 |
|
 |
||
|
||||
 |
נקודה שאינה באה לידי ביטוי של ממש במאמר היא *אופן* ההקלטה באולפן ובהופעה החיה, וזאת ללא קשר למספר המיקרופונים בכל אחת מהשתיים. קיימות שתי שיטות עיקריות: א. הקלטת שני ערוצים (Two Track): כל המיקרופונים ומקורות הצליל האחרים מחוברים למיקסר. פלט המיקסר הוא שני ערוצים (כלומר סטראו - ימין ושמאל), והוא מוקלט ע"ג סליל או אמצעי הקלטה דיגיטלי. לפני ההופעה/ההקלטה מכוונים את המיקסר כך שעוצמות הכלים השונים יתאימו (ועוד פרמטרים, כגון EQ, קומפרסורים ואפקטים), ומה שמוקלט הוא למעשה המוצר המוגמר. אפשר לשפר את איכות ההקלטה (Mastering), אבל לא שום דבר מעבר לזה - לא ניתן לתקן שגיאות או לשנות תפקידים. ב. הקלטת ערוצים מלאה: כאן זוכה כל כלי נגינה לערוץ נפרד משלו, המוקדש לו בלבד. במקרה זה מבצעים לפני ההופעה כוונון בסיסי המיועד רק לוודא שכל כלי יוקלט כהלכה, אך ללא כל שילוב בין הכלים או אפקטים. לאחר ההופעה/ההקלטה לוקחים את כל הערוצים לאולפן המיקס (בשמו העברי - "בישול") ושם, לאחר מעשה, משלבים בין הכלים השונים. בשיטה זו ניתן לערוך כל ערוץ בנפרד, לסלק שגיאות, לשנות תפקידים, להקליט מחדש חלק מהכלים וכו'. מה שחשוב להבהיר הוא שניתן להשתמש *בשתי* השיטות גם באולפן וגם בהקלטת הופעה חיה. למשל, רוב ההקלטות של צ'יק קוריאה שהוזכר כאן אמנם נעשו באולפן, אך דוקא בשיטה א'. לעומת זאת, בתחום המוסיקה הפופולרית כיום כמעט לא תמצאו הקלטת הופעה חיה שבוצעה בשיטה זו. לכן חלק מהדוגמאות שהובאו במאמר כלל לא רלוונטיות - בשנות השישים אי אפשר היה להקליט בשיטה ב' בהופעה חיה, כיוון שהטכנולוגיה לא היתה קיימת עדיין. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בשנות השישים אי אפשר היה להקליט בשיטה ב' בהופעה חיה, כיוון שהטכנולוגיה לא היתה קיימת עדיין? נשמע לי קצת מופרך. אולי לא היתה נוחה לשימוש, אולי לא היתה זולה במיוחד, אבל טכנית, מה מנע מהSoundman הקדמון להציב 20 מיקרופונים על הבמה, לחבר כל אחד מהמיקרופונים הנ"ל לטייפ סלילים נפרד, לגרור את 20 הטייפים לאולפן ולערוך שם את ההקלטות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, לי היתה תמונה אחרת בראש: כדי להימנע מ crosstalkבין הכלים, יושב כל נגן בתא נפרד, מבודד, עם מיקרופון פרטי שלא קולט את הכלים האחרים, והוא שומע את כל האחרים דרך אוזניות. נדמה לי שהרבה זמרים משתמשים בשיטה הזאת, אז למה לא נגנים? דיסקליימר: אין לי מושג במוסיקה, לא בצדדים הטכניים ולא בצדדים האמנותיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכמובן, כי גם אם מישהו היה מצליח לעשות זאת, בתנאים ההם, הרי שזה היה לא כלכלי להפליא. היום יש מכשירי הקלטה רב ערוציים שיכולים להכנס, פיזית, לכיס מכנסיים ממוצע. מכשיר הקלטה דו ערוצי רגיל בשנות השישים, לעומת זאת, דרש כמה גברים חסונים, אם לא מנוף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שסינכרון (סביר) של הטייפים אפשרי כמו ש(היה?) נהוג לסנכרן פס קול בקולנוע, באמצעות אות סינכרון פרימיטיבי בתחילת הסרט. אבל כמו שאמרנו, הבעיה היתה יותר לוגיסטית מטכנולוגית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בשנות השישים היו מכשירי הקלטה רב ערוציים. לסנכרן כמה מכשירים, בטכנולוגיה של אז, אי אפשר, בוודאי לא יותר מדקה או שתיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כללו לא יותר מארבעה ערוצים. ממש לא מספיק לשימוש הגיוני בשיטה ב' כפי שתוארה בהודעתי מלמעלה. וסינכרון מדויק של כמות גדולה של מכשירים פשוט לא היה אפשרי. לכן, אגב, היו משתמשים הרבה בתהליך שנקרא Mix-Down: מקליטים (באולפן) ארבעה ערוצים, ממזגים אותם לכלל ערוץ אחד, מקליטים עוד שניים-שלושה ערוצים, ממזגים הכל לכלל ערוץ אחד, וכו' וכו' וכו'. בהקלטות סטראו, כמובן, עשו את המיזוג לשני ערוצים ולא לאחד. שיטה מייגעת ואיומה, אבל כך הקליטו הביטלס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תרצה לדייק, מכשירי ההקלטה של תחילת שנות השישים היו דו ערוציים למונו (מה שאפשר הקלטה של הליווי בנפרד מהשירה למשל), אחרי זה תלת ערוציים, ארבע ערוציים (הביטלס הקליטו את סרג'נט פפר על כזה) ושמונה ערוציים (הי ג'וד למשל). בהתחשב בעובדה שהציוד באנגליה היה מיושן יחסית לציוד בארה''ב, סביר להניח שהשמונה ערוציים הופיעו כבר בשישים ושבע, אם לא לפני כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב-1967, אבל, אם לחזור לדיון המקורי, הרי שגם עם שמונה ערוצים קשה מאד לעבוד בהקלטה רב ערוצית אמיתית כפי שתוארה בהודעתי למעלה. המספר הסביר הנמוך ביותר להקלטה כזו, בלהקת רוק/פופ ממוצעת בת ארבעה חברים, הוא 12-16 (אם נניח 7-9 ערוצים לתופים, אחד לבס, אחד לגיטרה, שניים לקלידים, ועוד כמה לשירה ולקולות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דומני שעם שמונה ערוצים אפשר ליצור הקלטה טובה עם הרבה מאוד שליטה על הסאונד האינדיווידואלי, זה כל כך רחוק, במיוחד בהתחשב בעובדה שממילא יש המון נזילות מערוץ לערוץ בתנאי הופעה חיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן (אך כזו ניתן להשיג גם עם שני ערוצים). שליטה טובה? לא ממש. לא כשאתה צריך להקדיש 2-4 ערוצים למערכת תופים, ולמזג בס וגיטרה באותו ערוץ, נניח. על מנת להבהיר, שליטה טובה, לשיטתי, היא האפשרות, *לאחר מעשה*, להשמת אפקטים שונים על כל כלי נגינה בנפרד, ביניהם בסיסיים כ-EQ וקומפרסור, מורכבים כרוורב ודיליי, ושאר ירקות, וכן לערוך ולתקן שגיאות נגינה של כל כלי בנפרד, כאשר אל מערכת התופים מתייחסים כאל שישה (או יותר) כלים שונים. כל מצב בו לא קיימות האפשרויות הללו במלואן *אינו* "שליטה טובה". עניין הנזילות לא ממש רלוונטי, לטעמי, כיוון שקיימות הרבה דרכים להתגבר עליו, החל בבחירת המיקרופונים ובהצבתם וכלה בטריקים אולפניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה כבר מכשיר הקלטה עם יותר מ-4 ערוצים בעת הקלטות האלבום, אך הם לא השתמשו בו, כי הוא היה חדש ואף אחד לא ידע לתפעל אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסינכרון במכונות הקלטה רב ערוציות נעשה ע"י שימוש בראש אחד להקלטה והשמעה. כך לא נוצר הפרש זמנים בגלל המיקום על סרט ההקלטה. ההפרש האלקטרוני עקב פועלת מגברים ומתנדים זניח מאחר והוא מתחת לתחום הגילוי של מרבית מכשירי המדידה המקובלים. הסינכרון עם קלאפ לתמונה וצליל הוכיח עצמו כשיטה יעילה ולמיטב ידיעתי עדיין שימושי. גם כאשר הופעה הוקלטה בשני טייפים נפרדים הסינכרון פשוט: מקליטים את שני הערוצים לטייפ שלישי סטראופוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מאמר מרתק ומעניין 2. את ההקלטה הרב-ערוצית המציא האדון המכובד העונה לשם; לס פול. חלקכם מכיר את השם מהגיטרה המפורסמת ביותר בעולם כנראה - אחרי הסטראטוקסטר. (לס פול היה בעצמו גיטריסט) באשר לתקופה שבה הוא המציא את הטייפ הרב-ערוצי, תאלצו להיוועץ בחביב הקהל - גוגל. ><>
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |