|
אם תקרא היטב, תבחין כי דיברתי על התייצבות על גבולות 67 כאופציה "חד-צדדית". באם אין פרטנר, זה מה שלדעתי עלינו לעשות. מועדפת עלי בהרבה האופציה של הסדר מוסכם - אשר בו גם אני אינני מייחס חשיבות רבה לגבולות 67 (מעבר אולי לחשיבות פרקטית מסוימת של חלקים מהגבול, מטעמים דמוגרפיים גרידא). הבעיה היא הסדרת חייהם של תשעה מליון בני אדם בחבל הארץ הזה, לא למי יש שטר בעלות על בית מלפני 100 שנה. אינני רואה שום ערך לכשעצמו בעקירת אנשים מבתיהם, ואינני רואה בפרוק התנחלויות ערך לכשעצמו. אני רואה בעיה, למשל, בכך שההתנחלויות מקבלות כ 80% ממי השתיה ואת הרוב המכריע של עתודות הקרקע באזור, ללא שום הצדקה מלבד העובדה שבהתנחלויות חיים יהודים ומסביבן חיים ערבים. אני רואה בעיה בכך שיהודי מהתנחלות כפוף לחוק המעצרים, ואילו פלשתינאי החי מאה מטר ממנו כפוף לצווים של משטר צבאי. אני רואה בעיה בכך שהיהודי יכול להשפיע על חייו בצורת בחירת השלטון השולט עליו, ואילו על הפלשתינאי החי לידו השלטון כפוי, ללא כל אפשרות השפעה. אם ניתן יהיה להגיע לחיים על בסיס שוויון, אין שום משמעות לגבולות 67. הבעיה היא כמובן, שמעט מאוד אנשים בישראל, "שמאלנים" או לא, מוכנים לחיים של שוויון עם שכנינו.
לגבי השיפוט, הרי שכנראה לא הסברתי את כוונתי היטב. כמובן שכולנו שופטים כל דבר ללא הפסק. החיים הינם שיפוט, העצמיות היא שיפוט, המודעות היא השיפוט. זה לא עניין של "זכות", זו עובדה. בדברי כיוונתי לאוסף של בני אדם המכוננים משטר מדיני, ולראיה שלי את המדינה כמכשיר, ולא כערך בפני עצמו. אם המדינה היא פשוט אוסף אזרחיה, ברור שלפי הגדרה זו אין לאף אחד את "הזכות" להגדיר מי הוא אזרח "טוב" למדינה ומי "רע", מי רצוי, ומי איננו רצוי. ניתן לדבר על מי רצוי או לא רצוי לקבוצת אנשים אחרת, אבל "המדינה" היא איננה ישות בפני עצמה, אלא פשוט סך כל האזרחים המרכיבים אותה.
|
|