בתשובה לש''ק ריש, 19/10/00 12:02
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ובכן, החולה היה מאושפז אך ורק לצורך הזנה, משום ש(כפי שנאמר כבר) בנו ס-ר--ב לקחתו לביתו. הבן לא התנער מהרצון להיות אפוטרופוס, מה שהיה מאפשר לנו לפנות לביהמ"ש כדי למנות לו אפוטרופוס מטעם המדינה, אלא פתח בהליכים תוך ספקות והאשמות ובקצב צב (משפחה אחרת בה טיפלתי באותו שבוע מינתה אפוטרופוס לחולה תוך יממה) לא היה מצב מסכן-חיים מיידי המאפשר ביצוע הפעולה תוך החתמת 3 רופאים על הנעשה, ולא ישבנו בחיבוק ידיים וראינו כיצד החולה דועך. מצבו בעת שהגיע למחלקה (מבחינה תזונתית) היה אנוש, ודמה למצבם של ניצולי השואה ביציאה מהמחנות. (השאלה כיצד הניחה המערכת בחוץ לדברים להדרדר לידי כך היא שאלה נפרדת.) מובן שכאשר אובחן הזיהום הוחל מיד בטיפול אנטיביוטי , אך לצערנו קיימים בבתי החולים חיידקים העמידים לטיפול ה*רגיל*. נקודה נוספת - החדרת צינורית הזנה לקיבה דרך דופן הבטן היא פעולה פשוטה יחסית, בעלת דרגת סיכון נמוכה וודאי עדיפה לאורך זמן על הזנה דרך "זונדה" (צינור המוכנס דרך האף , הלוע והושט אל הקיבה). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
העובדות הנוספות לא משנות עובדת יסוד אחת: בהודעה המקורית טענת שהחולה מת בגלל קיומו של חוק זכויות החולה. טענת שלולא החוק היית מזין אותו נגד רצונו והוא היה ניצל. גם לפי התיאור הנוסף שלך, תשובתי נשארת אחת: לו רצית להאכיל אותו, ולא לסמוך על הפעולות של בן משפחתו, היית משיג אישור לכך תוך שעות ספורות מבית-המשפט. לא חוק זכויות החולה היה עומד בדרכך, ולא הבן. ההליך של הבן, בכל מקרה, לא מונע נקיטת הליך מצד בית-החולים. ועכשיו אפשר להתווכח על האם היה מותר לסמוך על הבן שלו, או שהיתה מוטלת חובת לפעול במקביל לו, משום שתפקודו היה לקוי. אם היה מותר להסתפק בכך, אז סבבה; אם לא (מה שיותר סביר בעיני) אזי זו רשלנות. אבל חוק זכויות החולה ודרישת ההסכמה ודאי-גם-ודאי שלא מנעו אפשרות טיפול, גם כשהבן "זייף". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |