|
||||
|
||||
ויקי כנפו מתמודדת לאחרונה עם אופוזיציה מתוך המחנה - אמהות מיליטנטיות מנסות לכפות על הקבוצה התנהלות אלימה כדי להמשיך ולהשיג כיסוי עיתונאי. כנפו, מצידה, מתעקשת על מאבק מתון, שקט, מכובד - מאוד לא ישראלי. התקשורת, מצידה, במקום לתמוך בכנפו - שגם אם לא תשיג יותר מדי מבחינה כלכלית, לפחות יכולה להשאיר חותם על תרבות ההפגנות בישראל - ממהרת לספר לכולם איך או-טו-טו ימאס לתקשורת (כלומר, לעצמה) מויקי כנפו, ושהדמות הציבורית שלה הולכת לשקוע מאחורי עניינים אחרים שירגשו יותר את התקשורת ההיפראקטיבית בישראל. כאילו שהתקשורת לא יכולה להחליט בעצמה מה לסקר - כאילו ששקיעת המאבק של כנפו היא גזירה משמיים. לדעתי, דווקא בגלל שויקי כנפו מסרבת להשתתף במשחק האסקלציה הרגיל של מאבקים ציבוריים בישראל, מגיע לה לקבל סיקור נרחב, אוהד, וארוך טווח - עד שהצדדים יגיעו להסכם. התנהגות מתורבתת, כשסוף סוף היא צצה איפשהו בחיים הציבוריים בארץ, צריך לתמרץ, הן מבחינה תקשורתית והן מבחינה פוליטית. |
|
||||
|
||||
אני שותף לאהדה לדרכה של הגב' כנפו. אבל, האם אתה חושב שלתקשורת (או לתקשורת כ"כיסוי עיתונאי") יש תפקיד מחנך ומתמרץ? |
|
||||
|
||||
בלי קשר למה אני חושב, התקשורת נטלה לעצמה בשנים האחרונות את משרת ההגנה על החלכאים והנדכאים. התקשורת אוהבת לגעור ברשויות ולשבח את המסכנים למיניהם. המינימום שאני יכול לדרוש ממנה, במסגרת זו, היא שלפחות היא תתמוך באנשים הנכונים. הדיווח צריך להיות דיווח נטול פניות עד כמה שאפשר - כלומר, צריך לדווח שיש קרעים במחנה. אבל סובייקטיביות שלא ניתן להמנע ממנה היא הבחירה על מה וכמה לדווח. לדעתי מוטב לתת למאבק של כנפו זמן מסך גם כשאין מה להגיד עליו, במקום לאפשר למיליטנטיות לתפוס את מלוא זמן המסך שמוקדש לנושא. וזה עוד לפני שהגענו לפרשנויות. תקשורת אחראית, אכפתית, צריכה להיות מודעת להשפעה שיש לה על הציבוריות הישראלית - והיא צריכה לנצל אותה לטובה כשאפשר. |
|
||||
|
||||
אני ממש לא רואה את התקשורת כמגינה על החלכאים והנדכאים. דווקא כשהיא לכאורה עושה זאת, הסיוע שהיא מגישה לממסד ולאליטות בולט יותר. למשל, ''ידיעות'' מוצא עבודה לאנשים ומוכיח שיש עבודה במשק, או תקשורת שמדווחת בהרחבה על קרעים במחנה החד-הוריות, במקום להתרכז במאבק הרלוונטי. אבל אתה סטודנט לתקשורת, אז בעצם אני לא אלאה אותך בטקסטים האלה. |
|
||||
|
||||
> "בגלל שויקי כנפו מסרבת להשתתף במשחק האסקלציה הרגיל של מאבקים ציבוריים בישראל, מגיע לה לקבל סיקור נרחב, אוהד, וארוך טווח". המממ... ומה אם איננו מזדהים עם המטרות שלה? |
|
||||
|
||||
אני מסכימה עם דובי - בלי קשר למידת האהדה כלפי המטרות של המסוקר, מוצא חן בעיני הרעיון שהסיקור התקשורתי מנותק מ''משחק האסקלציה הרגיל'' ומסקר את מה שראוי לסקר בשל ההכרה בחשיבות האירוע מבחינה תקשורתית. |
|
||||
|
||||
את מסכימה עם משהו שדובי לא כתב - לדעתו ראוי שסיקור יימשך, אבל הוא טוען שזה ידעך, ומצר על כך. מכל מקום, דובי צודק בהנחה שהפסקת הסיקור אינה כורח המציאות, וכי בידי התקשורת לסקר כל מה שברצונה לסקר. לכן נשאלת השאלה מדוע באמת ה''איום'' בהפסקת הסיקור, עליו מצביע דובי. |
|
||||
|
||||
ובדיוק עם זה הסכמתי. בשום שלב לא התכוונתי להסכים עם משהו שלא ידוע לי שאיתו הסכמתי. |
|
||||
|
||||
האהדה צריכה להיות לגבי אופי ניהול המאבק, וצריכה להתבטא במתן במה הוגנת, בלי מסגור שלילי של המחאה. היא לא צריכה להיות קשורה למסרים, ובוודאי שאינה צריכה לתמוך בעמדת אחד הצדדים. התקשורת לא *צריכה* לחנך, אבל היא יכולה. עד כה, השפעתה על מאבקים ציבוריים הייתה בעיקר שלילית - אנשים ידעו שאם הם לא מפורסמים, הם יוכלו להכנס לסדר היום התקשורתי רק ב"דלת האחורית" של אלימות. אמצעי התקשורת יכולים לעשות צעד אחד לתיקון המצב אם יוכיחו כי הדלת הראשית פתוחה לרווחה גם לאנשים רגילים שיש להם מה להגיד. |
|
||||
|
||||
מצד שני, המשך סיקור של אוהל מחאה ללא מבקרים עשוי לחשוף את הסיקור העיתונאי ככלי המנסה להנשים מחאה מתה, ובכך עדיין לשדר את המסר של ''בלי אלימות זה לא יעבוד''. ביננו, אני חושב שהמסר הזה מוטמע כל כך חזק בחברה, ששום סיקור לא יוכל לשנותו. ''אפילו'' הסטודנטים, שאפשר לטעון שהאינקלינציה הראשונית לא תהיה תמיד לשימוש בכוח, ביצעו בשביתה האחרונה מספר אקטים החורגים מדרכו של המהטמה. |
|
||||
|
||||
ואולי, למעשה המשחק הוא אותו משחק, על אף שהתחיל אחרת: |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |