 |
|
 |
||
|
||||
 |
המאמר (שהוא אחד המוצלחים והמענינים שפורסמו עד כה ב"אייל") מציג חולים נדכאים מול צוות רפואי רגיש, ומצדד ב"זכות שלא לדעת". הזכות שלא לדעת היא הזכות להימנע מאחריות. למה להתעמת עם המציאות ולקבל החלטה קשה, אפשר להשליך את האחריות למשפחה, לרופאים, לאלוהים. שמישהו אחר ישבור את הראש ויסביר אחר כך למה דווקא ככה לבית המשפט. אני לא פה. אני מסכן, חולה, תעזבו אותי, תרפאו אותי ודי. לדעתי, טוב עושה החוק שהוא מונע מצב כזה. רופא הוסמך באוניברסיטה לטפל בחולים- הוא לא הוסמך למלא את תפקיד המורה המחליפה של אלוהים. אין שום סיבה שרופא יחליט עבור חולה מה ייעשה עם גופו. כפי שציין עו"ד מרמור, החולה הוא בדר"כ אדם בעל כושר בחירה ושקול דעת שלא נעלמים כשמחלתו תוקפת אותו. לקוח של עו"ד יכול לבחור בדרך משפטית כזו או אחרת בהתאם או שלא בהתאם להמלצת פרקליטו- אין כל טעם לשלול זכות זו מלקוח של רופא. מה גם, שחובת ההנמקה וההסבר מנמיכה את הסיכון שהרופא יקבל החלטה בקלות דעת ושרירותיות (מצב בלתי דמיוני לחלוטין: אני תפסתי רופאים בעבר בטעויות כאלה, מתוך עייפות או חוסר איכפתיות: רוב החולים הם לא הראשונים ולא האחרונים שהרופא רואה באותו יום). ד"ר רבינוביץ מציע לאפשר לפרטים בחברה להתנער מאחריות ולהעביר את שקול הדעת למשפחתם או לרופאיהם. מי שבאמת איבד את שקול דעתו לא מקבל החלטה לגבי טיפולו הרפואי אף טרם החוק החדש (ע"פ הסדרי אפוטרופסות). כלומר, לא מדובר בפרטים נטולי שקול דעת אלא באנשים שמעדיפים שהדוקטור יחליט בשבילם. ע"פ איזה קנה מידה יקבל הרופא החלטה? כיצד ידע החולה האם הוא רוצה או לא רוצה לשמוע את האמת על מצבו בטרם זה אובחן?- אלו שאלות שספק אם יש להן פתרון. המשפט מגן על זכות האדם לקבל מידע על מצבו. הוא מגן על זכותו לשלוט בחייו אף כשמחלה תקפה אותו. מידע הכרחי לצורך גיבוש החלטה רציונלית, ואין אף אדם שיכול לקבל החלטה טובה יותר עבור פרט מאשר הפרט עצמו. ד"ר רבינוביץ מציע להגן על זכות האדם לעולם בדיוני בצד הזכות לקבלת מידע על העולם האקטואלי: הוא מציע להגן על זכות החולה לעצימת עינים ולהשלכת אחריות. אין ספק שחולים רבים היו נהנים מהאופציה הזו- אף אחד לא אוהב להתמודד עם החלטות קשות. קל יותר לסמוך על אנשי המקצוע. לדעתי, חברה שמאפשרת זכות לא לדעת מעודדת התנערות מאחריות. רופאים הם לא אלוהים. חוק שקובע כי על החולה לדעת ולהחליט על טיפולו הרפואי מגן על החולים לא רק מקלות הדעת של הרופאים (באמצעות חובת ההנמקה והפירוט, שמאפשרת את ביקורת החולה והמשפחה) אלא אף מעצמם, מהנטייה הטבעית לעצום עינים ולחכות שהמומחים יעשו את שלהם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מבין באיזה שלב בהיסטוריה "זכויות האדם" הפכו גם לחובותיו. הזכות לחופש דיבור אינה אומרת שכל אדם חייב להצהיר על דעותיו. על כן, משתמע גם שהזכות לדעת ולקבוע לעצמי איזה טיפול ינתן לי צריכה לכלול בתוכה גם את הזכות לוותר על הזכות הזאת. הבו לנו טופס בו נחתום שאנחנו לא מבינים מהחיים שלנו, וסומכים על הרופא שיטפל בנו כמיטב יכולתו! איזו סיבה בעולם יש שלא לאפשר לאנשים לבחור לחתום על טופס שכזה, במקום על טופס הכולל הצהרה שקרית כאילו הם מבינים את מה שנאמר להם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין ספק שבמצב רגיל, אדם שלא רוצה לדעת, לא חייב לדעת. מותר להצביע בלי לראות תעמולה, מותר לקנות שוקו בלי לקרוא את האריזה, או לעשן ציגרטה בלי להתבונן באזהרה. אבל חולה אינו בתנאים הרגילים. הוא נמצא במצב מורכב מאוד, שבו הנטייה שלו להתפרק מקבלת אחריות, בעיקר עקב תלות גופנית ורגשית במטפל, מתחברת לנטייה האינטואיטיבית של רופאים להשליט את שיקול דעתם. התוצאה היא שלשני הצדדים יש נטייה לברוח מהטלת האחריות על החולה. במצב זה יש כשל, המביא לבריחה מתוצאה שאנחנו בדרך-כלל רואים אותה כרצויה – לקיחת אחריות של אדם על חייו. זה הגיוני שבמצב ספציפי כזה, החוק יטיל "משקל נגד" שימריץ את הרופאים להטות את המצב, ככל שניתן, לאחריות אישית/משפחתית. חולה שלא רוצה לדעת, קיימת מן הסתם חובה של הרופאים לעשות הכל כדי להסביר "באופן סביר" (=פתח האיזון של החוק) , לחולה או למשפחתו. אני לא ממקד את הדיון במקרים הקיצוניים. אני לא חושב שזה מה שעושה החוק; הוא מכיל רעיונות כמו "הסתכנות מרצון", כך שחולה שמסכים לביצוע פעולה אבל באופן מודע מחליט לא להיות מודע, מן הסתם לא יוכל לבוא בטענות אל רופאיו. החוק לא מתיימר לעשות לכל המצבים האנושיים האפשריים רדוקציה לכללים נוקשים. אבל את משקל הנגד הזה חייבים להטיל, וחייבים להטיל אותו על הרופא. הטפסים הם חסרי משמעות. חתימה בנסיבות כאלה היא ללא משמעות, אם לא מתלווה אליה מאמץ רפואי אמיתי לחבר את החולה אל המידע הרלוונטי. (אגב, זוהי גרסה קיצונית של היחס המשפטי לכל חתימה על "טופס", שהיא תמיד חשדנית.) טופס שאומר "ויתרתי על זכותי לדעת" הוא חסר משמעות אם לא נעשה נסיון אמיתי להסביר. אין מנוס מלהטיל את האחריות להסביר על הרופא – אחרי הכל, הרופא לא נמצא שם כאינסטלטור, אלא הוא אחראי לטפל בבנאדם, והוא המשענת של האדם החולה. כמו שלא ניתן לרופא לשחק אלוהים ולהחליט בעצמו, לא ניתן לו לשחק טכנאי ולהתפרק מאחריות לנסות לטפל גם במצבו הנפשי של החולה והסובבים אותו. בסופו של דבר המוקד הוא אצלו – אם הוא לא יעשה את המאמץ, רווחת החולה תיפגע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן מאמר ודיון מרתקים. אולי שורש הבעיה הוא במה שאמרת בסוף תגובתך, החוק החדש מחייב את הרופא להתמודד עם החולה ולא רק עם המחלה. אכן מצב לא נוח לרבים מהרופאים, אך לדעתי יש רק לברך עליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה עוד נקודה מעניינת: שלומית עזגד כותבת, שחולה שאינו רשאי להחליט בעצמו בשל תשישות, ממונה לו אפוטרופוס אשר מקבל את ההחלטות עבורו. אני נתקלתי לפחות במקרה אחד שבו חולה מתה על פי החוק, בעוד שאילו היינו עוברים על החוק, הייתה עשויה לחיות. מעשה שהיה בזקן חולה אלצהיימר (מחלה הגורמת לירידה הדרגתית בכושר הקוגניטיבי עד כדי איבוד היכולת להתמצא בנעשה סביבך) אשר סרב להכניס דבר מזון לפיו, וכתוצאה מכך חלה בתת-תזונה ורזון קיצוני. הנ"ל אושפז, והרופאים המליצו לבנו להחדיר צינורית הזנה לקיבה דרך דופן הבטן, פעולה פולשנית, המחייבת ,ע"פ החוק הנ"ל חתימת החולה או אפוטרופסו. הבן, אשר היה מועמד לאפוטרופוסות, התעכב בביצוע ההליכים הביורוקרטיים ואף סרב לקחת את אביו לביתו; כתוצאה מכך לקה האב בזיהום קשה, שמקורו בחידק אלים של בית החולים, ולמרות הטיפול - נפטר . הרי לכם מקרה שבו, לו היו הרופאים עוברים על החוק ומחדירים את הצינורית ללא הסכמה, או שהחוק לא היה קיים ולא היה מחייבם לעשות כן, היה האדון הנ"ל חי עמנו (אולי). אינני אומר שהרופאים היו צריכים לעשות זאת, אלא רק מדגים עד כמה הביורקרטיה והסרבול עשויים להיות לרעת החולה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א) האם תת-התזונה הקיצונית היא שאפשרה את הזיהום? אם ברור שבמצבו זיהומים אופורטוניסטיים כאלה הם סכנת מוות, אזי החוק מאפשר את ההזנה, לא? ב) אבל נניח שלא מדובר בסכנת מוות. אם היה לך אותו עולם מושלם שאתה מתאר (ללא חוק וכו'), והיית מנקב את קיבתו לטובת העניין, והחולה היה נפטר מזיהום אופורטוניסטי _אחר_ (כזה שקיבל ממך "דלת כניסה" מיוחדת בדופן הקיבה), איך היית עומד מול הבן שלו? ג) אם בית החולים מסור ונאמן ורק טובת החולה בראש מעייניו, מדוע לא פעל הוא בעצמו להשיג אפוטרופסות על הזקן? אם אתה רואה שהבן מזניח אותו הזנחה פושעת, האם זו לא חובת המערכת לפעול? נניח, כדי להקשות, שזה קרה בעיצומו של יום הכיפורים. טלפון ליועץ המשפטי של בית-החולים (5 דקות), טלפון ממנו לשופט התורן (10 דקות), כולם מתייצבים ליד המיטה (45 דקות), דיון במקום (1-30 דקות) + צו אפוטרופסות, המעניק לרופאים את השליטה על גוף החולה. ביצוע בצו והצלת החולה: פחות מדקה. אני לא ממציא המצאות. הדברים נעשו בעבר. (הפניות אצלי אם תרצה) ד) אם ג' נכון.... האם אין בפעולות שנקט בית-החולים, שעיקרן ישיבה באפס מעשה תוך דעיכת החולה לנגד עיניו, משום רשלנות רפואית? ה) אם ד' נכון, מגיע לי איזה 15% שכר-טרחה על ההודעה הזו. מקבל את כל כרטיסי האשראי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. מה שאיפשר את הזיהום הוא השהות הממושכת של החולה בבית החולים. תת התזונה בוודאי שלא הוסיפה בריאות לתהליך. החוק מאפשר מצב של טיפול כפוי במצבי סכנת מוות מיידית. לא במצבים שבהם קיימת סכנה פוטנציאלית ששיעורה אינו ידוע במדוייק להתפתחות זיהום קטלני. עבור החולה המתואר לא ניתן להצביע על נקודת הזמן שבה נעשה מצבו בלתי הפיך, למרות שנקודה זו ודאי קיימת. ב. כיצד היה הרופא חש אם החולה היה נפטר כתוצאה מסיבוך של ההליך ולא כתוצאה מסיבוך של המחלה - ובכן, אינני יודע כיצד ד"ר דריהר היה מרגיש, אך ההצדקה לביצוע ההליך היא הנתונים שהיו קיימים לפני ביצועו. חולים נפטרים כתוצאה מטיפול, אך עדיין ניתן להצדיק את הטיפול. אנחנו רופאים, לא נביאים ולא קוסמים. אם הסיכוי של אדם למות ללא טיפול הוא גבוה, ועם הטיפול נמוך, קיימת הצדקה משפטית לטיפול גם אם בסופו של דבר אנו מצטערים עליו בדיעבד. ג. ההליך שאתה מתאר הוא פיקציה מוחלטת, לדעתי. אמרת שיש לך הפניות. אני ממתין בשקיקה. ד. אם ג' נכון - בינתיים ג' לא נכון. ד. %15 מ-0. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א) כן, אני הנחתי כך. אני בכלל מטיל ספק בקשר בין מניעת ההזנה לזיהום, אין לי מושג למה החולה היה שם בבית-החולים, האם היה זה הסירוב לאכול או עניינים נוספים. אני לא חושב שהקייס תואר בהודעה באופן מלא. בכל מקרה, מעצם שהעובדה שהפרוצדורה שנשקלה היתה הזנה דרך דופן הקיבה (ולא הזנה פחות חודרנית/מסוכנת) קל להניח שחומרת המצב הרפואי היתה ברורה לכל, כך שאולי כן היתה סכנת חיים. אני לא באמת רוצה להיכנס לזה, כי זו בעיקרה שאלה עובדתית. ב) ברוב המקרים, ברוב המוחלט, הליך קבלת ההסכמה לא משנה את התוצאה האופרטיבית. נדיר מאוד שחולה מסרב לקבל את המלצת הרופא, ובוחר באופציה שהרופא הגדיר בעדיפות שניה. ועדיין התפיסה שלנו היא שהחולה חייב לקחת את האחריות הזו, ולא לתת לרופא לשחק אלוהים בגורלו של אדם אחר. הדיון בעמדה הזו הוא מאוד מורכב, אבל כשיש פרוצדורה מסוכנת (לדחוף צינור לבטן) ויש סכנה באי-ביצועה (כמובן, גדולה יותר), אתה נדרש לתת על כך דין וחשבון לחולה או למשפחתו, כי ההחלטה על כך, למרות שהיא, כאמור, טריוויאלית, עדיין צריכה להתקבל על ידי הבנאדם שיחיה (או ימות) עם תוצאותיה. ג) הפניות לבקשתך: (1) חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מאפשר לכל אדם לקבל אפוטרופסות על גופו או רכושו של אדם אחר. אפוטרופסות איננה מוגבלת לבני-משפחה, אם כי, מובן ששופט לא ייתן אפוטרופסות לזר במצב שבו בני המשפחה מוכנים וכשירים לשמש אפוטרופסים. (2) אשר לקיומו של הליך של התערבות שיפוטית, אני מפנה אותך לפס"ד מפורסם (הנלמד גם לפעמים במסגרת לימודי הרפואה בימינו), ערעור פלילי 529/85 קורטאם, פ"ד מ(3) 673. באותו מקרה, בלע אדם שקית שהכילה חומר החשוד כהרואין (או סם אחר?), וזאת כדי להסתירו משוטרים שביצעו בו חיפוש. המשטרה מ-א-ו-ד רצתה את השקית ותכולתה, מה שמאוד לא מצא חן בעיני מר קורטאם (הבולע). הרופאים הודיעו שאם השקית לא תוצא, מיצי הקיבה ימסו אותה, הוא יספוג מנת-יתר קטלנית, ושלום על קורטאם. לכן הם המליצו לקורטאם בחמימות על פתיחת הבטן ושליפת השקית. למרבה הצער, דבר זה היה מביא את השקית לידי המשטרה, ואת קורטאם לבילוי מפוקפק בכלא דמון. כתוצאה, מר קורטאם, בשקלו זה מול זה האם הוא רוצה לבלות את שנות חייו הנותרות בכלא או בקבר, בחר באחרון, וסירב לניתוח. אצה-רצה משטרת ישראל אל שופט השלום הקרוב למקום מגוריה, (וזה החלק הרלוונטי), וחיש קל קיבלה ממנו צו המורה לנתח את מר קורטאם בניגוד להסכמתו. בזמן שלקח לכם, קוראים יקרים, לקרוא את כל הסיפור הזה, קורטאם כבר היה מופרד מרכושו השקיתי, וחייו ניצלו. (3) לוחות הזמנים שציינתי - בנוסף ללו"ז המקוצר של קורטאם, לעיל, בשורת מקרים של המתות חסד, נדרשה קבלת החלטות משפטיות בזמן אמת, לפי מצב הדרדרותו של החולה. במקרים אלה התייצב פעמים רבות השופט טלגם ליד מיטות חולים בתל-אביב, בזמן אמת. הדברים פורסמו בעיתונות. עוד לעניין לוחות הזמנים: בתי המשפט ערוכים לטפל בעניינים כאלה בכל שעה, ובכל לוח זמנים. גם ביום כיפור יש בכל בית משפט שופט תורן (גם בבית המשפט העליון), מחלקות בפרקליטות משאירות כוננים (למשל מחלקת הבג"צים), ועוד ועוד. כאמור, אין שום מניעה לעמוד בלוחות הזמנים הנ"ל. ה. לפי דעתי בגלל שיזמת הליך של ערעור, אז כבר יותר מ-%15, אבל אני ממש לא בקיא, אני אצטרך לבדוק בתעריפון. אשר ל-0, המממ, ניפגש בבית המשפט.... :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו לוחות זמנים: בקרוב השופטת התורנית בכלל לא תצטרך לצאת מהבית, מכיוון שמתקינים לכל השופטים מערכות video-conferencing כדי לטפל "בהתערבות מהירה" במקרים דחופים כגון אלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, החולה היה מאושפז אך ורק לצורך הזנה, משום ש(כפי שנאמר כבר) בנו ס-ר--ב לקחתו לביתו. הבן לא התנער מהרצון להיות אפוטרופוס, מה שהיה מאפשר לנו לפנות לביהמ"ש כדי למנות לו אפוטרופוס מטעם המדינה, אלא פתח בהליכים תוך ספקות והאשמות ובקצב צב (משפחה אחרת בה טיפלתי באותו שבוע מינתה אפוטרופוס לחולה תוך יממה) לא היה מצב מסכן-חיים מיידי המאפשר ביצוע הפעולה תוך החתמת 3 רופאים על הנעשה, ולא ישבנו בחיבוק ידיים וראינו כיצד החולה דועך. מצבו בעת שהגיע למחלקה (מבחינה תזונתית) היה אנוש, ודמה למצבם של ניצולי השואה ביציאה מהמחנות. (השאלה כיצד הניחה המערכת בחוץ לדברים להדרדר לידי כך היא שאלה נפרדת.) מובן שכאשר אובחן הזיהום הוחל מיד בטיפול אנטיביוטי , אך לצערנו קיימים בבתי החולים חיידקים העמידים לטיפול ה*רגיל*. נקודה נוספת - החדרת צינורית הזנה לקיבה דרך דופן הבטן היא פעולה פשוטה יחסית, בעלת דרגת סיכון נמוכה וודאי עדיפה לאורך זמן על הזנה דרך "זונדה" (צינור המוכנס דרך האף , הלוע והושט אל הקיבה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העובדות הנוספות לא משנות עובדת יסוד אחת: בהודעה המקורית טענת שהחולה מת בגלל קיומו של חוק זכויות החולה. טענת שלולא החוק היית מזין אותו נגד רצונו והוא היה ניצל. גם לפי התיאור הנוסף שלך, תשובתי נשארת אחת: לו רצית להאכיל אותו, ולא לסמוך על הפעולות של בן משפחתו, היית משיג אישור לכך תוך שעות ספורות מבית-המשפט. לא חוק זכויות החולה היה עומד בדרכך, ולא הבן. ההליך של הבן, בכל מקרה, לא מונע נקיטת הליך מצד בית-החולים. ועכשיו אפשר להתווכח על האם היה מותר לסמוך על הבן שלו, או שהיתה מוטלת חובת לפעול במקביל לו, משום שתפקודו היה לקוי. אם היה מותר להסתפק בכך, אז סבבה; אם לא (מה שיותר סביר בעיני) אזי זו רשלנות. אבל חוק זכויות החולה ודרישת ההסכמה ודאי-גם-ודאי שלא מנעו אפשרות טיפול, גם כשהבן "זייף". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |