 |
|
 |
||
|
||||
 |
היי רון, דומני שאני המלצתי לך לקרוא את "הכלה המשחררת" וצר לי שלא נהנית מהרומן, אך איני מסכים לרוב דברי הבקורת שלך עליו, למעט נקודות בודדות, ובהן הטענה שהרומן שופע הומור; אמנם יש רגעים משעשעים, אך לא בכך מצטיין הרומן הזה. אני סבור שליהושע יש הנשימה הדרושה. ההתפעלות שלי מן הרומן היתה בעיקר מכך שכל רבדיו כן משלימים זה את זה, ונושאים בלתי קשורים כביכול כן נקשרים בו למסכת אחת גם אם לעיתים, פה ושם, התפרים יכולים לבלוט לעין מיומנת. מובן מאליו שלא אוכל להתייחס לכל הנקודות הרבות שהעלית ואסתפק בנגיעה בטענתך הבאה: "יהושע לא הסתפק בפיתוח רעיונותיו הספרותיים, אלא ניסה לבנות אמירה כוללת וחובקת עולם. הקורא אמור לצלוח התקפות ארוכות ומפורטות כנגד המזרחן הפלסטיני אדוארד סעיד, פוסט-מודרניזם, פוסט-ציונות, משוררים ישראליים בעלי נטיה מופרזת לארוטיקה ומשוררים פלסטינים ידועים החיים ברווחת הגלות. לא ברור מהי תרומת הסטיות הללו לעלילת הרומן או לרעיון המרכזי שלו." כשקראתי את הרומן לא חשבתי לרגע שכל התיאורים הנוגעים למחקר ההיסטורי שמנהל המזרחן ריבלין, גיבור הרומן, וכל הסיפורים והשירים הערביים הן סטיות מעלילת הרומן כי אם להפך: כל אלה הם כמעט מרכז הכובד העיקרי שלו, או ליתר דיוק מרכז הכובד השני שלו, שכן לרומן הזה לפחות שני מרכזי כובד שווים בחשיבותם. כשאני מחפש אנלוגיה לעניין זה אני יכול לחשוב על "מלחמה ושלום של טולסטוי" - כשקראתי את הספר בנעוריי עניינו אותי הרהוריו ההיסטורים של טולסטוי באמצעות דמותו של המצביא הרוסי קוטוזוב לא פחות (ואולי יותר) מאשר היחסים הרומנטיים בין נטשה לפייר. לאורך כל הרומן מנהל ריבלין שתי חקירות מקבילות: האחת, השאלה מדוע נישואי בנו לבת בעל הפנסיון הירושלמי עלו על שרטון, מה היה השרטון הזה? החקירה הזו היא העלילה "הרישמית" של הרומן, אם ניתן להתבטא כך, (ואני יכול להסכים שיש בה חולשות אחדות ומומנטים מלאכותיים אחדים). אם תופסים עלילה זו כמרכז הכובד האחד והיחידי של הרומן, שאמור להחזיק את כל יתר מרכיביו, אין ספק שהכול עלול לקרוס - העלילה הזו היא שלד מצומק מכדי להחזיק את כל כובד משקלו של הרומן. אולם, כאמור, לרומן מרכז כובד שני, חקירה שניה, השאלה שעוסק בה ריבלין ההיסטוריון. החקירה מדוע הפכה המהפכה האלג'ירית אחרי השחרור מהקולוניאליזם הצרפתי לרצחנית כל כך. החקירה הזו היא שמביאה את ריבלין לקטעי הספרות והשירה הערביים, העבודה על הקטעים מקשרת אותו לסמאהר, הסטודנטית הערביה שלו, ולבני משפחתה, והחקירה הזו הפותחת לנו הרבה צוהרים אל דמויות מרתקות ומצבים ייחודיים ברשות הפלסטינית. האופן שבו יהושע מצליב את שתי החקירות הוא לטעמי מלאכת מחשבת. ורק עוד אוסיף שקטעי הספרות והשירה הערבית שמביא יהושע ברומן הם פשוט נפלאים כשלעצמם אך יש להם תפקיד נוסף: עצם נוכחותם מעשירה את הדמויות הפלסטיניות ומעמיקה את דמות החברה הפלסטינית שמתאר יהושע ברומן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון, אני מקווה שלמרות חוסר התפעלותי מהספר הזה, לא תפסיק להמליץ לי על ספרים. בכל זאת, לא היתה זו קריאה לבטלה כי מסתבר שהייתי צריך לקרוא את הספר במסגרת המטלות של חוג הקריאה בו אני משתתף. כפי שכתבתי במאמר, נראה לי שיהושוע ניסה לקדם בספר תזה מטא-פוליטית תוך נסיון נואש לאמר משהו עמוק וחכם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. יותר מזה, לדעתי הוא ניסה למצוא את הפתרון הקוסמוגני בה' הידיעה לקונפליקט, אולי בתקווה לחשוף סוף סוף את מהותו הקמאית-פילוסופית-פואטית של הסכסוך (או לפחות לגלות אספקט זה אוט אחר שלו). לצורך קידום סדר היום הלא כל כך סמוי שלו, יהושוע אכן משתמש באותן שתי הרגליים שתארת, אבל התפרים שלו הם כל כך גסים, התיבלון שלו כולל יותר מדי תבלינים במינון יתר וכל התבשיל סובל בסופו של דבר מחוסר עידון. במקום להביא לנו קסם קיבלנו כישוף. בתגובה אחרת לגמרי כתב אחד בשם יו לטלה בר, שההבדל בין סופר מצויין לטוב הוא שהמסרים אינם מורגשים ברומן המצויין ואילו ברומן הטוב (או הגרוע) המסר הוא הספר. אני חושב שההגדרה הזו עולה בקנה אחד עם מה שכתבתי בביקורת (ראה פסקא אחת לפני הסוף). אם יצא לך לקרוא את יוסל בירשטיין, תוכל וודאי למה אני מתכוון כשכתבתי שיהושוע האחרון חסר עידון. (אני לא מתכוון לצמצום) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |