בתשובה ליסמין הללי, 09/04/03 20:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש למר גודמן הנ"ל הוכחות לטענה הזו שלו, או שהוא פשוט החליט שככה זה - האינדיאנים לא יבינו תמונה וזהו? כי כל אדם יכול לזהות את עצמו בראי, ולכן אין שום סיבה להניח שהוא לא יוכל לזהות אנשים אחרים בתמונות. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מה גם שהם מזהים ציורים. מדוע שתמונה תיראה להם כה זרה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו הבנתי שבעצם הפתיח של המאמר קצת מטעה ועל זה אני יכול רק להתנצל. הפות הטורף הוא רק דימוי אחד מכמה של מופעים מיניים. הרי בסופו של דבר, הספר קרוי "פרוסנה מינית", כשפא[ג]ליה לא מנסה לצייר את התרבות שלנו אך ורק כמאבק מיני טהור בין הזכר המסכן לנקבה המאיימת. היא מנסה לתאר את התפתחות התרבות והאמנות כמשולבת בכוחות מיניים שמופיעים בכל מני פרצופים ומסכות שונות ומשונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גודמן לא עוסק בילידים אינדיאנים-זאת הייתה המחשה שלי לקביעה כללית שלו. גודמן היה פילוסוף של אינטואיציות שאח''כ במחקרים קוגניטיבים התגלו כלא רעות בכלל. לכל מיני שבטים מבודדים יש בעייה בתפיסת התלת מימד של ציורים דומימדיים השומרים על חוקי הפרספקטיבה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל *משמעותי* בין הצלחה להשליך ציור דו-מימדי לעולם תלת-מימדי, לבין זיהוי דמות בתמונה. כמו שאמרתי - *אין אדם בוגר בעולם* שלא יזהה את דמותו במראה. לעזאזל - אפילו שימפנזים מסוגלים לזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שלא ממש דייקתי. גודמן מדבר על כך שמי שלא היה חלק מתרבות שציירה בצורה מסויימת לאוו דווקא יניח דמיון בין ציור פורטרט לאובייקט שצוייר. הוא לא דיבר על זיהוי הפורטרט עם האובייקט שצוייר, אני לקחתי את זה צעד אחד קדימה. לגבי מחקרים קוגניטיביים מדעיים יותר, אני לא ממש זוכרת תוצאות חד-משמעיות, אבל אני זוכרת שקשקראתי את זה הדהים אותי עד כמה ההסתכלות של האנשים על תמונות ותצלומים הייתה הסתכלות על כתמי צבע דו-מימדיים. לצורך ההגזמה הוא טען שציור קוביסטי הוא לאוו דווקא פחות ריאליסטי מציור שנקרא "ריאליסטי". הוא טען שקודם אנחנו יוצרים מוסכמות לדמיון ואח"כ משליכים דמיון. המסקנות שלו הוכחו כמוגזמות, אך לא מופרכות לחלוטין. ------------------------------------------------------ p-files.org פסטיש |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע אם אני תורם ל"צד" שלי בדיון זה או לא, אבל כאדם עם נסיון בסרטים מצויירים "מערביים" ועם כאלה "מזרחיים" (אנימה, במקרה זה), אני חייב לצדד בך, ברמה מסויימת. האם עד שהתרגלתי לסגנון הציור היפני, באמת הצלחתי להתייחס לדמויות שם כאנושיות? מי מכם שצפה בסרטים מצויירים מערביים בעיקר, ובמעט אנימה, האם האנימה נראה לכם אמין? האם אתם מזהים שם בני אדם? בהסתייגות רבה (הלאה לדימוי הפות הטורף!), עבדכם הנאמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעייה עם אנימה היא לא מידת האמינות שלה, אלא חוסר האסתטיקה שלה - עיניים גדולות, גופים לא פרופורציונים וכו'. ובאשר לאנימציה בכלל, אני מעדיף את האירופית מהאמריקאית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכך התכוונתי כשאמרתי "אמינות." "אמינות" במובן "fidelity." תודה על ההזדמנות להבהיר. ואני נכנס לבור ללא תחתית של דיונים, אבל אני דווקא חושב שיש שם אסתטיקה מסויימת, ונהנה מן האנימציה היפאנית, לאחרונה, אם בכלל, יותר מן המערבית. אבל אני, מי אני, מה אני? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונת ל''נאמנות''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה. צודק. תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שמה שממש נחמד מאנימה זה שיוצריה לרוב לא מרגישים מחוייבות לספר לך הכל - אתה לא יודע הרבה על העולם, או הרקע, והמון נשאר לך להשלים לבד. וזאת בניגוד לאנימציה המערבית, שם יאכילו אותך בכפית כל מה שרלוונטי, וחבל. עוד דבר שנחמד באנימה זה הקצב השונה שלה - מצד אחד יותר איטי, ומקדישים הרבה זמן לכל סצנה, ומצד שני התפתחויות מאד קיצוניות בעלילה. אני גם אוהב שהם לא חוששים להציג טריווילאיזמים. לדוגמא, בפרק של דרגון בול זד שראיתי לא מזמן נטשו איזה ילד קטן על איזה אי. אז יש סצנה, רואים את הילד קם בבוקר, ומשתין. זה לא קישר קידם את העלילה או משהו, פשוט זה מה שעושים שקמים בבוקר. בנוסף יש שם מוות, אברים קטועים, הרבה דם וסקס עם חייזרים, אבל זה בלי קשר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |