היא שמאלנית. עכשיו, הוא מקים תאגיד/רשות/מיזם/שקר כלשהוא שקשור לתקשורת. ומתישהוא, בנקודה המתאימה, הוא עולה על הבריקדות, עם כל הכותרות והכתבות והשרים המתנגדים, ועומד איתן כדי לסכל את עליית התאגיד/רשות/מיזם/שקר כלשהוא שקשור לתקשורת. ובכך הוא מונע בגופו, לכאורה כנגד כל הגיון או שותפים/מתנגדים פוליטיים, השתלטות של השמאל על עוד מעוז חשוב בציבוריות הישראלית. אז מה הסיכום של כל זה מבחינת קהל הבוחרים? ביבי יצא מול השמאל וניצח. וזהו. וזה שווה הרבה אלקטורטים. זה מה שנשאר בתפיסה של הציבור הרחב שאין לו זמן להתפלפל לגבי מה עולה יותר, מה מאוזן יותר מבחינת שידורים, איך הגענו לזה אחרי שנים של שידור וציבורי וכו'. Mission accomplished.
Next. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, בזמן שכתבתי פתאום קלטתי עד כמה הגרסאות השונות של האד הומינם הפכו מרכזיות בדיון הציבורי. כל דיון. "מי אמר", ו"למה אמר" הפכו לעניין המרכזי, על חשבון "מה אמר". זה אפילו יותר גרוע מהמשרד לויכוחים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עלי ג'י vs טראמפ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וחברות כנסת ממר"צ לא באות להפריע? רוב הפעילות שלהן היא פרובוקציה וניסיון למשוך תשומת לב כדי להראות שהם "אלטרנטיבה" למרות שפחות ופחות אנשים מאמינים להם. כמו ההכרזה על חוק החמץ הוותיק והבלתי נאכף כעל כפיה דתית, מאותם אנשים שהתנגדו נחרצות לחוק המואזין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין פעילות פרלמנטרית וחקיקתית שהיא (אמורה להיות) הלחם והחמאה של חבר כנסת, להתפרעות והתפרצות קולנית לכנס במטרה לשבש אותו. יתכבד חבר הכנסת חזן וינסה לחוקק חוקים ראויים לדעתו, ולא נתלונן עליו (לפחות לא במישור הזה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו ההתפרצות הקולנית של זנדברג לתפילות בכותל יחד עם המופרעות הרפורמיות? גם שם היא אמרה משהו על חופש הדת, ולצורך הפרובוקציה הזו היא אף "התפללה". ככל הנראה, לראשונה בחייה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי את השורה האחרונה שלך. איזו סתירה אתה רואה בין ההכרזה על חוק החמץ ככפיה דתית ובין ההתנגדות לחוק המואזין כשיש כבר חקיקה נגד רעש מופרז? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לחשוב שהתנגדותה של זנדברג לחוק המואזין נובעת אך ורק מהתנגדות לכפילות בחוק, זו תמימות גדולה. היות ואני לא חושב שאתה תמים עד כדי כך, בעיקר כשיש הרבה כפילויות בין חוקים כלליים לחוקים פרטניים וממוקדים1, נותרת המסקנה לפיה התנגדותה של זנדברג לחוק המואזין נובעת מתמיכתה הקבועה בערבים/מוסלמים, מול האויב היהודי הנתעב. בעיקר כשנקל לשער את עמדתה של זנדברג לנוכח אכיפה נחושה של החקיקה נגד רעש בשעות המנוחה על מואזין, מסגדים, חתונות פרועות של ערבים ועוד. לאור הנ"ל, היות וזנדברג נאבקת למען זכותו של הערבי לכפות על כולנו רעש, וחוסר שינה בשם דתו, אני מזהה סתירה במאבקה נגד זכותו של היהודי לכפות על כולנו מראית עין של ביעור חמץ במרחב הציבורי. _________ 1 בעיקר כשרואים שצריך להדגיש נקודה או שיש חוסר אכיפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נקל לשער? קל גם לשער שאתה טורף חתולים להנאתך הפרטית. אם צריך להדגיש את הנקודה, הממשלה יכולה לבדוק למה אין אכיפה ולנסות להורות לממונים לאכוף את החוק. לא צריך ליצור עוד חוק חדש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההשוואה איננה במקומה. הרי נימקתי היטב למה נקל לשער, ולא חסרים מקרים דומים שיתמכו בהשערה זו. היות ואין זה המקום היחיד שבו יש כפל בחוק, התהיה הזו מיותרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקצרה, מצטער מראש. א. אנחנו ישראלים וממהרים להגיע לתכלס. אין לנו זמן מיותר לברר הקשרים ואספקטים בסוגיה. התיוג נועד לקצר תהליכים ולדעתי ברוב הזמן הוא אכן כדאי ויעיל. בדיונים בדרך כלל התיוג מלהיט את השיח והטיעונים עוברים לגופו של הדובר וזה פחות טוב. ב. אני לא מוצא קשר בין אובדן אמון במוסדות המדינה לדיון מושכל ומהנה. הרוסים כתבו יצרו ושוחחו במשך עשורים סביב בקבוק וודקה על עניינים ברומו של עולם ללא טיפת אמון במערכת. גם הסינים והערבים ובטח שהיהודים עוד בטרם חזרנו למולדת. מעבר לכך, הדגמת יפה את סעיף א' וזה בסדר. כולנו בני אדם או לפחות רובנו. ג. רעה אמיתית. גם לי נדמה שבימינו האמת כבר לא חשובה אלא האמונה. קל לזהות את הגופים שמפיצים את הפרקטיקה. מדובר באותם יועצים צללים, פרסומאים, לוביסטים, חלק ניכר מהתקשורת וארגונים פוליטיים מכל צד. מבחינתם האמת חשובה כל עוד היא משרתת את המטרה אבל האמונה היא שמניעה את האנשים למטרה ואם יאמינו ב''אמת שקרית'' זה לא נורא. מיכל האמונה עוד יתפוצץ לנו בפרצוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיברת במקום אחר על תנ"ך. אני זוכר הופעות רבות בערוץ היחיד של יוסף בן שלמה [ויקיפדיה], וגם כמה של ישעיהו ליבוביץ. לא הדוברים עמדו על הפרק אלא דבריהם, וגם אם הרייטינג לא היה מי יודע מה לעומת "מבט" השיח גבוה המצח כובד. עם סבלנות לפיתוח הנקודה, בלי תיוג (הרי בן שלמה וליבוביץ' ייצגו הפכים גמורים מבחינה פוליטית), ועם אהבה גדולה לרעיונות והעברתם. לא היו מירי רגב שתשפיל את הדיון גבה המצח ולא רני רהב שיטאטא אותו, ולא אורן חזן שיעשה קרקס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תראה את השינוי הגדול שהתרחש במהירות שסביבנו ובתוכנו. קצב איטי מביא לשיח אחר ותובנות אחרות. כיום אני חושש שגם אם העולם יעצור לשבוע הקצב השפוי לא ישוב לחיינו. המהירות הריגוש הווליום ושוב האני שצריך ריגוש. זה סוחף למקום רע ואין דמות ציבורית שתהווה עוגן. באף מחנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"פייסבוק ספינינ" - כי כל מה שנדרש מהדמגוג התורן הוא להכין תמונה שהיא בעצם טקסט על רקע צבעוני ובה שני נתונים לא קשורים שכאילו יוצרים תמונת מאזנים. לדוגמה: מנכ"ל ביטוח לאומי מרוויח 90 אלף ונכה מקבל רק 2500. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי אבדן האמון בממסד (ב) הוא החשוב שבשלושה. חשיבותו גם חורגת בהרבה מעניין הדיון הציבורי ונוגעת לגל ההיסטורי של הצבעות אנטי-ממסדיות בחברות דמוקרטיות (טראמפ, ברקזיט, לה פן ...). א. להבנתי, 2 הסעיפים האחרים אינם חדשים. גם ב לא חדש איכותית. החדשות הן בכמות. ודוק, רוב גדול של האוכלוסיה הלבנה בארה"ב הצביע בעד טראמפ. ב. לעניות דעתי, אתה גם לוקח את התופעה הקרדינלית הזו (אבדן האמון בממסד) אל השוליים. הקיטוב הסימבולי הוירטואלי שלכאורה נוצר במדיה בין העיר לכפר, אם הוא משמעותי, הוא עניין מתעתע המסתיר את הקיטובים האמיתיים. צריך לזכור כי במקרה עליו דברת (ארה"ב), ה"כפר" אינו אלא ערים קטנות להבדיל מערים גדולות. ההבדל המשמעותי בין העיר לכפר אינו באורח החיים אלא באתניות ובדמוגרפיה. ג. טענתי היא שגם מי שלא מזדהה עם המסקנות האנטי-ממסדיות יכול להבין את אבדן האימון כשלעצמו. כדי שחלקים גדולים בקהיליית הלב החברתי (מה שקרוי במקומותינו, מעשה רמייה, אליטות), יחשבו שהממסד הכזיב אותן, צריך לקרות משהו משמעותי בין במציאות ובין בתודעה. ד. מה שקרה הוא לדעתי, שילוב של ממשלים חלשים, קונספציות אולטרה-ליברליות וקוצר ראות כלכלי-חברתי בענייני הגירה. ה. ממשלים חלשים הם ככל הנראה תופעת לואי של שלטון נבחר בעיתות רגיעה. הבעיה היא שלחולשה הזאת היה ביטוי חזק מאד במציאות החברתית (דצנטרליזציה והפרטה, הן כלכלית והן של סמכויות, ריפיון של אכיפת החוק ושל אכיפת המוסכמות הלאומיות בחינוך, בדת ובתרבות, ובלבול בין חופש לאנרכיה). לשם המחשת המצב הזה אני מפנה דוקא למהומות המהגרים המתרחשות כל כמה שנים באנגליה. למעשה, דוקא שם, הטיפול של שלטון החוק שיטתי ואפקטיבי. הבעייה היא שבתודעה הציבורית נשאר הרושם שלמהגרים כהי עור מותר הכל. יכול להיות שזו בדיוק הפונקציה של גרדומים בכיכר והוצאות להורג. נראה שהממסד הבריטי כשל בשיווק של סובלימציה בת הזמן של הפונקציה הזו. חולשתו של השלטון התבטאה בחששות שהצבע של ה"תלויים" יהיה אחיד מדי. ע"פ התיאורים שקראתי במציאות לא היתה בעיה מיוחדת למצוא כמה "תלויים" לדילול הצבע. ו. קונספציות אולטרה-ליברליות נבעו בין מתגובת יתר לעבר הטראומטי ובין מתוך רצון להבדל ממשטרים רודניים ודספוטיים. הבעייה היא שמתוך כך הציבור שכח שדמוקרטיות אינן אנארכיות. שלטון החוק חיוני לדמוקרטיה לא פחות מחופש. מי שמפקפק בכך יפנה מחשבתו לרגע לשכנינו. ז. קוצר הראות בענייני הגירה היה של חוגים בשלטון ובאליטות שלו (ואני מכוון כאן בעיקר לצד הכלכלי). במציאות הדיון הציבורי שלנו, קל לשכוח את הרווחים הגדולים שיש בחברה קולטת הגירה (רווחים בכלכלה בביטוח הפנסיוני ובדינמיות החברתית והתרבותית). יכול להיות שהתמהיל הזה של רווח כלכלי וקונספציות אולטרה ליברליות של שיוויון אידיאלי, השכיחו מגורמי הממסד האלו אמיתה פראקטית ולא שיוויונית. האמת הזו היא שקהילת הלב התומכת בממסד הדמוקרטי, בכל זאת "שווה" לממסד הזה יותר, שכן היא התומכת בו ונותנת לו את הלגיטמציה לשלוט. נראה שהממסדים האלו נכשלו בכך שקהילת הלב שלהם הגיעה לתודעה שהממסד הנבחר שלה בגד בה לטובת ה"אחרים", וכעת הם משלמים את המחיר על כך. ח. בתגובה זו לשם שינוי, אני חושש שאם תהיה תגובה עויינת היא תהיה ליברלית. לכן אסיים בשתי המחשות. בזמנו התפרסם כי מפגעים מוסלמיים צרפתיים תכננו לפוצץ כור גרעיני ליד פריז או בריסל (אני כבר לא זוכר). אני משתייך לאלו הסוברים כי בני אדם דומים זה לזה יותר ממה שנוח להם לחשוב. לכן אני נוטה לחשוב כי הטרוריסטים האיסלמיים נתמכים רק ע"י מיעוט קטן של המוסלמים המהגרים. יחד אם זאת, בהגיענו למחוזות הזוועה של פיגוע אטומי בלב כרך המונים, המספרים והיחסים מאבדים משמעות. מותר לתושבי הכרכים הללו לחשוב שבשביל להיפטר משלושת המפגעים המטורפים, אפשר לוותר על כל הקהילה שלהם שברובה כוללת אנשים ישרי-דרך ומועילים. בודאי שיש כאן בעייה של גזענות ואי-שיוויון, אבל ההצבעה על כך אינה פותרת שום בעייה. ט. כאשר טראמפ מדבר על הפסקת הגירת מוסלמים, בודאי שיש כאן גזענות ופגיעה בשיוויון האוניברסלי. טענתי היא שהפגם הזה לא ישמש תרופת נגד אצל רוב הציבור. כאשר ארה"ב או מדינה אחרת מנסה למנוע הגירה אליה של חולים או עניים, יש בכך פגם מוסרי, אמנם אחר, אבל עדיין פגם. ההבדל האמיתי בין הדברים אינו בריח הרע המוסרי, אלא בכך שהקריטריון של טראמפ לא רציונלי ולא רלאבנטי באופן פרטני. מוסלמים אינם באופן פרטני בהכרח טרוריסטים. שלטון דמוקרטי לא-רדיקלי שבמקום לצאת בהצהרות גזעניות ולא מועילות, היה מפעיל אמצעים מנהליים להחמיר מאד בכניסות של תיירים ומהגרים ממדינות מוסלמיות מסויימות (והאמריקאים יודעים איך לעשות זאת), היה מגיע לתוצאות להבדיל מהתוצאות של הצהרות כלליות. במקרה זה, אותו שלטון אולי גם היה מצליח להמנע מתבוסה אלקטורלית לטראמפ ודומיו. מן הסתם אותו ממשל יתקל במחאות וגינויים מן האגף הליברלי ועליהם יצטרך לענות ש"ההכרח לא יגונה". המגנים הליברליים יצטרכו למצוא מסמן טוב יותר לטרוריסטים פוטנציאליים מאשר מוסלמיות, כדי שיזכה לתמיכה ציבורית בהסתיגויות שלו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |