 |
|
 |
||
|
||||
 |
בשבוע שעבר קלטה עיני הערה בעמודו הראשי של העיתון Herald Tribune ביחס לתגובת הציבור הישראלי לנסיגה מלבנון. העיתון השתאה על הנטייה הישראלית לעבור תוך יממה בלבד מייאוש, אכזבה ו"דיכי" כללי למן אופוריה של שמחה. ביום של התפוררות צד"ל לבשנו פה כולנו שק ואפר ולמחרת, עם הפינוי המוצלח של תריסר המוצבים האחרונים בלבנון, חלה תפנית של כמעט 180 מעלות, וחוזר חלילה. אומנם איני סוציולוג אבל נדמה לי שאני יכול להניח אצבע לפחות על מקור אחד של תופעת התנודות הקיצוניות במצב הרוח הלאומי. אני קושר אותה לתרבות השיח שלנו בכלל, ולייצוג המציאות שלנו בעיתונים ובטלוויזיה בפרט. איננו מסוגלים לראות את התמונה הגדולה או את המהלך האסטרטגי במלוא היקפו אלא מתרכזים תמיד בפרט קטן, נקודתי, ומנפחים אותו לאין שיעור. פעם הפרט הזה "לטובתנו" ופעם הוא "לרעתנו" והוא הופך להיות חזות הכול. בטלוויזיה יש לנו אהוד יערי אחד ולעומת זאת המון קרן נויבך וניצן חן עם פכים קטנים שבעזרת מלל סרק הופכים גדולים (וגם אמנון אברמוביץ' השנון אינו מצליח בד"כ לנסח יותר מאשר סיסמה חדשותית רגעית שמתפוגגת עד מהדורת החדשות הבאה.) משום מה איננו מסוגלים להתבונן במציאות שלנו אלא דרך "חור של גרוש" כזה או אחר ויש לנו נטייה להכללות חפוזות על מצבנו הלאומי על סמך אירוע דרמטי יחיד או עובדה בודדת (ולעיתים קרובות גם על סמך עובדות-לא-עובדות). ובנוסף לכך איננו מצליחים לקלוט שלסוגייה מסויימת יש יותר מהיבט אחד. ובקיצור, אנחנו מתבוננים במציאות כמו "ראש קטן" בעל נטייה פנטסטית להתנפח. לשם המחשה איך מאמר עיתונאי יכול לנתח את הנסיגה מלבנון בראייה כוללת אני מביא כאן בתרגום חופשי (שלי) חלק ממאמר שכתב תומס ל' פרידמן, פרשן בכיר בניו יורק טיימס. הסיפור של פרידמן מיועד לקורא אמריקני ואין מוזכרות בו עובדות שאינן מוכרות לישראלי המצוי, אבל מה שיש בו זה ארגון העובדות בצורה שנותנת תמונה מקיפה המתארת את משמעות הנסיגה מבחינה אסטרטגית גיאופוליטית, תמונה רב-צדדית, שמבחינה היטב בין עיקר לטפל. *הנסיגה הישראלית מותירה את סוריה חשופה בלבנון* (חלק ממאמר של תומס פרידמן 27.5.00): ... אזור הביטחון הישראלי בלבנון היה מן מקום כזה: קצת אלתורים, קצת טירוף, בחלקו שדה קטל ובחלקו תיאטרון אבסורד, מקום שהכול הולך בו ונעלם כלעומת שבא. כל מי שחשב שהנסיגה הישראלית משם תהיה נקיה, חדה וחלקה, לא היה בדרום לבנון מימיו, נקודה. אבל אין להיתפס לבלגן הרגעי של הנסיגה. זה לא הסיפור. הסיפור הוא שהנסיגה הישראלית היא בעלת משמעות גיאופוליטית מרחיקת לכת לגבי המזרח התיכון. בדרכה המשונה היתה דרום לבנון אבן הראשה של הפוליטיקה במזה"ת בשנים האחרונות. היא ניקזה לתוכה מערכת שלמה של יחסים בין מדינות וארגונים ואפשרה התעלמות מסדרה של בעיות גדולות. ומה קרה עכשיו? החלטתו האסטרטגית הנועזת של ראש הממשלה אהוד ברק להסיג באופן חד-צדדי את הכוחות הישראליים מרצועת הביטחון הזיזה את האבן הראשה הזאת, ועכשיו כל הגורמים באזור יצטרכו להסתגל למצב החדש. במשך 20 השנים האחרונות היה אזור הביטחון "האוף ברודוויי" של הסכסוך הישראלי-ערבי. זה היה המקום שבו הישראלים והסורים יכלו לנהל מלחמה באמצעות מיופי כוח, ולשחרר לחץ על ידי הריגת לבנונים במקום להרוג אלה את אלה. זה היה המקום שבו הסורים יכלו להעסיק את לוחמי החיזבאללה כך שהם לא יפנו לירות בסורים שבלבנון. זה היה הגבול היחיד שבו אירן, באמצעות גרילה לבנונית, יכלה להקיז דם ישראלי. והיה זה הכיבוש הישראלי של דרום לבנון שאפשר למדינות ערב לשאת את ההשתלטות הסורית על לבנון. אם דרום לבנון לא היתה קיימת הרי שהערבים והישראלים היו צריכים להחכיר את קפריסין בשביל המטרות האלה. אבל עכשיו, בואו נראה מה מחוללת הנסיגה הישראלית: סוריה שאינה יכולה עוד להקיז דם ישראלי בדרום לבנון איבדה הרבה ממרחב התמרון וכוח הלחץ שלה. עומדות בפניה שתי ברירות: להילחם ישירות בישראל ולסכן הכול, או לנוע באופן החלטי בתהליך השלום ולקבל את התנאים הבסיסיים של ישראל באשר לעסקה ברמת הגולן. כעת, עם יציאת ישראל מדרום לבנון, יקשה יותר על סוריה להצדיק ולהסביר את השתלטותה המתמשכת על לבנון, ואילו על המדינות הערביות האחרות יקשה יותר להסביר מדוע לא יכלו לעמוד מנגד בעת השתלטות עירק על כווית ולעומת זאת השלימו עם הכיבוש הסורי של לבנון. חיזבאללה יצטרך להחליט מה יעשה בניצחון שלו. זה עתה דחק הארגון את ישראל מלבנון וזכה ליוקרה רבה בשל כך. בפני חיזבאללה עומדות שתי ברירות: להמשיך לכיוון ירושלים ולהביא לכך שישראל תשסע אותו לגזרים או לפנות לכיוון ביירות ולהשתמש בניצחונו הצבאי הנוכחי כמנוף להשגת נתח גדול בשלטון בלבנון. ההימור שלי: בסופו של דבר יפנה חיזבאללה לביירות. ובמקביל, אירן, המשענת העיקרית של חיזבאללה, צריכה להחליט אם לעודד את הארגון להמשיך במלחמה נגד ישראל גופא וכתוצאה מכך לספוג גינויים מצרפת, הפטרונית המסורתית של לבנון, כמו גם מהאו"ם וכל הקהילייה הבינלאומית. או שאירן יכולה להתמקד בחיזוק השפעת חיזבאללה בלבנון, לאמור, להציב שם תחרות לסוריה. ולבסוף, אם הגבול בין ישראל ללבנון יתייצב, עשוי מר ברק להגיע למסקנה שנסיגה חד-צדדית יכולה להיות הדרך הטובה ביותר להתמודד גם עם בעיית הגדה המערבית - פשוט לשרטט את הגבול שישראל רוצה, להגיד "גוד-ביי" ולנטוש את הניסיון לסגור עסקה עם הפלסטינים. זכרו: כעת, לאחר שחיזבאללה דחק את ישראל מדרום לבנון בכוח, ולא במשא ומתן, קשה יותר לערפאת לוותר על טריטוריה כלשהי לישראל או להגיע לפשרות נוספות, שכן הוא עלול להיתפס כנמושה בעיניים ערביות... ועוד היו מי שחשבו שדרום לבנון היתה רק עניין שולי ומנותק מכל יתר הבעיות במזה"ת. הערת המתרגם: מעניין שבקושי עברו יומיים מאז שפרידמן כתב את מאמרו זה ו-2 הנקודות שהוא מזכיר בפסקה האחרונה - הקושי של ערפאת לעשות ויתורים לאחר הניצחון של חיזבאללה, ואפשרות היציאה הישראלית החד-צדדית מיהודה ושומרון - כבר הועלו במפורש על סדר היום על ידי ערפאת וברק. (למתעניינים: פרידמן התחיל את הקריירה העיתונאית שלו ככתב הניו יורק טיימס בביירות לפני הפלישה הישראלית ב-1982 ולאחר מלחמת לבנון שימש ככתב העיתון בישראל. ב-1989 פרסם את: From Beirut to Jerusalem . זהו הספר המאלף ביותר שקראתי עד היום על הבעיה הלבנונית והמעורבות הישראלית בלבנון, הקריאה בו מרתקת כברומן היסטורי.) בברכה, ג. שמעון |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון קל: אני בטוח שבתגובה שלי נפלו עוד הרבה שגיאות בעברית אבל בקריאה חוזרת אחת עיצבנה אותי במיוחד: במקום "הערבים והישראלים היו צריכים *להחכיר* את קפריסין, צ"ל: צריכים *לחכור* את קפריסין... ג. שמעון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט כל הכבוד על מפעל התרגום המוצלח, אך האם תוכל לספק בטובך גם קישור למאמר המקורי? מקריאת המאמר נראה שיש לפרידמן הבנה וידע מעמיקים הרבה יותר על המצב בגבול הצפוני של מדינת ישראל מאשר למרבית עיתונאיה - בהחלט ניתוח לעניין... בנוגע לנקודה האחרונה במאמר, הנסיגה החד-צדדית מיהודה ושומרון, אני חושב שישנה כאן בעייתיות גדולה הרבה יותר מאשר בלבנון מהסיבה העיקרית שאין גבול מוחלט וברור בין מדינת ישראל לרשות (ובקרב ישות) הפלסטינאית. אם תתבצע נסיגה חד-צדדית שכזו, מה יהיה היקפה? האם כל השטח שהיה שייך לממלכת ירדן לפני 1967 יועבר לידי הרשות הפלסטינאית? כולל מזרח ירושלים? אם כן, וקשה לראות גבול מוכר אחר לנסיגה שכזו, הרי שכל הטיעונים עד כה לגבי "חשיבותם הביטחונית" (שלא לדבר על "חשיבותם הרוחנית") של אזורים מסוימים תתברר כדיבורים בעלמא, וממילא אין מכשול להגעה להסכם כולל עם הפלסטינאים. גלעד |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גלעד, א. אין לי קישור למאמר המקורי משום שאני, לא להאמין, תרגמתי אותו מתוך עיתון "של פעם" עשוי נייר ממש. עם זאת יתכן שתצליח למצוא אותו באתר של New York Times. ב. אכן נסיגה חד-צדדית מחלק מהגדה תהיה בעייתית ביותר, אבל אם הבנתי נכון את ברק בתשובה קצרה לשאלה שהפנה אליו איזשהו כתב (בערוץ 1) הרי שנסיגה חד צדדית כזו תתבצע רק אם ערפאת יכריז באופן חד צדדי על הקמת מדינה פלסטינית. במקרה כזה אני מעריך שהגישה תהיה "תפוס כפי יכולתך".בברכה, ג. שמעון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, נהנתי מאוד לקרוא את המאמר. האם זה היה כל המאמר? רובו לפחות? אם היה בו עוד, הייתי מעונין לבקש ממך לסרוק את המאמר עצמו באנגלית, ולפנות אלי באימייל (אם זו לא טרחה גדולה מדי). תודה מראש. שנית, אם אכן גישתו של ברק היא כגישתך, הרי שאנחנו נמצאים כאן במצב מאוד מענין - מצד אחד אנחנו מפקירים את "כבודנו" לכאורה, ויוצרים תקדימים שעלולים לפגוע באינטרסים שלנו בעתיד. מצד שני, אנחנו מתקרבים בסערה לפתרון מלא לכלל בעיות הגבולות שלנו - שהרי ממילא בסופו של דבר ההסטוריה אומרת שאנחנו מוותרים בסוף על הכל (ומה שלא וויתרנו עליו לא בדיוק השתלם לנו אחרי כן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צחי, א. אני שמח שנהנת מהמאמר. תרגמתי את רובו (החלק היחיד שהשמטתי היה אנקדוטה מביקורו האחרון של פרידמן באזור הביטחון.) ב. לצערי אין לי סורק. אבל אם בכל זאת חשוב לך מאוד לראות את המקור פנה אלי בדואל, ציין מספר פקס ואני אפקסס לך את המאמר. ג. לא ציינתי שגישתי היא כשל ברק אלא ציטטתי מה ששמעתי מפיו בטלוויזיה. ד. לא הבנתי כלל את כל הפסקה שנוגעת לעניין * הכבוד*. הרעיון שהעלית ממש לא היה ברור לי. בברכה, ג. שמעון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אם זה רובו של המאמר, אני ''אסתפק'' בשרותי התרגום שסיפקת. ב. כנ''ל א. ג. סליחה, טעות ניסוחית שלי, לא גישתך היא כשל ברק, אלא דעתך לגבי גישתו של ברק. ד. כבוד במובן הכי ''שכונתי'' של המילה - אם לא תעמוד על שלך, לא יתיחסו אליך ברצינות בעתיד. זה קיים בין פרטים, ויש הטוענים (ואני לא מבין המסכימים איתם) שזה צריך להתקיים גם בין מדינות. הכוונה שלי באותו רעיון הייתה כי אנחנו עלולים ליצור תקדימים מסוימים (כמו למשל תקדימי ה''שטחים תמורת שלום'' שרובנו ככולנו אמביוולנטים בנוגע אליהם), שבעתיד יתנו לצדדים אחרים במשא ומתן מוטיבציה למשוך אותנו בלשון עד שלאלץ לוותר. מצד שני, אנחנו מתקרבים פה לפיתרון מלא של הסכסוך הערבי ישראלי, אם ניתן בכלל להגיע לאחד כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"נייר"? תזכיר לי ... בכל מקרה, הנה הקישור למאמר - או *(החלף את ה - www ב - partners, אם אין ברצונך להרשם) גלעד *הערת צד - כיצד ניתן לשלוח קישורים ארוכים באייל מבלי שיקוצצו? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |