בתשובה לדב אנשלוביץ, 13/09/00 21:47
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני אעשה לך את החיים קלים יותר. גם ללא שלום, אני סבור כי עלינו לפרק את ההתנחלויות ולהתייצב על גבולות 67 "חד-צדדית". כמובן שאפשרות זו מועדפת עלי הרבה פחות מאשר הסכם בשיתוף פעולה עם הפלשתינאים (אשר מן הסתם, לא יכלול בהכרח פרוק של כל ההתנחלויות). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בדבריך הראשונים שאלת אותי "מי שמך לשופט ?" והייתה זאת שאלה מוזרה משום שכל מהותך, כל העמדות שאתה מייצג מקורן בהסתכלות מתנשאת מעמדת שופט. אצלי המצב בדיוק הפוך. בסכסוך היהודי ערבי אני לא רואה עצמי שופט. אני רואה עצמי צד בסכסוך, מנסה להגדיר את רצונותיי, ומחפש את הדרכים היעילות ביותר לממשם. ייתכן ולא הבנת את דבריי. בהשוותי בין מלחמת ששת הימים ומלחמת השחרור התכוונתי דווקא לתקוף את עמדת השיפוט. לא בכדי שאלתי אותך מה עמדתך לגבי הגבולות הסופיים, ולא התפלאתי לשמוע את תשובתך: גבולות 67 . צוות השופטים הנכבד (השמאל) החליט שאלה הגבולות הצודקים. יש פסק דין. העסק סגור. אני ניסיתי להראות שנימוקי בית המשפט הנכבד מאד רופפים, ודווקא מתוך עמדה של חיפוש הצדק, האחיזה בנהרייה שבית המשפט הנכבד חושב שאין עמה כל בעיה והאחיזה בסבסטיה שבשומרון שוות מבחינה מוסרית. לכן, שלושת האפשרויות: אחיזה בשני המקומות, מסירת שני המקומות או אחיזה באחד מהם שווים ואין הכרעה ברורה (כשמסתכלים מכסא השיפוט) מי הנכונה. אצל הערבים אין עמדות שיפוט. בניגוד לנו, שתמיד הסתפקנו במה שבידנו, הם תבעו תמיד את הכל. כך היה עם פרוץ מלחמת השחרור, כך היה אחריה, כך היה אחרי מלחמת ששת הימים וכך המצב עד היום. אין שום סימן לכרסום או שינוי בעמדתם, והדרך הכי צודקת שאנו יכולים להציג היא להציג עמדה נגדית דומה, או להגיע להסכם פשרה שבו הם יוותרו על כל תביעותיהם מעבר למה שיקבלו בו. אין אנו השופטים, והצד השני לא יקבל ממילא את פסק הדין שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעת פסגת קמפ דויד, כאשר הוצעו לערפאת ההצעות לחלק את ירושלים לקבל את הבקעה ואת צפון השומרון שעד כה נחשבו כשטחים שהיו אמורים להישאר בידנו, והוא סרב להצעות האלה אבל לא אמר למה כן יסכים, שודרו ברדיו פלשתין דברים של דרשן מסגד אל אקצא, יוסוף אבו סנינה , מינוי של הרשות הפלשתינית, שבהם הובהר למה כן יסכימו. להלן תרגום של חלק מהדברים: "אין הבדל בין חיפה לשכם, בין לוד לרמאללה, בין ירושלים לנצרת בין עזה לאשקלון. אדמת פלשתין שייכת למוסלמים ולאיש אין זכות לוותר עליה. . . אסור לאיש ערבי פלשתיני מוסלמי לוותר על גרגר אדמה אחד . . . ובטלוויזיה הפלשתינית מופיעים גם אזרחים ישראליים ומעניין לדעת את עמדותיהם. השבוע אמר שם חבר כנסת ישראל עבד אל מלכ דהמשה בתארו את המו"מ בין ישראל והפלשתינים: "מוגזם לדבר על שלום. אנו מדברים על 'הונדה'." 'הונדה' הוא מושג שבו מרבה להשתמש גם אחמד יאסין ראש החמס. מדובר בהפסקת אש לזמן מוגבל אך לא לפיוס, כמו שעשה מוחמד עם היהודים בני שבט הכורייש, ואחר כך חיסל אותם. כאמור, כל הציטטות האלה אינן מעידן קודם. מדובר בימים האחרונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תקרא היטב, תבחין כי דיברתי על התייצבות על גבולות 67 כאופציה "חד-צדדית". באם אין פרטנר, זה מה שלדעתי עלינו לעשות. מועדפת עלי בהרבה האופציה של הסדר מוסכם - אשר בו גם אני אינני מייחס חשיבות רבה לגבולות 67 (מעבר אולי לחשיבות פרקטית מסוימת של חלקים מהגבול, מטעמים דמוגרפיים גרידא). הבעיה היא הסדרת חייהם של תשעה מליון בני אדם בחבל הארץ הזה, לא למי יש שטר בעלות על בית מלפני 100 שנה. אינני רואה שום ערך לכשעצמו בעקירת אנשים מבתיהם, ואינני רואה בפרוק התנחלויות ערך לכשעצמו. אני רואה בעיה, למשל, בכך שההתנחלויות מקבלות כ 80% ממי השתיה ואת הרוב המכריע של עתודות הקרקע באזור, ללא שום הצדקה מלבד העובדה שבהתנחלויות חיים יהודים ומסביבן חיים ערבים. אני רואה בעיה בכך שיהודי מהתנחלות כפוף לחוק המעצרים, ואילו פלשתינאי החי מאה מטר ממנו כפוף לצווים של משטר צבאי. אני רואה בעיה בכך שהיהודי יכול להשפיע על חייו בצורת בחירת השלטון השולט עליו, ואילו על הפלשתינאי החי לידו השלטון כפוי, ללא כל אפשרות השפעה. אם ניתן יהיה להגיע לחיים על בסיס שוויון, אין שום משמעות לגבולות 67. הבעיה היא כמובן, שמעט מאוד אנשים בישראל, "שמאלנים" או לא, מוכנים לחיים של שוויון עם שכנינו. לגבי השיפוט, הרי שכנראה לא הסברתי את כוונתי היטב. כמובן שכולנו שופטים כל דבר ללא הפסק. החיים הינם שיפוט, העצמיות היא שיפוט, המודעות היא השיפוט. זה לא עניין של "זכות", זו עובדה. בדברי כיוונתי לאוסף של בני אדם המכוננים משטר מדיני, ולראיה שלי את המדינה כמכשיר, ולא כערך בפני עצמו. אם המדינה היא פשוט אוסף אזרחיה, ברור שלפי הגדרה זו אין לאף אחד את "הזכות" להגדיר מי הוא אזרח "טוב" למדינה ומי "רע", מי רצוי, ומי איננו רצוי. ניתן לדבר על מי רצוי או לא רצוי לקבוצת אנשים אחרת, אבל "המדינה" היא איננה ישות בפני עצמה, אלא פשוט סך כל האזרחים המרכיבים אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי להתווכח אתך. אתה לא עונה בדיוק על מה שאני כותב אלא מוליך את הדיון לכל מיני צדדים ומתפזר . כאשר אני עונה אני מנסה לסכם לעצמי קודם מה בעצם רוצים ממני, ואתך איני מצליח לעשות זאת. לכן לא אמשיך את הויכוח, אלא אגיב רק על הטענות בדבר מי השתייה ועתודות הקרקע. איני יודע מניין אתה לוקח את הנתונים. לגבי המיים. איני יודע בדיוק גם מה פרוש המושג "מי שתייה". האנשים מקבלים מיים ומחליטים בעצמם באיזו דרך להשתמש בהם, לשתייה לרחצה או להשקייה חקלאית. לא ידוע לי שלמתנחלים מוקצבות יותר עתודות מיים. הכתבות בתיקשורת האלקטרונית שלכם שבה רואים דשאים מושקים בהתנחלויות וברזים יבשים בערים הערביות אינן מוכיחות שום דבר. לגבי הקרקע. ההצעות האחרונות של ברק בקמפ דויד מדברות על 95 אחוזים מיהודה ושומרון. אם זה יתממש הרשות עצמה תחליט מה לעשות עם הקרקע הזאת. הטענה הזאת נראית לי מופרכת על פניה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלו, מה זה "התקשורת שלכם"? מי בדיוק מונע מאנשים עם דעות "לא משלנו" להיות חלק מהתקשורת? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |