בתשובה לאור, 29/04/08 11:29
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אור, שוב שלום התייחסותך לנושא הציור בשירה מעניינת מאוד. אני תומכת בדבריך כי בטקסט מוצלח התמונה המצוירת במילים משתחזרת בקלות ובטבעיות. כלשונאים אמנם טבעי לנו לגעת בחומר הלשוני שהטקסט מציע, בתקינותן של מילים, בערכם של צירופים ובמבנים תחביריים שונים, אולם חיטוט בחומרים אלה בטקסט אמנותי עלול לפגוע בתפיסת התמונה השלמה, וכשם שבהתבוננות בתמונה אנו תופסים את השלם, איננו מפרידים צבעים, קווים ואובייקטים, כך גם בשירה. ברור לנו כי שאלת הבחירה במבנים כאלה או אחרים היא שאלה של טעם וסגנון, וכן כי טקסט אמנותי שונה בבחירותיו מטקסט אחר. כשקראתי את השיר "לרפא" התרשמתי מתיאור חוויית הפרידה מאדם עת קבורתו. השיר, לטעמי, מבטא את רגשותיו של הדובר הנושא דברי הספד. ההתבוננות בטבע המזדהה עם האבדן, עיניהם של אנשים המבקשים "לגנוב" עוד פיסת מראה מהאיש שלא יראו עוד ותפיסת הזמן המשתנה לעתים ברגעים של אבדן, הזיכרונות, שחזור מעשיו, מלחמתו האחרונה, הבלבול של אלה שהותיר אחריו, שברון הלב כשברון הנס - כל התחושות האלה מקופלות היטב בשיר זה. בפעולת הקריאה שלי לא "קפצו" לעיני סטיות לשוניות שהעלית, וברשותך אתייחס אליהן. חֹם הַשֶּמֶש נָח עַל הָאֲדָמָה אוֹר הַיָּרֵחַ עַל עֵינֵי הַנָּחָש. ציינת כי קיימת סטייה לשונית. אינני מוצאת סטייה כזו. ומבחינה רעיונית, אני מוצאת היגיון ברעיון הכללי של טבע שנראה ברגעים אלה סטטי, כמו מקבל את המת לחיקו. הטבע בתמונה אחת שלמה. עָפָר וְעוֹד עָפָר פָּנִים וְעוֹד פָּנִים. בטקס הקבורה נטמן המת תחת גושי עפר המכסים אותו. הלא כן? עפר בהקבלה לאדמה, והפנים המתבוננות בהתרחשות זו. הֶעָלִים שֶנָפְלוּ מִזְּמַן (בפתח ולא בקמץ) פָּגְעוּ סוֹף סוֹף בָּאֲדָמָה, התייחסת לשי"ן הזיקה כפגע גדול בתמונה השירית. אינני מבינה מדוע. שי"ן הזיקה מרחיבה את השם כפי שש"ת יכול היה לעשות זאת, אלא שכאן לא ניתן להמציא שם תואר שיבטא את נפילת העלים ההיסטוריים. יתרה מכך, מדובר בפסוקית קטנה שאין בה כדי לסרבל את היצירה באופן שאתה מתאר, או כפי שכתבת להקשות על צירוף החומרים. נכון שמרחיבים למיניהם יוצרים ריחוק בין חלקי המשפט, וככל שהפסוקית ארוכה יותר המרחק גדול יותר, אולם במקרה שלפנינו מדובר בשתי מילים בלבד, וכל דובר עברית לא יאבַד במשפט כזה, כך שלא נדרש מאמץ אינטלקטואלי מיוחד כדי להבין את הרצף הנכון. לא הבנתי מה הקשר בין שי"ן הזיקה ואחיותיה ה"מקוללות" לבין מקבילה בעולם המשוחזר. זאת ועוד, טקסט אמנותי אינו מוכתב על ידי רצף כרונולוגי, להיפך. במקרה שלפנינו היפוך הסדר עקרוני, לדעתי, להעברת חוויית הדובר. כאשר מאבדים אדם קרוב תפיסת הזמן משתנה, ולעתים זיכרונות עולים שלא ברצף הכרונולוגי. מבחינת השימוש בזמנים אינני מוצאת כל בעיה. אכן קיימת תזוזה מזמן עבר לעבר מוקדם יותר, אולם תזוזה כזו היא תקינה לחלוטין באופן שבו היא מוצגת מבחינה תחבירית, כפסוקית זיקה. באשר לשימוש בשורש נפ"ל. בהקשר זה נראה לי מתאים ואף במקום להשתמש בפועל "נפלו", שכן מקובל לכנות אנשים שקיפחו את חייהם במלחמה: "נופלים", ובשיר שלפנינו מדובר, להערכתי במלחמה פרטית של אדם במחלה. העלים שנפלו הם למעשה השלבים של מחלה זו. במלחמה על חייו הוכרע בסופו של דבר, הכרעה שהביאה למנוחתו. ("סוף סוף") מיקי |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |