 |
|
 |
||
|
||||
 |
הדיון פה שב ומתגלגל לדו-קרב של מניפסטים וזה זמן טוב לחזור ולעיין בטקסטים עצמם. כפי שכתבתי כבר, אני מאמין שכל מה שמבקר יכול לעשות הוא למצוא ביסוס טקסטואלי יציב להבחנות אישיות, אינטואיטיביות, אבל בסיס טוב יכול לכל הפחות לשכנע קוראים אחרים. כך הסובייקטיבי הופך לאינטר-סובייקטיבי וזה הכי קרוב שאפשר למוחלט. מעבר לזה, אני לא מוצא תועלת רבה בוויכוחים. אחד הדברים ששיר עושה הוא יצירה של תמונה, של מרחב, של מראה. כלומר, כרגיל, הקורא מפענח רצף של סימנים לשוניים ומשחזר ממנו עולם. הטקסט מוצלח כאשר העולם משתחזר בקלות ובטבעיות והמילים מתפוגגות לאחר שהעבירו את המידע (כמו בפרוזה). הטסט פחות מוצלח כאשר העולם לא משתחזר או שנדרש תהליך מאומץ במיוחד לשם כך אשר פוגם במידת החיות של התמונה. יש כמובן גם מצבי ביניים שבהם הקושי לשחזר העולם הוא מכוון ויש לו פונקציה במסגרת הכללית של השיר. אלו הם דברים הגלומים בשפה עצמה והשיר רק משתמש בהם. ניסיון ליצירה של תמונה כזאת מתרחש פה: חֹם הַשֶּמֶש נָח עַל הָאֲדָמָה אוֹר הַיָּרֵחַ עַל עֵינֵי הַנָּחָש. הטקסט זה בעיניי פוגם קשות ביכולת לשחזר את העולם שמיוצג בו ואנסה להסביר את תחושותיי באריכות. קודם כול, איך בדיוק חום יכול לנוח, לא ברור. כלומר, זה ששיש פה סטייה לשונית זה ברור, אבל גם כמטפורה אני לא מבין מה זה אומר. כדי לסבך את הדברים, האור של הירח עושה אותו דבר, כלומר עכשיו גם אור וגם חום נחים – זה על אדמה וזה על עיניים. איך אור יכול לנוח? חום לפחות עומד אבל האור הרי נע. האור גם משתקף בעיני הנחש בזמן מנוחתו אבל זה לא עובד עם החום. כמו כן, הרי הדברים קורים זה ביום וזה בליל, משמע אין פה תמונה אחת אלא שתיים. איך הן מתחברות בדיוק? לא ברור אבל הפיצול לא עושה טוב. מה שכן יש פה זו מעין סגירות צורנית הנובעת מהתקבולת שנוצרת בין שנ המשפטים, על משקל "ידע שור קונהו – וחמור אבוס בעליו" אבלו זו סגירות מטעה המוגבלת לשפה בלבד ולא למה שהיא מייצגת. אולי הטעתה את הכותב לחשוב שדבריו קוהרנטיים. עפר..פנים – אני מניח עוד אדמה ועוד פנים שבעיניהם משתקף אור. איך זה קשור לתמונה הכללית? לא ברור. הֶעָלִים שֶנָפְלוּ מִזְּמָן פָּגְעוּ סוֹף סוֹף בָּאֲדָמָה אין לכם פגע גדול בתמונה שירית מ-ש' השעבוד. למה? כי בעוד הקריאה הולכת קדימה, מן המוקדם אל המאוחר, מנקודה אחת במרחב אל האחרת, מידע מצטרף חלקים חלקים ליצירת השלם – הש' הולכת אחורה, שוברת הרצף, מקשה על צירוף החומרים, ממוססת את התחושה במאמץ אינטלקטואלי מודע לצרף את הנתונים וליישב את הסתירה הפשוטה בכך שמה שבא אחרי בעצם קרה לפני. כמו כן, ש' השעבוד (וחברותיה ומקבילותיה המקוללות כמו התמורה) היא צורה לשונית שאין לה מקבילה בעולם המשוחזר. כלומר היא קיימת רק במישור המדיום המייצג ולא בעולם המיוצג וכך היא מדגישה את מעשה הייצוג תחת להעביר מידע ולהתפוגג. כאשר כתוב "העלים שנפלו מזמן/ פגעו סוף סוף באדמה" מה שקרה הוא שהעלים התנתקו מן העץ התעופפו זמן רב ואז סוף סוף פגעו באדמה. אבל הטקסט מציג את העלים, אומר שהם נפלו הרבה קודם, ואז אומר שהם פגעו באדמה. כלומר ישנה תזוזה מזמן העבר של הטקסט לעבר מוקדם עוד יותר ואז חזרה לעבר הראשון (נקרא לו, נניח, "הווה שירי"). וכל התזוזות האלה לשם מה? זה מקשה על תהליך שחזור התמונה ומשבש את החיות שלה. עכשיו, בזמן שהמשפט המשועבד טורח לבשר לנו עלה ההיסטוריה של העלה, העלה הזה עדיין קיים בתודעתנו, מחכה להמשך. מה יהא עליו? רק לאחר כמה מילים נודע לנו שהוא פגע בקרקע. ומה בינתיים? בינתיים השחזור החי והאמיתי של התמונה הולך לעזאזל. מה גם, וזה לא ממש קשור, שיש פה שימוש גס וחסר כל דיוק בשפה. קודם כול, עלה לא נופל. אגרטל נופל. עלה ניתק או נושר. שנית, נופל מוביל לפגיעה בקרקע, כך שלומר שהעלה שנפל פגע בקרקע זה בעצם לומר זאת פעמיים. מה גם שעלה לא יכול לפגוע בשום דבר גם אם היה רוצה, בטח לא באדמה. הוא מקסימום מלטף. רק כשאנו מגיעים ל"ושקטה הרוח" אני מבינים שהעלים עד כה התעופפו להם האוויר. לא היה כתוב שהם נפלו? הטקסט הזה מחבל בכוח בכל ניסיון אפשרי לשחזר תמונה חיה ומשכנעת של עולם דמיוני. הוא הדין ב עַל הָעֵינַיִם הַפְּעוּרוֹת, שֶבּוֹלְעוֹת מַהֵר כָּל שְאֵרִית צוּרָה, כָּל שְאֵרִית אוֹר. קודם יש לנו עיניים ואז סטייה אל משפט השעבוד שבו אנו לומדים שהן כך וכך. מה שמשועבד נמצא ברקע בעוד שמדובר פה בזמן הווה, אז למה להסיט אותו אל הרקע? השעבוד יוצר שני מישורי עולם: העיקר והטפל, בעוד שמה שהעיניים עושות שייך למישור השיר עצמו, לעיקר, אז למה להסיג לאחור? התמונה יוצרת את העולם בצורה החיה ביותר כאשר ישנה הקבלה מרבית בין העולם ללשון. רמות בלשון הן רמות בעולם, וטפל לשוני הוא טפל משוחזר בתמונה. מה שקורה פה הוא שהצחוק מתהפך על העיניים (מה שזה לא אומר) בזמן שהן בולעות, אבל היות שזה ניתן מאוחר יותר ברצף ועוד כשעבוד, הרי שזה יוצא מחוץ לתמונה, הבו-זמניות אובדת. לשם המחשה של כוונתי ב"תמונת עולם חיה" (ולא לשם השוואה!) אתבונן קצרות בבית הראשון של "בהר הדומיות" של אלתרמן: מה שקטה מולדתך, על שיאי ימיך עפות לאיטן היונים הגדולות. כי זוהב השדה ושותקים השמיים ובמשק נדנדה - רחבה וכבדה זריחה ושקיעה לך יורדות ועולות. שימו לב איך הבית הזה בנוי: ראשית יש הכללה – מולדת, כלומר מקום, מרחב. אחר כך יונים עפות בשמיים (שיאי הימים). מה הקשר בין המולדת ליונים? השמיים הם שמי המולדת. זהו קישור של פרט וכלל אשר משתמע לשונית ולוגית. מן השמיים ירידה לשדה ואז חזרה לשמיים. כלומר הלמעלה והלמטה כוסו. ואיך אנו יודעים שזה למעלה ולמטה אם לא מצוין שהשדה מתחת לשמיים? זה הרי טבוע בידע העולם של הקורא אז אין צורך לציין ובטח אין צורך בשעבוד תחבירי. מה פירוש "זוהב השדה"? זהו שדה זהוב, נניח שיבולים, אבל "הפעלת התואר," שהיא טכניקה ידועה גם הרבה לפני אלתרמן, מזיזה את השעבוד הטבוע בכל תואר – שדה (שהוא) זהוב – אל החזית וכך נמנעת יצירת רמות. הוא הדין ב"שותקים השמיים", כלומר שמיים שקטים. כל אלו הם אכן שקטים: היונים לא רק עפות בשקט גם כך, הן עפות לאט. השדה זוהב שזה עניין של צבע ואז הקול נעדר והשמיים שותקים מעשית. יש רק מראה ותנועה. והכול מפרט את ההכללה שנתנה בתחילה תוך המנעות מ"מה שקטה מולדתך שבה...". הפירוט יוצר הקבלה והכול נשמר בחזית. אבל יש גורם אחד שאינו שקט וזה הנדנדה וקול תנועתה מהדהד בכל רחבי היקום הדומם הזה. לא צריך לפרט בשמות תואר מכבידים את הקול – הוא עולה, חי ומוחשי, מתכונות הנדנדה – רחבה וכבדה, קול של חריקה איטית (וגם תיאור ויזואלי תמיד חי יותר מכל תיאור אחר). ומתנודות הנדנדה, העומדת בשדה מתחת לשמיים ישנה תזוזה לצדדים: זריחה ושקיעה, זו בצד אחד וזו באחר והן עולות ויורדות לקול הנדנדה, בעצם כמו נדנדה שעולה ויורדת (בלי "כ" הדימוי הבוטה כל כך שיוצרת חזית ורקע). שימו לב לחלוקה: זריחה ושקיעה, עולות ויורדות. שתי קבוצות, בכל אחת שני קטבים מנוגדים, בדיוק כפי שקורה בעולם המתואר. לשון ומציאות מגיעות לחפיפה מקסימלית. זריחה ושקיעה הן כמובן שקטות, השדה ריק וזהוב, והיונים עפות לאט בשמיים, בדממה. הכול מפרט הכללה שניתנה תחילה, מממש אותה, מחיה אותה. מה שיוצר את החיות בבית הנפלא הזה לדעתי הוא העובדה שהדברים מתחברים בעצמם, בלי הנחיות במאי. שמיים מעל לקרקע, זריחות ושקיעות באופקים. מעבר משדה לאופק דרך תנועות הנדנדה והקול שלה, כאילו מבטנו עוקב אחרי התזוזה. התפרים עדינים, בלתי נראים, השפה מתפוגגת ביצירת התמונה. השיר יודע שיש לקורא ידע עולם והוא משתמש בו, נבנה עליו וכך מדמה את תהליך הקריאה לתהליך פיענוח חושי תוך הישענות מינימלית על האינטלקט שבונה תמונה לפי הנחיות או מציין את מה שכבר ידוע. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אור, שוב שלום התייחסותך לנושא הציור בשירה מעניינת מאוד. אני תומכת בדבריך כי בטקסט מוצלח התמונה המצוירת במילים משתחזרת בקלות ובטבעיות. כלשונאים אמנם טבעי לנו לגעת בחומר הלשוני שהטקסט מציע, בתקינותן של מילים, בערכם של צירופים ובמבנים תחביריים שונים, אולם חיטוט בחומרים אלה בטקסט אמנותי עלול לפגוע בתפיסת התמונה השלמה, וכשם שבהתבוננות בתמונה אנו תופסים את השלם, איננו מפרידים צבעים, קווים ואובייקטים, כך גם בשירה. ברור לנו כי שאלת הבחירה במבנים כאלה או אחרים היא שאלה של טעם וסגנון, וכן כי טקסט אמנותי שונה בבחירותיו מטקסט אחר. כשקראתי את השיר "לרפא" התרשמתי מתיאור חוויית הפרידה מאדם עת קבורתו. השיר, לטעמי, מבטא את רגשותיו של הדובר הנושא דברי הספד. ההתבוננות בטבע המזדהה עם האבדן, עיניהם של אנשים המבקשים "לגנוב" עוד פיסת מראה מהאיש שלא יראו עוד ותפיסת הזמן המשתנה לעתים ברגעים של אבדן, הזיכרונות, שחזור מעשיו, מלחמתו האחרונה, הבלבול של אלה שהותיר אחריו, שברון הלב כשברון הנס - כל התחושות האלה מקופלות היטב בשיר זה. בפעולת הקריאה שלי לא "קפצו" לעיני סטיות לשוניות שהעלית, וברשותך אתייחס אליהן. חֹם הַשֶּמֶש נָח עַל הָאֲדָמָה אוֹר הַיָּרֵחַ עַל עֵינֵי הַנָּחָש. ציינת כי קיימת סטייה לשונית. אינני מוצאת סטייה כזו. ומבחינה רעיונית, אני מוצאת היגיון ברעיון הכללי של טבע שנראה ברגעים אלה סטטי, כמו מקבל את המת לחיקו. הטבע בתמונה אחת שלמה. עָפָר וְעוֹד עָפָר פָּנִים וְעוֹד פָּנִים. בטקס הקבורה נטמן המת תחת גושי עפר המכסים אותו. הלא כן? עפר בהקבלה לאדמה, והפנים המתבוננות בהתרחשות זו. הֶעָלִים שֶנָפְלוּ מִזְּמַן (בפתח ולא בקמץ) פָּגְעוּ סוֹף סוֹף בָּאֲדָמָה, התייחסת לשי"ן הזיקה כפגע גדול בתמונה השירית. אינני מבינה מדוע. שי"ן הזיקה מרחיבה את השם כפי שש"ת יכול היה לעשות זאת, אלא שכאן לא ניתן להמציא שם תואר שיבטא את נפילת העלים ההיסטוריים. יתרה מכך, מדובר בפסוקית קטנה שאין בה כדי לסרבל את היצירה באופן שאתה מתאר, או כפי שכתבת להקשות על צירוף החומרים. נכון שמרחיבים למיניהם יוצרים ריחוק בין חלקי המשפט, וככל שהפסוקית ארוכה יותר המרחק גדול יותר, אולם במקרה שלפנינו מדובר בשתי מילים בלבד, וכל דובר עברית לא יאבַד במשפט כזה, כך שלא נדרש מאמץ אינטלקטואלי מיוחד כדי להבין את הרצף הנכון. לא הבנתי מה הקשר בין שי"ן הזיקה ואחיותיה ה"מקוללות" לבין מקבילה בעולם המשוחזר. זאת ועוד, טקסט אמנותי אינו מוכתב על ידי רצף כרונולוגי, להיפך. במקרה שלפנינו היפוך הסדר עקרוני, לדעתי, להעברת חוויית הדובר. כאשר מאבדים אדם קרוב תפיסת הזמן משתנה, ולעתים זיכרונות עולים שלא ברצף הכרונולוגי. מבחינת השימוש בזמנים אינני מוצאת כל בעיה. אכן קיימת תזוזה מזמן עבר לעבר מוקדם יותר, אולם תזוזה כזו היא תקינה לחלוטין באופן שבו היא מוצגת מבחינה תחבירית, כפסוקית זיקה. באשר לשימוש בשורש נפ"ל. בהקשר זה נראה לי מתאים ואף במקום להשתמש בפועל "נפלו", שכן מקובל לכנות אנשים שקיפחו את חייהם במלחמה: "נופלים", ובשיר שלפנינו מדובר, להערכתי במלחמה פרטית של אדם במחלה. העלים שנפלו הם למעשה השלבים של מחלה זו. במלחמה על חייו הוכרע בסופו של דבר, הכרעה שהביאה למנוחתו. ("סוף סוף") מיקי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אור שלום! קראתי בעיון רב את התגובה שלך לקטעי השירים נכר כי דבריך מובאים דרך מחשבה שהנה צלולה, מעמיקה נקייה וחכמה. כתיבתך מרשימה, משכנעת נכר בה כי הנה אובייקטיבית. שכנעת אותי כי הנך מבין בשירה. שולט בשפה העברית ברבדיה השונים בכשרון רב.הצעת לכותבים שימוש בביטויים ומילים שיכלו לאפשר לנו לחדור אל הדברים הכתובים "בשיר". אני מניחה שהכותבים מברכים אותך על הרצינות הרבה שהשקעת בהסבריך והבקיאות של במתן דוגמאות מתוך עולמך הפנימי והעשיר. אשמח מאוד לפגוש כתבים אחרים שלך.... בהערצה ציפורה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם "חום השמש *מונח* על האדמה" היה משפר את השורה לדעתך? ומהי אותה קללה שאתה מוצא ב-ש' השעבוד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאור ומיקי. גבירותיי ורבותיי הלשונאים, קהל נכבד, אבא ואמא. הריני מבתיכם אילו ידעתי, שיש בשירי ש''ינים משועבדות, הייתי מגייס צבא שלם, נלחם בעצמי כבפרעה ומשחרר אותן לחופשי. (לצערי, גם בהבטחה אבירית זו שעבדתי ,ללא כוונה, ש''ין נוספת.) פיני רבנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוף סוף תגובה אנושית מאחד מבני הזוג. התגובות המלומדות עד מוות הן של הגברת רבנו, או שזה אתה במוד הדידקטי שלך? צ'מע לי, הומור מתאים לך יותר! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע שאין מתקנים הלצה, אבל ש' השיעבוד אינה משועבדת, אלא היא דוקא זאת שמשעבדת את מה שמופיע אחריה. אלמלא הייתי יודע גם שאין מפטירים אחר הפסח אפיקומן הייתי אומר: אל תטעה בין פרעה למשה, רבנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודייק: אל תטעה בין פרת למשה רבנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך ידידי, המצב חמור יותר ממה שחשבתי. חשבתי שדי להוציא לחופשי כמה ש''נים אומללות כדי לתקן את המצב. אך מסתבר שיש להציל עם של מילים הכורעות תחת עול השעבוד של ש''נים קלגסיות. פיני רבנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''ספור מילים לפני שתספור שינ'ים'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הריני מבתיכם..." מה זה?? אני מניחה שהתכוונת ל: הריני מבטיחכם. פעם אחת נותנים לך לכתוב לבד - וכבר אתה עושה פאדיחות הקלדה?! תמר רבנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדואטים, התגובות והשירים מזילים מאוד את רוח האתר, הדיון על השירים והתגובות של הכותבים מעייף ומרדים. הכותבים אינם פתוחים ובכול התגובות שלהם לתגובות אני מוצאת שהם מבקשים מחמאות ומביעים התנגדים לביקורת לא מפרגנת אפילו בדרך בוטה. ויתר המגיבים ''מחרטטים'' כאילו מבינים בשירה. אני מציעה לקחת דוגמא מתוכן הדברים של אור. שהוא ענייני מעניין ומרתק, מחדד ומחדש ולהפוך את הדיון באופן כזה שיתאים לצרכים שאתר זה מיועד להם. להתראות, הנוסקת (לדיון הזה הקר והמייבש) מארץ החום וחוזרת אליה במעופה ציפורה צפריר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שקוף, אור. שקוף מאד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם שוטה הכפר הגלובלי הינה מסיכה של הכותבים או שבאמת ישנו שוטה כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אדם אחד בדיוק, אדם אינטליגנטי מאוד, שבמקרה (או שלא במקרה) בחר לעצמו כבר לפני כמה שנים את הכינוי ''שוטה הכפר הגלובלי'' (לאו דווקא מתוך צניעות אלא זהו ביטוי להומור הייחודי שלו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, איזה מזל שלא שכחתי למחוק את הכתובת מההודעה הקודמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, באמת. אתה לא מתכוון לומר שאני עוטה זהות של מי שמחמיאה לי? אני מודה לה על המחמאות, אבל באמת שזה לא אני מחמיא לעצמי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה שם פרצופון של חיוך וקריצה אבל הוא נבלע ברשת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התעוררת אור? שנתתי נדדה בגלל שתיקתך הרועמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום ציפורה יקרה, כולנו מזילים את האתר, ומזל שיש אותך להשיב לו את כבודו. ניקח ממך דוגמה, למה מאור? אישה מרתקת, שאינה חוטאת ב"חרטטת". ה-"מבקרת" של מבקרי השירה. איך זה שהצלחת לקרוא את כל התגובות האלה למרות עייפותך? אמרת אפילו שנרדמת. המשיכי "להגביה עוף". כל טוב לך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו באמת, חברת לתמר רבנו בחינוך נוסח הקיטש? כנראה שבגיחותייך לא התוודעת לכך שהאייל הוא אתר ותיק עם קהל קוראים ותיק ועד לאחרונה גם כותבים קבועים (מאז נפתח לכל מאן דבעי שקוראים לחבריהם להגיב כאן וכך גם הופרה הקהילתיות). לא הגבתי להתשפכותך הלא רללונטית בנושא הפציעה של פיני, אך עד כאן לגבי להוקיע את קהילת האיילים, את אורחת לרגע- נהגי בכללי הנימוס המקובלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שהתבלבלת. לא ציפורה היא זו שהשתפכה בנושא הפציעה של המשורר. ולמה אתה לא מזוהה אם אתה ותיק כ"כ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ציפורה השתפכה זאת שהשתפכה שמה את כל הקלפים על השולחן, היו שם מהתחלה רק לא דיברנו על זה. ותראי אחרי ההשתפכות כמה טוב זה עשה לכולנו, הכל גלוי, אין זהירות של קודש, יש בדיחות ואפילו פדיחות של הזוג המבריק, כולם השתחררו | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידעתי שיש כללי נימוס מקובלים באתר הזה, אבל אם כבר מתחילים רשימה אני רוצה לבקש שלא יתחילו תגובות ב''נו באמת''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני איתך במאבקך הצודק | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב שהזכרת לי- ושלא יסיימו תגובה ב3 נקודות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההסתייגות העיקרית שיש לי. ממש מחושים שלי שקמו היא נגד הטענה של אור שהשירה צריכה להתמוסס לתוך עולם של משמעות. בלעדי המילים אין שירה, בלעדי הרצף הייחודי של המילים השיר מאבד את זהותו. השיר הוא קודם כל מילים, כלומר קודם כל משהו בעל חיוניות פיזית שניתן לחוותה במישורים שונים של חווייה (סידור של המילים על הדף, גילגולו של הרצף כמו מחרוזת של סבא על הלשון בין האצבעות). המשמעות של השיר, כל הניתוח הזה הוא ממש שולי לשיר. השיר הוא קודם כל אובייקט אסתטי ואחר-כך אפשר להתפלסף עד הבוקר | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |