 |
|
 |
||
|
||||
 |
השיר מוצא חן בעיני. אבל יש כמה דברים שאני לא מבין: א. מה זה "צִפֹּרֶת עֲנָק מְשֻׁסֶּפֶת חוֹל שִׁכְחָה", "מְשֻׁסֶּפֶת רֹאשׁ"? ב. מה זה "זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנָה"? לגבי הניתוח: נראה לי שלפני שמתחילים לפרשן את כוונת המשורר והטכניקה שלו, ראוי ראשית להסביר ביטויים קשים בשיר (אני בטוח שאני לא היחיד שלא הבין). אם הפרשן לא טרח לפתוח מילון ולשאול מבינים, עולה אוטומטית החשד כמה הוא טרח על שאר הפרשנות ומה ערכה. אם לביטויים אין פרוש (ולאוו דוקא מילוני, מספיק אם יש משמעות ניתנת להבנה), והם נובעים מצרכי חריזה ומשקל, הרי זו נקודה רעה מאוד לחובת הטכניקה של המשוררת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. צפורת - צפור. אני מניחה שאת המלים האחרות אתה מכיר, לא? מה יכול להיות לא ברור ב"משוספת ראש"? ציפור ששיספו את ראשה. "חול שכחה" איננו קיים כביטוי, אלא בשיר הזה. ויש להניח שמשמעותו, "חול שמסתיר את הזיכרון", כשם שהחול המוטל על ראשה של בת היענה נועד להסתיר ממנה את העולם (ואותה מן העולם). ב. "חושנה" - חושנית. נובע בהחלט, לדעתי, מצרכי חריזה ומשקל - אבל לאו דווקא עומד לגנות המשוררת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צפרת הינה פרפר, וכן, גם אני לא לגמרי מבין את המילה בהקשר שבשיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צפרת היא אכן פרפר, אבל כהגדרה מילונית. בשיר המדובר יש חריגות מגבולות השפה - מחסור בסימני פיסוק, שימוש במילים מוזרות (חושנה, משספת), בליל של קולות שונים שמתערבבים יחדיו, רמה מסויימת של עלגות מכוונת וכדו' - ולכן ניתן להסיק שהמילה "צפורת" היא משחק קטן עם המילה "ציפור". מעבר לזאת, המילה "צפורת" נראית לי אישית כאלוזיה למספר שירים של ביאליק, כגון "צפרת" 1 ו"אייך" 2 ("כִּגְוַע בַּעֲרֹב הַיּוֹם בֵּין פִּרְחֵי בְשָׂמִים / צִפֹּרֶת כְּרָמִים".). אם אכן מדובר באלוזיה, אז השיר בעל הניחוחות הפמינסטיים-משהו בוחר להתכתב במודע עם דמות האישה, האהובה הלא מושגת, מהרסת החיים ומשמידת השירה, שמופיעה בשירת ביאליק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מניח אוטומטית שאם הפרשן לא הסביר מלים קשות, הוא גם לא בירר את משמעותן (או לא מבין אותן בעצמו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לשיטתך, לתת קרדיט למבקר. אבל עדיין הוא בנה את הקומה השנייה שלו באויר. האופן ה"אלגנטי" בו המבקר עקף את הנקודות "הקשות" הוא מבחינתי קריטי מ-2 סיבות: א. הנקודות הללו הן מבחינתי כרגע פצעים בגופו של השיר. אם מישהו יסביר לי אותן הן עשויות להפוך לצימוקים בעוגה. טובת השיר דורשת את ההסבר. ב. עולה החשד כי המבקר ישב ליד המקלדת ופלט מן השרוול שרשרת של הסברים, השערות וקישוטי מילים שכ"א מאתנו יכול לייצר דומות להן, ללא השקעה יתירה של זמן ומחשבה. כפי שאומרים לצייר האבסטרקט "צייר לי סוס", אני אומר למבקר: תן לי הסברים ותובנות שאני לא יכול בעצמי לנפק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר להאשים את אילן שיינפלד בכל מיני האשמות, אבל בורות בעברית היא לא אופציה. א. אז תשאל, ויענו לך. ב. כמה זמן נראה לך שצריך להשקיע בביקורת על שיר? האם שעה וחצי, למשל, זה יותר מדי או פחות מדי? ויום וחצי, זה יותר טוב? ואולי שבוע, ואחר כך מניחים את הביקורת לחודש-חודשיים לחשוב עליה עוד קצת, וחוזרים אליה לעשר דקות והנה היא גמורה? או שצריך להכין לו"ז ביקורות ולהיצמד אליו? כמה מחשבה צריך להשקיע בביקורת על שיר, וכיצד זה יכול להימדד? האם אתה חושב שהיית יכול לנפק הסברים ותובנות זהים לאלו שמופיעים לעיל? דומים? שונים? ג. האם כל שיר או ביקורת שיר באייל יעבור תמיד בוויה דולורוזה של "מזשיר" ושל "גם ילד בן 5 יכול לצייר ככה" ושל "לא הבנתי כלום"? האם לנצח נצטרך להתפלמס על מטא-מטא-שאלות שכאלה בנושאים האלה בדיוק, ולעולם לא להגיע לדיון מושכל בטקסט עצמו? ולמה אני חוזרת ונכנסת לדיון הזה שוב? ואיפה אביב י. שיביא קישור לדיון קודם על מהי אמנות, ואם יש אמנות טובה? ואיפה ארז לנדוור שייתן את רשימת 100 השירים הטובים בכל הזמנים1? (אלו שאלות רטוריות, רטוריות. אני מנסה כעת להבטיח לעצמי להיצמד לדיון שעוסק בשיר ובמשוררת, ומקווה שאעמוד בזה). 1 ראשון משהו של נתן זך, אח"כ ג'ון דון, שלישי יעקב אורלנד (בקטגוריית השירים המולחנים), רביעית סיוון בסקין, חמישי שוב נתן זך ורק בסוף-בסוף אלן גינזבורג, בקטגוריית "שירים שכתבו משוררים בעלי זקנים שעשו ל.ס.ד". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה עם שימבורסקה, אליוט, וולך, בודלר, זק''ש... ועוד... ועוד... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם בקטגוריה ''משוררים שלא מתחילים באות ג'''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת, אינני יודעת כמה השקיע שיינפלד בביקורת, וזה גם נראה לי פחות מעניין. מה שמעניין היא התוצאה, והתוצאה במקרה הזה מאכזבת בלשון המעטה. הפירוש שלו איננו מעשיר את השיר, אלא מרדד אותו, אפילו משטח אותו לכדי פרוזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום מה, הדברים שאת כותבת הרבה יותר ענייניים מהביקורת של שוקי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שהשאלות רטוריות... התפלאי, אבל אני דווקא מסכים עם הביקורת שלך על אופי הדיון (חוץ מזה שדעותי די השתנו מאז ''הדיון ההוא'', חלקית בגלל טיעונים שאת העלת בנושא). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, וגם: א. עולה בי הניחוש של שימוש במלים נדירות, לא מובנות או "מומצאות" כטכניקה רטורית שדווקא גורמת לעצור ולהביט ב"פצע" הלא מפוענח, לנסות לדמיין אותו. מה דעתך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
די הססתי אם אני צריך להמשיך להשתתף בפתיל. היתה לי הרגשה של מישהו שהסלקטור במסיבה של מטיבי שירה לא הסכים להכניס אותו. מה שקרה הוא שמדי פעם אני חוזר וקורא את השיר והוא מדבר אלי יותר ויותר. יתר על כן אני מעריך מאוד את רחל חלפי ויודע שרחל חלפי אינה משוררת מן השרוול, אלא כותבת מדוייקת וקפדנית. לכן הביטויים ה"סודיים" הקסימו אותי והיה ברור לי שמדובר במילים נדירות ולא "לא מובנות" או "מומצאות" כטכניקה רטורית. המילה חושנה ב- "אוּלַי, לְפָחוֹת, אֶלְבַּשׁ שִׂמְלָה עֲשׂוּיָה נוֹצוֹת שֶׁל בַּת יַעֲנָה, זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנִי זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנָה", אינה "המצאה": "ומאז לא חדל יומם ולילה להרהר על אודותיה, על כל אבריה וגידיה, על זוהר עיניה וכנפי-שמלתה, על נחירי חטמה ושיפוע-חושנה.", (בימות החמה, י"ח ברנר). אין לי כרגע גישה למילון עברי טוב, אבל נדמה לי שפרוש המילה הוא מעין מעיל עליון או כותנת לבנה. פרוש זה מתלבש בדיוק על השמלה עשויית הנוצות מן השורה הקודמת ומציג באור חמה את יכולתה השירית של חלפי. את הביטוי הסודי השני ""צִפֹּרֶת עֲנָק מְשֻׁסֶּפֶת חוֹל שִׁכְחָה" לא היה צריך לחפש רחוק: "כדי לשסף את ראשה הייתי חיבת, לשסף את ראשי." (מתוך "וידויה של מכשפה מאושפזת בצינוק", "מחזור שירי המכשפות", רחל חלפי). הביטוי פירושו פשוט ציפור כרותת ראש. והדימוי היפהפה הוא של אישה מבולבלת ומבוהלת ש"שוכחת את הראש שלה" כמקבילה של בת היענה הטומנת את ראשה בחול. יפה ביותר בעיני. יכול להיות שאצל שיינפלד שאצלו בורות בעברית היא לא אופציה (ויורשה לי לשער שגם חפיפניקיות), הדברים היו מובנים מאליהם ויכול להיות שיש לי נטייה ל"ביקורת לא עניינית", אבל אני לא אוכל מעתה לקרוא ביקורת של שיינפלד בלא צל לא קל של חשדנות. לטעמי, כאשר אוהבים מישהו, אפילו אם זו משוררת, ראוי להשקיע באהבה ולא לחפף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אצל ברנר "חושנה" זה החושן שלה, כמו החושן (בגד עליון כלשהו, כמו שאמרת) של הכהן הגדול. אתה מתכוון שחלפי לקחה את שם העצם המשוייך מברנר והפכה אותו לשם עצם חדש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. למה לא? במיוחד שזה משתלב יפה עם השִׂמְלָה עֲשׂוּיָה נוֹצוֹת שֶׁל בַּת יַעֲנָה וגם לחושני. אני לא מתעקש על דיוק מילונאי ודקדוקי, אבל אני חושב שלהניח שהמשורר "דחף" מילה שאין לה בכלל משמעות רק כדי להשלים חרוז, זה קצת להפחית בערכו. בינתיים ראיתי שגם שיינפלד כותב: "בתשובתם הם מאפיינים את הדוברת כאישה היסטרית (רצה רצה), שאינה מסוגלת שלא לראות, אלא יכולה רק להשכיח מעצמה מה שראתה. תכונות אלה אינן מספיקות לקבלת התפקיד. היא צריכה לוותר לגמרי על הראש.". וזה די קרוב לקשר שבין הביטוי אדם בלי ראש, אדם ששוכח את ראשו לבין הציפור כרותת הראש. מה שנראה לי חסר הוא הצבעה על הוירטואוזיות שבה מלהטטת חלפי עם המילים שלה. זהו חיזוק מתבקש לתזה של המשוררת כתסריטאי גאוני המסתתר מאחורי המילים של אישה פשוטה. דרך אגב, האם את עדיין לא אוהבת את השיר? נראה לי שהשיר מרויח מקריאה חוזרת. נראה לי שהוא עוסק במצב אנושי די בסיסי ומרכזי, בחברה שלנו, בה האנשים הולכים ומתרבים ומקורות הפרנסה הרבה פחות. הלהיטות, הנזקקות והנואשות של הדוברת מדברות אליי מאוד. גם המחאה נגד בירוקראטים היושבים על ברז התעסוקה וטורחים להמציא כל מיני כשלים ולקויות של מחפש העבודה או המפוטר, כדי להפוך את אסונו של המבקש גם לאשמתו. השיר בעיניי הוא המקבילה המשוררית של צעדה לכנסת עם הדגל. גם תאור השיר כבלוז, מוכיח בעיני שהשיר הוא שיר מחאה נגד חברת הצורכים והמובטלים בגלוי ובנסתר של ימינו ולא מהתלה במשקל נוצה של משוררת וירטואוזית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אם "חושנה" זה כמו "שמלתה", יוצא לנו "זה כל כך חושני, זה כל כך שמלתה". ? לא בטוחה שזה הכיוון הנכון. (מה גם שאצל ברנר ה"חושנה" הוא בוודאי HOSHNA, ואצל חלפי זה HUSHANA). כן, אני עדיין לא אוהבת את השיר, למרות שברורה לי הוירטואוזיות המילולית והפקחות הרעיונית שבו. אני מרגישה שזה שיר של טריקים ושטיקים, שבאים על חשבון איזושהו משהו "פנימי", שאני מרגישה בחסרונו כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל יש כאן משהו מאוד פנימי: הרצון לא לראות, בפרט במצב שהמשוררת איננה מסוגלת לכך. היא רואה יותר מדי, היא חשה את הסכנות, והיא רוצה שכחה. חול ושכחה. הראייה מאיימת עליה. היא רוצה את החיים החושניים חסרי המחשבה והטרדות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, יש פה אמירה ברורה, שלא חייבים לתרגם אותה למצב קונקרטי כזה או או אחר, כדי להבין את כיוונה הכללי. אבל אני התכוונתי למשהו אחר שחסר לי- השיר לא מעביר אליי הרגשה של חוויה פנימית אמיתית, של המשהו שקיים עוד לפני ה"אמירה". יש הבדל בין דיבור /על/ משהו, לבין דיבור שמעביר את החוויה עצמה. בשיר הזה חסרה לי הרגשת החוויה, ואני נשארת עם רעיון, ואמצעי הביטוי המחוכמים שלו. ולכן השיר הזה פשוט לא מדבר אליי. זו מעין הרגשה, ולא משהו שאוכל לבסס באופן כלשהו. וכל מי שהשיר הזה כן עשה לו משהו- יופי לו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מבין את זה נכון, זה לא השמלה בפשטות, אלא התעקלות השמלה על החזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חולקת מכל וכל על פירושו של שיינפלד. לא שאי אפשר "להלביש" על השיר הזה את בעיותיה של אישה עם העולם הגברי. אפשר. אבל זו נראית לי השטחה יתרה. ובעיקר - הרעיון לראות בדוברת אשה פשוטה כביכול, שרק מאוחר יותר מתכלית כחושבת יותר... זה ממש מגוחך. הרי ברור שהאירוניה מופיעה בשיר מהתחלה. שום אישה פשוטה איננה חושבת על עבודה כחיה בגן החיות. אז אפשר גם, כמוך, לראות בשיר את המצוקה הכלכלית. אבל אז, נראה לי, מפספסים את עיקר העניין - מדוע דווקא בת יענה? מדוע לא לביאה או איילה? מה יש בבת היענה שמושך כל כך את הדוברת? כפי שכתבתי לאסתי, לדעתי היא רוצה את הפריוויליגיה שבאי-ראייה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי המטאפורה היא פשוטה יותר. המשוררת שמסתתרת בצורה די שקופה מאחורי בת דמותה השירית, היתה רוצה להתפרנס מעבודה בממסד ציבורי כלשהו, אקדמי, תרבותי או חינוכי, אבל ב''לשכת העבודה הזואולוגית'' דוחים אותה. הדימוי של בת-היענה טבעי כאן. תכונת בת היענה היא תכונה די הכרחית במוסדות כאלו (ואולי גם באחרים). יש שם תמיד לא מעט דברים שכדאי מאוד לא לראות. אני יכול לתאר לעצמי את המשוררת שומעת מונולוג כזה של אישה שנדחתה ממקום עבודה שכזה וטוענת שנדחתה בגלל שהיא לא מוכנה ''להתיישר'' ולהתעלם. היכולת של חלפי להביא את הטקסט ולהחדיר לתוכו את הוירטואוזיות המשוררית שלה, נותנת שיר מספיק חזק בעיני, גם אם אין לשיר סבטקסט חובק עולם יותר (נניח פמיניסטי). זו גם לא תהיה הפעם הראשונה שמישהו השווה את מערכת החינוך שלנו לגן חיות זואולוגי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאמרתי, גם הפירוש החברתי-מגדרי של שיינפלד וגם זה החברתי-כלכלי שלך, הם פירושים אפשריים. אבל הוא מחמיץ את הצורך *הפנימי* של הדוברת לא לראות - ואתה מחמיץ גם את העובדה שמדובר בצורך פנימי (הרי "החול והשכחה" אינם דברים שמנסים לכפות עליה. זהו רצונה שלה) - וגם את הרצון שלה *להיראות* - להיראותץ יפה וחושנית כמו בת היענה. בסופו של דבר, כמו כל שיר טוב, יש לו יותר ממישור אחד ויותר מפרשנות אפשרית אחת. רק נראה לי שחבל לא ללכת על *כל* מה שיש בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי להבין מדוע סאבטקסט ''תעסוקתי'' הוא פחות שטוח מסאבטקסט פמיניסטי. בעיניי, הדוברת בשיר חווה חוויה חזקה של אי-עמידה בציפיות, אי-התאמה - ואחת היא לאיזו מסגרת, חברתית או אחרת, אינה מתאימה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ציפור החול האגדית חיה אלף שנים ואז נשרפת לאפר, באפר נותרת ביצה וממנה בוקעת ציפור החול החדשה, סמל להתחדשות שאחרי הכליון, לתקווה. הצירוף "חול שכחה" מרמז על האגדה המספרת שתינוק שנולד נושא איתו את זיכרון עברו, מלאך בא ומפזר חול על עיניו וכך משכיח ממנו את זיכרונותיו. "להם" זה לא מספיק, הם רוצים אותה משוספת ראש, עד שלא תקברי את ראשך, לא תתאימי. חול והבנה, הם דורשים, שכחה מוחלטת מתוך הבנה והסכמה. אהוב אותנו, דורשים שליחיו של האח הגדול מווינסטון סמית (1984). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |