 |
אין ספק שבמצב רגיל, אדם שלא רוצה לדעת, לא חייב לדעת. מותר להצביע בלי לראות תעמולה, מותר לקנות שוקו בלי לקרוא את האריזה, או לעשן ציגרטה בלי להתבונן באזהרה.
אבל חולה אינו בתנאים הרגילים. הוא נמצא במצב מורכב מאוד, שבו הנטייה שלו להתפרק מקבלת אחריות, בעיקר עקב תלות גופנית ורגשית במטפל, מתחברת לנטייה האינטואיטיבית של רופאים להשליט את שיקול דעתם. התוצאה היא שלשני הצדדים יש נטייה לברוח מהטלת האחריות על החולה. במצב זה יש כשל, המביא לבריחה מתוצאה שאנחנו בדרך-כלל רואים אותה כרצויה – לקיחת אחריות של אדם על חייו. זה הגיוני שבמצב ספציפי כזה, החוק יטיל "משקל נגד" שימריץ את הרופאים להטות את המצב, ככל שניתן, לאחריות אישית/משפחתית. חולה שלא רוצה לדעת, קיימת מן הסתם חובה של הרופאים לעשות הכל כדי להסביר "באופן סביר" (=פתח האיזון של החוק) , לחולה או למשפחתו. אני לא ממקד את הדיון במקרים הקיצוניים. אני לא חושב שזה מה שעושה החוק; הוא מכיל רעיונות כמו "הסתכנות מרצון", כך שחולה שמסכים לביצוע פעולה אבל באופן מודע מחליט לא להיות מודע, מן הסתם לא יוכל לבוא בטענות אל רופאיו. החוק לא מתיימר לעשות לכל המצבים האנושיים האפשריים רדוקציה לכללים נוקשים. אבל את משקל הנגד הזה חייבים להטיל, וחייבים להטיל אותו על הרופא.
הטפסים הם חסרי משמעות. חתימה בנסיבות כאלה היא ללא משמעות, אם לא מתלווה אליה מאמץ רפואי אמיתי לחבר את החולה אל המידע הרלוונטי. (אגב, זוהי גרסה קיצונית של היחס המשפטי לכל חתימה על "טופס", שהיא תמיד חשדנית.) טופס שאומר "ויתרתי על זכותי לדעת" הוא חסר משמעות אם לא נעשה נסיון אמיתי להסביר. אין מנוס מלהטיל את האחריות להסביר על הרופא – אחרי הכל, הרופא לא נמצא שם כאינסטלטור, אלא הוא אחראי לטפל בבנאדם, והוא המשענת של האדם החולה. כמו שלא ניתן לרופא לשחק אלוהים ולהחליט בעצמו, לא ניתן לו לשחק טכנאי ולהתפרק מאחריות לנסות לטפל גם במצבו הנפשי של החולה והסובבים אותו. בסופו של דבר המוקד הוא אצלו – אם הוא לא יעשה את המאמץ, רווחת החולה תיפגע.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש