 |
|
 |
||
|
||||
 |
ההגיון הוא הדרך הגברית לכבוש את הטבע הנשי? מילא.. מהכותרת המשנית נדמה לי שהספר אמור לעסוק באמנות הרבה יותר מהרושם שמתקבל מהסקירה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לשאלתך, האם ההיגיון הוא הדרך הגברית לכבוש את הטבע הנשי? ככל שהבנתי (ורב"י יתקן אם אני טועה), פגאליה רואה לא בהיגיון בלבד אלא במכלול התרבות יצירה גברית, אפולינית, כלשונה (בעקבות ניטשה), ואת הנשיות היא מזהה עם הטבע, האם הגדולה. הגבר, לפי פגאליה, חושש מן הכאוס שבטבע, הוא אינו יכול לשאתו, ולכן הוא יצר תרבות שחוצצת בינו לבין הטבע. את החיץ הזה יוצרת לא רק התרבות הטכנולוגית והמדעית אלא אפילו האמנות. האמנות מכניסה סדר לטבע, היא מציגה דברים בצורה מסודרת, בעלת מבנה - ביצירות האמנות יש קווי מתאר (קונטורים), הרמוניה, אסתטיקה וכו', ואילו הטבע נעדר את כל אלה, טוענת פאגליה. כשאנחנו יוצאים לטיול של שבת אל מה שמכונה בפינו "חיק הטבע" וקוראים "איזה יופי!" איננו רואים את הטבע כמות שהוא, אנחנו כבר מסתכלים בו בעין מתורבתת, מאולפת, אך הטבע כשלעצמו הוא אכזרי חסר היגיון וטורפני. המיתולוגיה מזהה את האישה עם הטבע והיא צודקת בכך, טוענת פאגליה. מבנה גופה ואבריה, הריונה, וסתה וכו' שומרים על קרבתה אל הטבע, כפי שתואר במאמר. רעיון היופי (והיופי הנשי בפרט), הוא גברי, אפוליני, "רעיון מגננתי שנועד לסייע בבריחה מפני הכיעור שבסקס ובטבע," טוענת פגאליה. "איבר המין הנשי הוא גרוטסקי. הוא כמו סדק באדמה המוביל למערה הכטונית של הרחם," הוא מכוער חסר צורה ומטושטש (להבדיל מהפאלוס). (הציטוט הזה וציטוטים נוספים של פגאליה ראו: http://privat.ub.uib.no/BUBSY/pagliaom.htm#Sex.htm) במפגש המיני שלו עם האישה חווה הגבר פחד מפני טבעה של האישה המגולם באותו מיתוס אינדיאני על הפות הטורף. כל מפגש מיני הוא מפגש עם הכאוס של הטבע. המיניות היא קו התפר בין הטבע לתרבות. התרבות שבנה הגבר מרגיעה את פחדיו, היא מארגנת את יחסיו עם הטבע ועם האישה. במובן זה, דימטרי, התרבות היא דרכו של הגבר לכבוש את הטבע ואת האישה... אך הכיבוש רחוק מלהיות מושלם. המיניות מבצבצת בכל מקום למרות הדתות, למרות האמנות. יתרה מזו, ה"ביצבוצים" הללו מופיעים באמנות ובדתות ובמכלול התרבות בצורת פרסונות. הפות הטורף הקמאי, יכול להופיע, לדוגמה, בתרבות המאה ה-20 בצורת הפרסונה הקרויה "פאם פאטל" - האישה הטורפת של "הפילם נואר" שנזכרה במאמר. ואיזה גבר (חוץ מבוגרט אולי) יכול לכבוש פאם פאטל? מזל שיש פרסונות מיניות ממותנות יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסתכלות "מבוייתת" על נוף הטבע מוזכרת גם אצל גודמן, פילוסוף של האמנות. שטען בצורה רדיקלית כי יש לנו מוסכמות מובנות של הסתכלות וכך אנחנו רואים את הטבע הממשי במונחים של ציורי נוף רומנטיים (לצורך הדוגמה). לטענתו עם נראה תמונה של אישה אינדיאנית לבעלה שמעולם לא ראה תמונות, הבעל לא יזהה את אשתו עם כתמי הצבע שעל התמונה שכן זאת מוסכמה. נראה לי שזה מסכם יפה גם את העניין של המיניות. יכול להיות שלולא התרבות תמונות עירום (ובכלל הפאן הוויז'ואלי) לא היו מגרים אותנו כ"כ. כנראה שמדובר במעין גשטלט מובנה תרבותית... ---------------------------------------------------- פסטיש-אחרת ביקורת תרבות www.p-files.org |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש למר גודמן הנ"ל הוכחות לטענה הזו שלו, או שהוא פשוט החליט שככה זה - האינדיאנים לא יבינו תמונה וזהו? כי כל אדם יכול לזהות את עצמו בראי, ולכן אין שום סיבה להניח שהוא לא יוכל לזהות אנשים אחרים בתמונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה גם שהם מזהים ציורים. מדוע שתמונה תיראה להם כה זרה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו הבנתי שבעצם הפתיח של המאמר קצת מטעה ועל זה אני יכול רק להתנצל. הפות הטורף הוא רק דימוי אחד מכמה של מופעים מיניים. הרי בסופו של דבר, הספר קרוי "פרוסנה מינית", כשפא[ג]ליה לא מנסה לצייר את התרבות שלנו אך ורק כמאבק מיני טהור בין הזכר המסכן לנקבה המאיימת. היא מנסה לתאר את התפתחות התרבות והאמנות כמשולבת בכוחות מיניים שמופיעים בכל מני פרצופים ומסכות שונות ומשונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גודמן לא עוסק בילידים אינדיאנים-זאת הייתה המחשה שלי לקביעה כללית שלו. גודמן היה פילוסוף של אינטואיציות שאח''כ במחקרים קוגניטיבים התגלו כלא רעות בכלל. לכל מיני שבטים מבודדים יש בעייה בתפיסת התלת מימד של ציורים דומימדיים השומרים על חוקי הפרספקטיבה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל *משמעותי* בין הצלחה להשליך ציור דו-מימדי לעולם תלת-מימדי, לבין זיהוי דמות בתמונה. כמו שאמרתי - *אין אדם בוגר בעולם* שלא יזהה את דמותו במראה. לעזאזל - אפילו שימפנזים מסוגלים לזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שלא ממש דייקתי. גודמן מדבר על כך שמי שלא היה חלק מתרבות שציירה בצורה מסויימת לאוו דווקא יניח דמיון בין ציור פורטרט לאובייקט שצוייר. הוא לא דיבר על זיהוי הפורטרט עם האובייקט שצוייר, אני לקחתי את זה צעד אחד קדימה. לגבי מחקרים קוגניטיביים מדעיים יותר, אני לא ממש זוכרת תוצאות חד-משמעיות, אבל אני זוכרת שקשקראתי את זה הדהים אותי עד כמה ההסתכלות של האנשים על תמונות ותצלומים הייתה הסתכלות על כתמי צבע דו-מימדיים. לצורך ההגזמה הוא טען שציור קוביסטי הוא לאוו דווקא פחות ריאליסטי מציור שנקרא "ריאליסטי". הוא טען שקודם אנחנו יוצרים מוסכמות לדמיון ואח"כ משליכים דמיון. המסקנות שלו הוכחו כמוגזמות, אך לא מופרכות לחלוטין. ------------------------------------------------------ p-files.org פסטיש |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע אם אני תורם ל"צד" שלי בדיון זה או לא, אבל כאדם עם נסיון בסרטים מצויירים "מערביים" ועם כאלה "מזרחיים" (אנימה, במקרה זה), אני חייב לצדד בך, ברמה מסויימת. האם עד שהתרגלתי לסגנון הציור היפני, באמת הצלחתי להתייחס לדמויות שם כאנושיות? מי מכם שצפה בסרטים מצויירים מערביים בעיקר, ובמעט אנימה, האם האנימה נראה לכם אמין? האם אתם מזהים שם בני אדם? בהסתייגות רבה (הלאה לדימוי הפות הטורף!), עבדכם הנאמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעייה עם אנימה היא לא מידת האמינות שלה, אלא חוסר האסתטיקה שלה - עיניים גדולות, גופים לא פרופורציונים וכו'. ובאשר לאנימציה בכלל, אני מעדיף את האירופית מהאמריקאית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכך התכוונתי כשאמרתי "אמינות." "אמינות" במובן "fidelity." תודה על ההזדמנות להבהיר. ואני נכנס לבור ללא תחתית של דיונים, אבל אני דווקא חושב שיש שם אסתטיקה מסויימת, ונהנה מן האנימציה היפאנית, לאחרונה, אם בכלל, יותר מן המערבית. אבל אני, מי אני, מה אני? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונת ל''נאמנות''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה. צודק. תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שמה שממש נחמד מאנימה זה שיוצריה לרוב לא מרגישים מחוייבות לספר לך הכל - אתה לא יודע הרבה על העולם, או הרקע, והמון נשאר לך להשלים לבד. וזאת בניגוד לאנימציה המערבית, שם יאכילו אותך בכפית כל מה שרלוונטי, וחבל. עוד דבר שנחמד באנימה זה הקצב השונה שלה - מצד אחד יותר איטי, ומקדישים הרבה זמן לכל סצנה, ומצד שני התפתחויות מאד קיצוניות בעלילה. אני גם אוהב שהם לא חוששים להציג טריווילאיזמים. לדוגמא, בפרק של דרגון בול זד שראיתי לא מזמן נטשו איזה ילד קטן על איזה אי. אז יש סצנה, רואים את הילד קם בבוקר, ומשתין. זה לא קישר קידם את העלילה או משהו, פשוט זה מה שעושים שקמים בבוקר. בנוסף יש שם מוות, אברים קטועים, הרבה דם וסקס עם חייזרים, אבל זה בלי קשר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Just curios; does this mean chaos (= disorder). Is this relatively new word ?
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצא לי לראות בסוף השבוע את הסרט של טריפו ז'ול וז'ים. למי שלא מכיר, הסרט של טריפו, מבמאי הגל החדש הצרפתי מתחילת שנות השישים, הוא על המנאג' א טרואה האולטימטיבי (יחסים בשלישיה). שני חברים, צרפתי ואוסטרי, מתאהבים באותה בחורה, השחקנית ז'אן מורו, ומערכת היחסים שלהם נמשכת מסביבות 1910 ועד 1930. אני מניח שהסרט הדהים את מי שראה אותו אז, במיוחד לאור הפוריטניות והמיניות המוסווית של הוליווד. בסרט, מורו שרה שיר מאד מוכר "מערבולת החיים" (אני לא בטוח מה שם השיר בעברית Le tourbillon de la vie). תמצית היחסים המשולשים והפרסונה הפאם מפאלית נמצא בשורה אחת בשיר. המוסיקה המתוקה ענוגה של השיר מתבררת בסוף הסרט כאות לזעזוע אלים: "נמשך בחבלי קסם לעיני יהלומים, פאם פאטל, אובדני". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון, נראה שהדימוי הלא-מודע של הפאם פטאל כבר השתרש עמוק בתקופה בה סופרו וחוברו סיפורי התורה. קל וחומר שהדימוי הזה היה קיים במוחם של אלה שחיברו את המידרשים והאגדות על סיפורי התורה. הסיפור בבראשית על הליכת משפחת אברהם למצרים חושף את הפרסונה הזו ביחסי הזכר השליט והנקבה הכנועה. ראשית, המידרש אומר שבכלל אברהם הוא גיבור העלילה, הוא המוטיב העיקרי שבסיפור (הזה בפרט, ובכל התורה בכלל). אבל, משום מה, הגיבור העיקרי הזה "היה עיקר ועשה עצמו טפילה". אברהם הצניע את עצמו לשולי הסיפור למרות שבעצם הוא העיקר, בגלל שהוא זה שדימיין היתגלות אלוהית, הוא ולא שרה. אותו זכר שיצר לנו אובייקטים ממשיים ודמיוניים, הציב אותם למעלה, בשמים, ואז שם את עצמו כקרוב ביותר אליהם ומכאן שהוא שואב מן הקרבה המדומינת הזו כוח להשתלט על השאר. אברהם אומר לשרה, לאישתו "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". פתאום הוא נזכר להחמיא לה על יופיה, דווקא כשהם בדרך למצרים. הרבה פרשנים ראו בזה דבר לא מוסרי, וניסו למצוא תרוצים כדי לישב את הקושי. אבל, למעשה אברהם היה מוטרד מיופיה של שרה בגלל שהוא ימשוך תשומת לב והיא תעמיד אותו בסכנת חיים. הוא פחד שיהרגו אותו בגלל שיחשקו בה. בעצם, יש בזה הגיון משום שחוקי הטבע פועלים בצורה כזו, מלחמת מוות בין הזכרים על הנקבה היפה והפוריה. אז, הזכר, ששם את עצמו במרכז, או לפחות הפרשנים [הזכרים] שמו אותו כעיקר המסר, חושש שהוא ימצא בסכנת חיים לא בגלל מה שהוא (זכר, גבר) אלא בגלל שהוא בעלה של שרה. הפאם פטאל היפה, שלמרות שהוא נמשך אליה, מהווה עבורו סכנת חיים. אגב, נראה לי שבסיפור הזה של אברהם ושרה ישנה עוד פרסונה מינית אחת מעיקה. אתה יודע על מה אני חושב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רון, אין לי מושג על מה אתה חושב. כל מה שמצוין במקרא הוא ששרי פרעה התרשמו מיופיה של שרה והביאוה אל פרעה שהתחתן איתה בלי לדעת שהיא אשת אברהם כי הלה אמר שהיא אחותו. אין בספור המקראי פרטים נוספים היכולים לשפוך אור על פרעה כפרסונה מינית (ואין דמויות נוספות בסיפור למיטב זכרוני). ובהקשר הזה גם אין שום הבדל בין פרעה לבין אבימלך מלך גרר שנפל בדיוק באותו פח והתחתן עם שרה כי אברהם סיפר גם בגרר ששרה היא אחותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשיות אמיתית, היא הדרך לברוח מהטבע הגברי. הגבר הוא זה המחובר לטבע = אכזרי, אונס, מכה, מתעלל, לא חושב לפני מעשה, משריץ ללא הפסקה מאות ילדים, מסוגל להגיע למצבים הכי מבישית והכי טיפשיים. ה"יופי" הגברי הוא יוצא דופן ועוצב עי נשים.. במקור הגבר נראה כפרא אדם..כולל רוב הגברים היום. לא יאמן כמה קשקושים מישהי יכולה לקשקש, וכמובן שזה בזכות תמיככה מלאה של גברים. אישה - היא כולה הגזע הנעלה ביותר והשונה מבין כל שאר היצורים. הרגש, המוסר, החינניות וכו' - אנטי-תזה לטבע. ולגבי איברי המין.. האישה היא זו שנגעלת ומפחדת מהאיבר הגברי הטורף, התוקפני והוולגרי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |