בתשובה ליובל רבינוביץ, 02/08/03 0:52
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האהדה צריכה להיות לגבי אופי ניהול המאבק, וצריכה להתבטא במתן במה הוגנת, בלי מסגור שלילי של המחאה. היא לא צריכה להיות קשורה למסרים, ובוודאי שאינה צריכה לתמוך בעמדת אחד הצדדים. התקשורת לא *צריכה* לחנך, אבל היא יכולה. עד כה, השפעתה על מאבקים ציבוריים הייתה בעיקר שלילית - אנשים ידעו שאם הם לא מפורסמים, הם יוכלו להכנס לסדר היום התקשורתי רק ב"דלת האחורית" של אלימות. אמצעי התקשורת יכולים לעשות צעד אחד לתיקון המצב אם יוכיחו כי הדלת הראשית פתוחה לרווחה גם לאנשים רגילים שיש להם מה להגיד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שני, המשך סיקור של אוהל מחאה ללא מבקרים עשוי לחשוף את הסיקור העיתונאי ככלי המנסה להנשים מחאה מתה, ובכך עדיין לשדר את המסר של ''בלי אלימות זה לא יעבוד''. ביננו, אני חושב שהמסר הזה מוטמע כל כך חזק בחברה, ששום סיקור לא יוכל לשנותו. ''אפילו'' הסטודנטים, שאפשר לטעון שהאינקלינציה הראשונית לא תהיה תמיד לשימוש בכוח, ביצעו בשביתה האחרונה מספר אקטים החורגים מדרכו של המהטמה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |