בתשובה לטלי, 17/09/02 13:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ישנה בעייתיות מסוימת להתדיין באופן מנומס עם מי שבחר בהרג ובגרימת סבל בתור קריירה. ובאשר לכבוד כלפי הכותבים פה: הרי מה שכואב לי נחשב בעיני ניצה לתשפוכת ריגשית, ואני בטוחה שזה לא נאמר מתוך כבוד אליי. אלא אם כן ניצה תפליג עכשיו בשבחי התשפוכת באשר היא. אני מוכנה לוותר על כבודי ולתאר מה אני מרגישה בנושא. הציווי לרדות בכל החי הוא טיעון שניצה השתמשה בו כמתן לגטימציה מהתורה לעשות לבעלי חיים כל מה שמשרת את האדם, את צריכה לפנות אליה אם את רוצה הסברים נוספים. אני רק המחשתי איך הרדייה הזו נעשית כיום בפועל בצורה גורפת וממוסדת תוך הפרה בוטה של ציווי אחר שגם הוא מהתורה, מניעת צער מבעלי חיים. "ורחמיו בכל מעשיו, את מקשיבה?" לא לי, ריבונו של עולם, לתורה.(את זה אני אומרת ממש בלחש, שלא תתעצבני.) אני לא לוקחת תרופות, אם אצטרך לתרופה כלשהיא ברור לי שעברה ניסויים בבעלי חיים. אם הדבר לא היה מחוייב בחוק והיה פס יצור של תרופות שלא נוסו על בעלי חיים אלא רק על בני אדם - הייתי בוחרת בו, אולי גם את. זורה חול בעיניים? אם חול היה מרפא אותי לא הייתי עכשיו כותבת פה, פותחת פצעים שלא יכולים להגליד ונותנת למוגלה לצאת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עובדי מעבדות המחקר לא בחרו בהרג ובגרימת סבל בתור קריירה. חלקם בחרו בתור קריירה בסיכוי לעזור לבני אדם ולמנוע סבל. רובם יש להניח לא נהנים מגרימת סבל, ובאופן מסודר נעשים מאמצים למנוע סבל מיותר מחיות. אין צורך לדעתי (לא מצידך, לא מצד ניצה) להכניס את אלוהים לויכוח. בייחוד שבשני המקרים נראה שהשימוש בבמקורות הוא לא אחראי ולא מדויק. אשרייך שאינך צריכה תרופות. עדיין, את מודעת לכך שכל תרופה שקיימת כיום נבדקה על בעלי חיים, ואם חלילה תזדקקי לתרופה אני מקווה שתבחרי נכון ותקחי אותה. האם הייתי בוחרת בתרופה שלא נוסתה על חיות אלא רק על בני אדם? בפועל כל התרופות שאנחנו לוקחים נוסו על חיות ואז על בני אדם. חיות עברו את הניסוי ראשון ובמידה שהתרופה נמצאה רעילה - היא מעולם לא הגיעה לניסוי על בני אדם. האם היית מוותרת על השלב הזה? האם היית עורכת ניסיונות ראשונים בחי בבני אדם? מי בני האדם שהיו צריכים לדעתך להתנדב לניסויים כאלה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה רע לבנאדם בלבחור בתרופה שלא נוסתה על חיות אלא רק על בני אדם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רע למשתמש. לא טוב לבני האדם שעליהם נוסתה התרופה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה להשתמש בתרופות שאינן קיימות, זה מה שטלי טוענת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כבר נכתב בדיונים הקודמים, אבל בכל זאת: יש תרופה די מפורסמת שנבדקה בעיקר על בני-אדם ולא על בעלי-חיים אחרים. קוראים לה אספירין, והיא שוחררה לשוק ע"י חברת באייר בשנת 1897. מבדקים בבעלי-חיים עוד לא היו אז חלק משום תקן. אילו באייר היו רוצים לפתח את האספירין היום, התרופה הנפוצה ביותר בעולם היתה מושלכת לפח עוד בשלב המבדקים הפרה-קליניים, משום שהיא גורמת (כך הסתבר בדיעבד) למומים גנטיים בעכברים ולמוות של חתולים מלחץ דם גבוה. את הסיפור הזה אישר לפני מספר חודשים פרופ' רמי רחמימוב ממשרד המדען הראשי של משרד הבריאות בהרצאה שנתן בנושא התועלת העצומה שמביאים ניסויים בבעלי-חיים. פרופ' רחמימוב היה היו"ר הראשון של המועצה הארצית לניסויים בבעלי-חיים, וכמו מחליפיו בתפקיד גם הוא חסיד גדול של השיטה ואינו רואה בה שום בעיות מוסריות ובכלל. עניין האספירין הוא בעיניו תופעה אנקדוטלית חריגה שאינה מעידה על בעיה בשיטה הדורשת בדיקת כל תרופה חדשה קודם כל באלפי בעלי-חיים ורק אח"כ באדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין תרופה *מודרנית* שלא עברה שלב של ניסויים בבע"ח, נדמה לי שאנחנו מסכימים על העובדה הזאת. יש לך איזו סטטיסטיקה על כמות התרופות המזיקות שהיו בשימוש בשנים עברו? אספירין בכמויות היחסיות שגורמות בעיות אצל חתולים ועכברים גורם בעיות גם אצל נשים בהריון (אלה כמויות עצומות), אבל גם אם לא, זאת עדיין אנקדוטה אחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, אין תרופה מודרנית שלא עברה ניסויים בבעלי-חיים. דווקא מסיבה זו, הדרישה שמי שמתנגד לניסויים בבעלי-חיים יימנע משימוש בתרופות היא דרישה דמגוגית. באותו אופן אפשר לדרוש מכל מי שסבור שמדיניות החשמל-חינם-לעובדים של חברת החשמל היא פסולה, שיפסיק להשתמש בחשמל וישב בחושך עד שישנה את דעתו ויכיר תודה לעובדים החרוצים של חברת החשמל שעובדים יום ולילה וכו' וכו'. תלותו האובייקטיבית של האזרח בשירותי מונופול כלשהו לא אמורה להקנות למונופול חסינות כנגד ביקורת. כמויות האספירין הגורמות לבעיות בחתולים ובעכברים (ובנשים בהריון) הן עצומות אולי ביחס למינון המקובל של התרופה, אבל הן הכמויות הרגילות שחתולים ועכברים ובעלי-חיים רבים אחרים מאולצים לבלוע במהלך מבדקי הרעילות של כל תרופה. אם להסתמך על דבריו של פרופ' רחמימוב, גם תופעות שמתגלות בעקבות כמויות עצומות אלה מספיקות כדי לפסול את התרופה בשלבים מאד מוקדמים של הבדיקה. מה זה אומר על האמינות שלה? האם מתן התרופה במינונים קצת פחות עצומים באמת יפגע באמינות זו או אולי יעלה אותה? אני לא יודע. האספירין הוא רק אנקדוטה אחת משום שלמרבית המזל הוא אושר לשימוש מספיק מוקדם, אך אין דרך לדעת מה שיעור ה-false negatives האחרים (דהיינו, תרופות בטוחות וטובות לאדם שנפסלו ונשכחו רק משום שהזיקו לבעלי-חיים ממינים אחרים) כתוצאה מהמדיניות הנוכחית. הטענה הנפוצה לפיה מבדקים בבעלי-חיים מעלים את רמת הבטיחות של תרופות המגיעות למבדקים קליניים היא לכן טובה, חזקה ומבוססת בדיוק כמו הטענה ההפוכה. האחוז הנמוך (כ-5% אם אינני טועה) של תרופות שעוברות את המבדק הקליני מתוך כלל התרופות שעברו בהצלחה את המבדקים בבעלי-חיים, גם הוא אינו מוסיף אמינות רבה למבדקים אלה. ורק למען הסר ספק: גם אם היה מוכח שיש בסיס מדעי אמיתי ומוצק לטענה שמבדקי רעילות בבעלי-חיים מעלים משמעותית את רמת הבטיחות של תרופות המגיעות למבדקים קליניים, זה לא היה משנה את הבעיה האתית הטמונה בעצם ביצועם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרבה המזל, בגלל הידע שיש לנו היום על אספירין ועל המינונים הרעילים שלו, נעשים מאמצים להוריד מינונים או להשתמש בתרופות חליפיות. הרבה יותר נפוץ מהאספירין הוא ה- low dose aspirin.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מסכים איתך בהסתייגות. אני מתנצל אם כבר ענית על השאלה הבאה (למעשה בטח כבר נשאלת וענית עשרות פעמים), אבל איני זוכר אם אתה מאלה שטוענים שאין כל תועלת בניסויים או שאתה מודה בכך שלפחות לפעמים הם מביאים תועלת. במקרה השני נשארת הטענה שהבאת בסוף ההודעה שלך, וממנה נגזר שאתה מוכן לוותר על התועלת הזאת בשם המין האנושי, ולפיכך אולי זאת לא קטנוניות לשאול אם אתה מוכן גם לשאת בתוצאות האישיות של הבחירה הזאת, בדומה להחלטתך להיות צמחוני למרות כל טורפי הבשר שמסביבך. בוא נעשה את זה קונקרטי: ד"ר איקס אליו הגעת לאחר כאבים בחזה מאבחן בעיה קרדיולוגית. הוא מבשר לך שאחרי המאבק המוצלח של התנועה להפסקת הניסויים בבע"ח (אחרי אלפי ההודעות אני חושב שהגיע הזמן למצוא לזה איזה קיצור) הוא יכול להציע טיפול בתרופה נסיונית שלא נבדקה על בע"ח, או לחילופין תרופה שנבדקה על חזירים ונמצאה אפקטיבית ובלתי רעילה. מה אתה בוחר? ושאלת המשך: לא רק שהתרופה ההיא לא נבדקה על חיות, הרופא החביב גם מספר לך שאם לא יימצאו מספיק אנשים שיבחרו בתרופה ההיא, לא יהיה מנוס מלנסות אותה על חיות מעבדה כי בניסויי מבחנה היא נראית מבטיחה אבל האנשים בוחרים בקביעות בתרופה שנוסתה. זה ישנה את ההחלטה שלך? (אשמח לקבל תשובה על השאלות מכל המתנגדים לניסויים). 2. כמובן אתה צודק גם בכך שייתכן שניסויי רעילות על בע"ח פסלו תרופות שהיו יכולות להועיל לבני אדם. אני משער שהחוקרים ערים לאפשרות הזאת ומצמצמים אותה ע"י ניסויים על חיות שונות, אבל היא ללא ספק לא נעלמת לגמרי. אין לי התנגדות שתרופות מסויימות ינוסו גם על אנשים ובתנאי שניסויי הרעילות בחיות אכן *נעשו ותוצאותיהם הובאו לידיעת אותם אנשים*. זאת פיסת אינפורמציה חיונית לחולה, שיוכל לקבל פרטים על מידת הרעילות, המינון, הסיבה לכך שהרופא מאמין שעבורו זה יהיה פחות רעיל וכד'. ההחלטה הסופית חייבת להיות - אני מקווה שאנחנו מסכימים - בידי החולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה "האם יש תועלת בניסויים בבעלי-חיים" היא שאלה הרבה יותר מורכבת מאיך שהיא נשמעת. תועלת למי, בדיוק, ואיך מודדים? יש כמה אוכלוסיות שלגביהן התשובה ברורה. לבעלי-החיים שבמעבדות ודאי שאין מהניסויים בהם תועלת. לעומתם, האנשים אשר מתפרנסים מגידול בעלי-חיים עבור מעבדות (או מהינדוס גנטי שלהם או אפילו סתם מייצור כלובים ושאר הציוד הרלוונטי) מפיקים מהניסויים בבעלי-חיים תועלת רבה. כך גם החוקרים אשר בונים לעצמם קריירה שלמה מניסויים שהם מבצעים בבעלי-חיים. לגבי רוב האנשים שאינם קשורים ישירות לתעשיית הניסויים, אם כדי לא להתפזר יתר על המידה נצמצם את השאלה לתחום פיתוח התרופות, תשובה על שאלת התועלת דורשת השוואה בין כל התרופות שנפסלו בשלבים פרה-קליניים וטוב שכך (כלומר תרופות שאילו היו מגיעות למבדקים קליניים היו גורמות נזק אמיתי לנבדקים), מול שני סוגים של כשלונות: false negatives, כלומר תרופות טובות שנפסלו רק משום שהזיקו לבעלי-חיים בשלב הפרה-קליני, ו-false positives, תרופות שעברו את כל המבדקים הפרה-קליניים בהצלחה אך הזיקו לבני-אדם במבדקים הקליניים או לאחר שחרור התרופה לשוק. אני לא חושב שיש מישהו שמסוגל לבצע את ההשוואה הזאת באופן נאות, מה גם שמידע לגבי false negatives אינו זמין כך שאין דרך לדעת מה שיעור התופעה. זה שהחוקרים עושים ניסויים במינים רבים של בעלי-חיים לא משפר את אמינות התהליך אלא אולי דווקא פוגע בה עוד יותר. מה תעשה עם תרופה שנראית בטוחה בכמה מינים אך מסוכנת מאד בכמה מינים אחרים? האם פסילת תרופה כזאת בשלב הפרה-קליני מעלה את אמינות המבדקים או מורידה אותם עוד יותר? יש, אגב, עוד סוג של נזק שאין לי מושג איך להעריך את גדלו, והוא נגרם כאשר הרצון העז לחקור כל דבר באמצעות בעלי-חיים גורם לעיכוב פיתוחן של תרופות לבני-אדם ולבזבוז משאבים עצום. אתה יכול לקרוא על דוגמא למקרה כזה כאן: תגובה 54957 . למרות כל זה, כמו שכתבתי בעבר מספר פעמים, לי אישית אין בעיה עם הטענה הפשטנית שניסויים בבעלי-חיים מביאים תועלת לאנושות. גם הניסויים שביצעו יוזף מנגלה וחבריו בבני-אדם שימשו בסיס למאמרים רבים והרחיבו את מאגר הידע האנושי. למרות זאת המתודות שלהם אינן נהוגות היום בשום מקום, לשמחתי הרבה אך אולי למגינת ליבם של כמה תועלתנים מושבעים. לגבי השאלה שלך, אני חושב שיש בה כמה בעיות ולכן אי אפשר לענות עליה. בשאלה אתה קובע בעצם שהימנעות מניסויים בבעלי-חיים פירושה בהכרח דילוג בלתי אחראי מניסויים "במבחנה" למבדקים קליניים בבני-אדם, ולא היא. כמו כן אתה מעמיד אותי בפני בחירה בין שתי תרופות שהאחת הוכחה כאפקטיבית והשניה לא. באמת למה שמישהו יבחר מיוזמתו לשמש כמודל עבור תרופה מסוימת כאשר קיימת כבר תרופה אפקטיבית לאותה מחלה? זה שבשאלת ההמשך שלך אתה לוקח בעלי-חיים כבני ערובה ומאיים עלי בפגיעה בהם, לא מוסיף לרצינות ולאמינות כל הסיטואציה הזאת. כפרס תנחומים קבל תטל"א: אם היית מציג בפני, כחולה, שתי תרופות נסיוניות, שהאחת מהם הוכחה כבטוחה וכיעילה רק במודלים חייתיים והשניה הוכחה כבטוחה וכיעילה באמצעות מודלים אחרים, על פניו הייתי מעדיף להשתתף בניסוי הקליני של התרופה השניה. יש לכך שתי סיבות: האחת, שיש לי יותר אמון במודלים שעברו ולידציה מדעית אינטנסיבית לפני שנכנסו לשימוש מאשר בכך שאיזה עכבר מבוהל הצליח לייצג את הביולוגיה שלי באופן נאמן למקור, והשניה, שדווקא משום שרוב החוקרים מאמין כמו ניצה וטלי שלממצאים מבעלי-חיים יש תקפות מדעית רבה (גם אם בלתי מוכחת מדעית), ניסוי קליני בתרופה שלא נבדקה במודלים חייתיים צפוי להתבצע בזהירות כפולה ומכופלת משום שהחוקרים לא יבצעו אותו בתחושת הבטחון הכוזבת הנובעת מההצלחה המסחררת של הניסויים בעכברים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או שתטל''א, או שענית לי ''אין רע'', או שלא הבנתי מה ניסית לומר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עניתי ''אין רע'', והבאתי דוגמא לתרופה כזו שבמקרה היא גם התרופה הנפוצה ביותר בעולם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ציפיתי ממך למשהו אחר מאשר מס שפתיים, "רוב החוקרים יש להניח לא נהנים מגרימת סבל, ובאופן מסודר נעשים מאמצים למנוע סבל מיותר מחיות." את לא מצפה שאקח את הדברים שלך בשתי ידיים וארגע לאחר כל מה שנחשף על המצב האמיתי במעבדות. אני לא חושבת שאתם משלמים מחיר אישי על ידיעה שאתם גורמים סבל רב, אני חושבת שאתם כבר לא חווים את זה ברמה הרגשית בכלל. הרי אי אפשר לבוא כל בוקר לעבודה ולהגיד: היום אני הולך לגרום סבל רב ואני ממש לא נהנה מזה. אם מה שאמרת נכון כבר מזמן הייתם יוצאים מדעתכם. הסיכוי לעזור לבני אדם הוא אולי מה שמצדיק לדעתכם את הבחירה שעשיתם, אבל הסיכוי הוא רק סיכוי, בעוד הסבל שאתם גורמים הוא ודאי, מוחלט ובלתי הפיך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אתם" ? הסיכוי לעזור לבני אדם הוא מוכח. לא בכל חיה וחיה שמקריבים לצורך העניין, אבל במסות גדולות - בני אדם נהנים ללא ספק מניסויים בחיות. זו אכן ההצדקה. רוב החוקרים לא נהנים מגרימת סבל - מאחורי זה אני עומדת. אם את חושבת אחרת - תוכיחי (זאת אומרת, תראי לי מחקר שמוכיח שחוקרים נהנים מגרימת סבל לחיות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין צורך להביא מחקר שאומר שחוקרים נהנים מגרימת סבל לחיות. העבודה של החוקרים גורמת סבל לחיות, על זה אין ויכוח. רוב החוקרים שכתבו בינתיים בדיונים, העידו על עצמם שהם נהנים מעבודתם. מכיוון שלחיות לא משנה אם החוקר נהנה או סובל בעצמו כשהוא גורם להן סבל, המצב הפסיכולוגי שלו איננו רלוונטי. רלוונטי רק מה הוא עושה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור, במעבדות מסודרות נעשים מאמצי על להימנע ככל האפשר מסבל לחיות כאשר אפשר. לא נהנים מסבל לשם סבל. ההנאה מהעבודה נובעת מתחושת השליחות, שהיא לעזור לבני אדם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ערן בילינסקי מתבקש שלא לקרוא) התוספת "כאשר אפשר" מטעה, משום שהיא יוצרת את הרושם כאילו באמת בשום אופן אי אפשר להימנע מנקיטת מעשי אלימות כלפי בעלי-חיים. כאילו בעל-החיים במעבדה נעץ את שיניו החדות בצווארו של החוקר, ולאחרון לא נותרה ברירה אלא לפגוע בו ולהרגו. למי אמור להיות אכפת אם החוקר ממש נהנה ממה שהוא עושה לבעל-החיים, או שהוא מגלגל עיניים לשמיים וממלמל דברי התנצלות רפים בכל פעם שהוא מרים בידו עוד קורבן מפרפר ממגירת העכברים? האם לכלב אכפת אם האדם שבא להרעיל אותו פועל לפי נהלים מסודרים להרעלת בעלי-חיים או שהוא סתם שונא כלבים? להם לא אכפת, וגם לי לא אכפת. "נעשים מאמצי על", "מעבדות מסודרות", "להימנע ככל האפשר", "כאשר אפשר", "לא נהנים", "תחושת השליחות"... כל כך הרבה מלים יפות, ועדיין אני לא רגוע. אולי תביני מדוע אני לא רגוע אם תחשבי מה תהיה דעתך על מי שיצהיר שהוא מתנגד למעשי אונס בכפייה (אבל כמובן רק כאשר אפשר להימנע מכך), שהוא בעד חוק שיקבע שהורים לא יורשו לכבות סיגריות על ילדיהם (אלא אם כן יש להם סיבה מוצדקת לכך), ושהוא מתנגד לשוד ולרצח קשישים (למעט במקרים שבהם אין דרך אחרת, הומנית יותר, להשיג את כל כספם). מי שבעד אונס, שיגיד שהוא בעד אונס, שלא יבלבל את המוח על מה שאפשר ומה שאי אפשר ועל זה שהוא בכלל לא נהנה לאנוס אבל אין ברירה. מי שמבין ומקבל מעשי התעללות בילדים, שיגיד את זה ישר ולא יעטוף את זה בסיפורים על סיבה מוצדקת ולא מוצדקת. מי שמצדיק מעשי שוד ורצח מסיבות תועלתניות, בל יתרץ זאת במחסור בדרכים אחרות להשגת המטרה. אלימות היא אלימות היא אלימות היא אלימות, ובכל זאת, בחברה הסוגנית שלנו, מי שמתנגד באופן עקרוני לאלימות כנגד בני-אדם אחרים, אומרים עליו שהוא נוקט בעמדה אמיצה הראויה לכבוד ולהערכה ושולחים אותו להנהגה. מי שלעומת זאת מתנגד באופן עקרוני (ומאותם עקרונות ממש) לאלימות כנגד בעלי-חיים אחרים, אומרים עליו שהוא טרוריסט קיצוני וכפוי טובה ושולחים אותו למחלקה אונקולוגית כדי שיראה סבל מהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חוששת שהתשובה לזה היא פשוטה: אני סוגנית (זו המילה?) אני חושבת שבני אדם קודמים. אם הרג חיות תורם לרווחתם של בני האדם - כך יהא. האם יש גבול? כן. אני נגד סבל מיותר. אני נגד סאדיזם. יש בכל זאת איזשהו מחיר להרג חיות. (וכן, תוכל להציף אותי במגוון שאלות קיצון מהסוג של האם היית הורגת כך וכך מלפפוני ים תמורת כך וכך בני אדם). אבל הכלל המנחה הוא, בכל זאת, בני אדם קודמים. אני סוגנית, מסתבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא אשאל אותך שאלות קיצוניות מהסוג של כמה כלבים שווים אדם אחד, משתי סיבות: האחת, שאני לא מאמין בחשבונות כאלה והם לא חלק מתפיסת עולמי, והשניה, שאני לא מאמין שאת מאמינה בהם. תפיסת עולם סוגנית, כמו תפיסת עולם גזענית וכמו כל תפיסת עולם המבוססת ביסודה על אפלייה שרירותית כלשהי, איננה מייחסת באמת שום חשיבות למי שאינו נמצא בקבוצה "שלנו". המספרים היחידים הרלוונטיים באמת הם אפס (שוויו של כל מי שאיננו נמצא בקבוצת המיוחסים) ואינסוף (שוויו של כל מי שכן נמצא בה). הנסיון להציג תפיסה כזו כתוצאה של חשבון תועלתני קר ושקול, כמו שעוזי ניסה לעשות בדיון קודם, נדון מראש לכשלון משום שקל מאד להפריכו בדוגמאות טריוויאליות מחיי היום-יום אפילו מבלי להזדקק לספירה של מלפפוני ים. מסיבה זו אני מעריך יותר את האמירה "אני סוגנית" מאשר את הכאילו-סייגים שמתלווים אליה כדי לרכך את המסר ("אני נגד סבל מיותר", "יש בכל זאת איזשהו מחיר להרג חיות" וכו'). המציאות מראה שוב ושוב שכאשר שני הערכים עומדים באמת למבחן, לעולם תגבר הדיעה הקדומה על קול ההגיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבת: "מראה שוב ושוב שכאשר שני הערכים עומדים באמת למבחן, לעולם תגבר הדיעה הקדומה על קול ההגיון." ערכים - דבר שלא נתון להכרעה חד משמעית והוא תלוי נסיבות. דעה קדומה - מחשבה המבוססת על עובדות לא בדוקות או הנובעת ומושפעת מנסיבות שלא קשורות לנושא הגיון - הליך מחשבתי מסודר המקובל על האוחזים בו בנסיבות מסוימות כדרך המובילה לתוצאות חיוביות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לעשות שתפיסת האפס-אינסוף שלך חסרת שחר? - אני מתנגדת לציד פילים. - אני מתנגדת לאכילת אבר מן החי. - אני מתנגדת לעינוי של חתולי רחוב. - אני מתנגדת לכריתת כנפי זבובים. - אני מתנגדת לפיטום אווזים. - אני אפילו מתנגדת לנעילת נעלי עור תנין. ... - אני לא מתנגדת לאכילת תרנגולות. - אני לא מתנגדת לנעילת נעלי עור. - אני לא מתנגדת לשימוש בעכברים לניסויי תרופות. - גם לא לשימוש בכלבים לצורך ניסויי תרופות. - גם לא לשימוש בקופים לאותו הצורך אם זה המודל החייתי היחיד שקיים למחלה מסוימת. אל תבקש מקדם לכל פעולה. אין לי מקדם לתת לך. אבל גם אל נא תטען בשבילי שהערך הוא אפס מול אינסוף. הוא לא אפס. חוץ מזה, האפלייה בין בני אדם לחיות אינה שרירותית בעיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור אחד שעושים לו את זה כל הודעה שלישית בערך, אני מאד משתדל לא להכניס מלים לפיהם של אחרים. היכן עשיתי זאת? על הסוגנות שלך הרי את בעצמך הצהרת, ועניין האפס מול האינסוף הוא לא מלים שהכנסתי לפיך אלא להפך, קביעה שקבעתי לגבייך ואשר עומדת בניגוד למה שאמרת. מכיוון שאת מכחישה שזה המצב, אני מוכן להראות מדוע אפס ואינסוף מייצגים עבורך את משקלם היחסי של בעלי-חיים ושל בני-אדם (בהתאמה) הרבה יותר מכל מיני "מקדמים" מסתוריים. בכל אופן בשום שלב לא הכנסתי מלים לפיך ולכן הכותרת לא לעניין. כאמור, העובדה שערכם של בעלי-חיים ביחס לאדם הוא עבורך כמו היחס בין אפס לאינסוף, באה לידי ביטוי כאשר הערכים האלה עומדים במבחן המציאות. כדי להראות זאת אשתמש בשניים מהמשפטים שכתבת על עצמך, כביכול כדי "להוכיח" שערכם של בעלי-חיים עבורך איננו אפס: "אני מתנגדת לעינוי של חתולי רחוב ... לא לשימוש בכלבים לצורך ניסויי תרופות." אני מניח (ותקני אותי אם אני טועה) שאין בעינייך הבדל מהותי בין כלבים וחתולים, ולכן את מתנגדת גם לעינוי של כלבי רחוב אך לא מתנגדת לשימוש בחתולים לצורך ניסויי תרופות. מזה נובע שעבורך הלגיטימיות המוסרית של שריפת כלב או חתול בעודם בחיים (למשל) לא לוקחת בחשבון את הכלב או את החתול, אלא רק את מצבו ומטרותיו של האדם שעושה זאת. אם האדם הזה הוא סדיסט, לא מוסרי בעינייך שהוא ישרוף את החתול ואת תכני את זה בשם "עינוי". אם לעומת זאת הוא חוקר במעבדה שרוצה לבדוק יעילות של תכשיר חדש נגד כוויות, הרי שאותו מעשה ממש לא יחשב בעיניך כעינוי אלא כשלב לגיטימי בתהליך פיתוח התכשיר. גם לך ברור מן הסתם שלחתול או לכלב לא משנה מדוע שורפים אותו. יש לו אינטרס משלו שלא ישרפו אותו, והאינטרס הזה אינו תלוי בדבר. למרות זאת, האינטרס של החתול מתאיין לשיטתך מול האינטרס של האדם ששורף אותו. החתול או הכלב הם לצורך העניין בדיוק כמו תמונה במוזיאון - אסור לשרוף אותה סתם כך ללא סיבה משום שזה מעיד על אופי פסיכוטי, גורם לפגיעה ברכוש של אדם או של תאגיד או לכל הפחות סתם מהווה בזבוז משאבים, אך בנסיבות מסוימות (נניח, לאחר שקנינו את התמונה בכסף מלא והחלטנו שהיא בעצם מכוערת) לגיטימי שנעשה בה כל מה שנרצה כולל שריפתה. האינטרסים של החתול ושל הכלב הם אצלך כמו "האינטרסים של התמונה", כלומר הם אינם משחקים כל תפקיד משמעותי בהכרעה המוסרית לגבי פגיעה בהם. יכול להיות שהערך של החתול הוא לא בדיוק אפס עגול אלא 0.000000000003 (כאשר הערך של עכבר הוא אולי 0.000000000002 והערך של תולעת הוא 0.000000000001), אך בכל המקרים הערך הזה חסר כל יכולת מעשית להשפיע על מוסריות אקט השריפה כמו הדבר היחיד שבאמת קובע בעינייך - רצונותיו ומטרותיו של האדם המבצע את הפגיעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"תפיסת עולם סוגנית, כמו תפיסת עולם גזענית וכמו כל תפיסת עולם המבוססת ביסודה על אפלייה שרירותית כלשהי, איננה מייחסת באמת שום חשיבות למי שאינו נמצא בקבוצה "שלנו"." האם תפיסת העולם שלך לא מבוססת ביסודה על אפלייה שרירותית כלשהי (נושא של חיים/ תודעה/ היכולת לסבול/ קיום אינטרסים) ולא מייחסת באמת שום חשיבות למי שאינו נמצא בקבוצה שלנו (המלפפונים המסכנים והאבנים חסרי הישע)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבטחת שאתה הולך לקרוא את רייגן? בערך חצי מהספר ההוא שלו עונה רק על השאלה הזאת. סלח לי אם לא אצטט הכל כאן ואסתפק בזה שמבחינת קיומם של אינטרסים, רצונות, צרכים, יכולת לחוש סבל ועוד כהנה וכהנה תכונות שכולן רלוונטיות לשאלות הנוגעות לפגיעה ביצורים חיים, ה"אפלייה" בין קוף לבין מלפפון איננה שרירותית אלא עניינית. האפלייה בין קוף לבין בן-אדם היא לעומת זאת שרירותית לגמרי, כי היא מסתמכת על תכונה בלתי רלוונטית (מין ביולוגי) או על כמה תכונות כאלה (רמת האינטליגנציה, היכולת להשתמש בשפה אנושית, יכולת זיהוי עצמי במראה וכיו"ב). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מקובל עלי שהיכולת לחוש סבל (למשל) רלונטית יותר מרמת האינטלגינציה (למשל), וראה שוב את דוגמת המחשב הסובל מול הלובסטר הלא סובל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(איזה כיף למחזר כותרות) השאלה היא כמובן מה הנחות היסוד מהן אתה יוצא. היכולת להשתמש בשפה היא באמת קריטריון לא עניני אם אתה מניח שזכויות הוא דבר שניתן אינהרנטית ליצור מעצם היותו יצור, אבל אם אתה (כמוני, והאמת, גם כמו המילון) מניח שזכויות זה המצאה של חברה למען חבריה, הרי שקריטריון השימוש בשפה הוא סופר עניני כי ללא תקשורת ללא תיתכן חברה. וזו למעשה השאלה, מדוע אתה מניח שזכויות זה דבר אינהרנטי ליצור? (מדוע אני חושב מה שאני חושב על זכויות וצמיחת המוסר פירטתי מספר פעמים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסף לא חושב שמותר לגרום סבל למלפפונים ולאבנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה היית מחלץ מן הבית הבוער את הילד לפני הכלב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שעקרון הכבוד אינו דורש ממני לפעול אחרת. מערכת השיקולים במצב כזה היא כמו זו של פראמדיק שנשאר יחיד במשמרת ושומע על שתי תאונות דרכים קשות. כעת עליו לבחור לאן לנסוע קודם. אם יסע לפנות את אדם א', יש סבירות גבוהה שאדם ב' אשר נפגע בתאונה השניה ימות מחוסר סיוע רפואי, וההפך. מה מערכת השיקולים שהוא יפעיל? מה שהיא לא תהיה, זו תהיה מערכת שיקולים השמורה למצבים שבהם נזק כבר נגרם לכל המעורבים שלא באשמתנו, ונותר לנו רק למזערו ככל האפשר. רוב הסיכויים גם שאין לשאלה הזאת תשובה פשוטה משום שהנסיבות יכתיבו החלטה נקודתית בכל מקרה לגופו. מה שבטוח הוא שהאפשרות ששתי תאונות דרכים תתרחשנה במקביל בנקודת זמן עתידית ושלא יהיה ניתן לחלץ משתיהן את כל הנפגעים בשלום, לא מצדיקה פגיעה בהווה באדם א' לשם עזרה לאדם ב'. הטענה שאדם ב' זקוק מאד לעזרה ואדם א' הוא... אממ... איש פחות חשוב ממנו, לא אמורה להישמע כלל במקום בו נוהגים לפי עקרון הכבוד. חזרה לבית הבוער עם הילד והכלב: גם כאן הנזק כבר נגרם, הבית כבר בוער, מישהו עומד להישרף, שניהם יישרפו אם לא נעשה כלום, אז כל מה שנותר לעשות הוא לנסות למזער את הנזק למינימום האפשרי. הילד יהיה כנראה הראשון שיש להוציא משם מכיוון שלפחות על פניו נותרו לו הרבה יותר שנים לחיות מאשר לכלב, ולכן הפוטנציאל שילך לאיבוד ממותו גדול יותר מפוטנציאל החיים של הכלב. יש עוד שיקולים פרט למספר השנים שנותרו לכל אחד מהם לחיות, אבל רובם תלויי-נסיבות במידה כזאת שלא ניתן לפרטם במנותק ממקרה ספציפי. אני יכול רק לקוות שאם אי פעם אקלע למצב כזה, אקבל את ההחלטה הנכונה ביותר עבור אותו מצב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את החלק הראשון של תשובתך הבנתי כבר קודם, החלק האחרון חדש לי. קבעת מראש שאת הילד היית מציל לפני הכלב. האם לגבי זקן לא היתה תשובתך נחרצת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול לתת דוגמה למצב בו תעדיף כלב על פני אדם? למשל, אם מדובר בילד שסובל ממחלה סופנית והוא אמור למות תוך מספר חודשים מול כלב בן שנה? (וסתם הערה כללית: למה בעצם הדיון הזה מתנהל כאן ולא ב- 692 או ב- 792?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלוש תגובות בהפרשים של שלוש דקות, ועוד אחרי שאסף כתב בפירוש שהוא לא רוצה להכנס למערכת השיקולים, וזה גם לא ממש רלוונטי. השאלה היותר טובה זה למה מערכת שיקולים כזו צריכה להתקיים בכלל, ואני מקווה שהוא יבחר לענות עליה. (וערן, יחסית לאייל, האוף טופיק הזה הוא און טופיק) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מדובר למשל באדם שחדר לביתי במטרה להרוג אותי או מישהו משאר בני הבית (כולל הכלב), ובטעות קרה שהבית עלה באש והוא והכלב נכלאו בפנים, אני לא בטוח שהייתי נחפז להצילו לפני שהייתי מוציא משם את הכלב. אוף, ידעתי שזה יגיע, ואני לוקח מראש את החמישית ומסרב לענות על עוד שאלות ספציפיות של מה-היית-עושה-אילו. השיקולים במצב כזה הם כאמור רבים ומשתנים בעצמם ממקרה למקרה. מכלול הנסיבות הוא שקובע את התוצאה הרבה יותר מאשר עקרונות מוסר כאלה או אחרים. במסגרת דיון אקדמי טהור אפשר מן הסתם לבודד שיקול אחד או פרמטר אחד ולדון בו, אבל שלא כמו שאר הדברים שנכתבים פה, עיסוק בשאלת הבית הבוער הוא חסר ערך בעיני ולו משום שאיננו רלוונטי לשאלת [אי] המוסריות של ניסויים בבעלי-חיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומכל מקום, אם הילד רק יינזק קשות, משהו כגון נכות תמידית, במקרה שלא תציל אותו ולעומת זאת הכלב ימות, תציל את הכלב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך הוא יכול לדעת שהם לא סובלים? מעבר לזה, ניסויים בהרדמה (ואז הרג החיה), למשל, לא גורמים סבל, והוא עדיין יתנגד לזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, עמדתי לענות שאסף לא חושב שמותר להרוג אבנים, אבל בעניין המלפפונים, שאסף כן חושב שמותר להרוג אותם, באמת צריך לעבור לדבר על חיים כמשמעותם ב"נושא-חיים", ועל זה (כמו גם על השאלה "איך הוא יכול לדעת") אני לא בטוח שאני יכול לענות במקומו, למרות שהוא עצמו כבר התייחס לכך על פני הודעות אחדות ב-692 ו-792. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה יופי, כל כך נדיר שמדברים בשמי ואומרים דבר נכון, והנה היום זה קרה כבר פעמיים! טוב, לא לגמרי. ניסוי בבעל-חיים בהחלט פוגע בו ו/או גורם לו סבל בכל שלב ושלב: גם לפני הניסוי, גם במהלכו וגם אחריו. שורש הבעיה הוא עצם ההתייחסות לבעל-החיים רק כאל אמצעי למטרה ולא גודל הכלוב שבו הוא מוחזק. זה שמשתמשים במהלך הניסוי בחומרי הרדמה (במיוחד כאלה שתוקפם לא פג לפני שנים רבות) אולי מוריד מעט מחומרת הפגיעה בו, אבל זה עדיין רחוק מלבטל אותה. הריגה היא סוג חמור במיוחד של פגיעה גם אם היא נעשית ללא גרימת סבל מיוחד. אולי אני ארחיב על זה בהזדמנות אבל לא כרגע. איך אני יכול לדעת שהם כן או לא סובלים? כמו שאני יודע שאתה קיים. בשני המקרים התשובה היא שאני לא יודע, ובשני המקרים אני פועל מתוך הנחות מסוימות משום שבהתחשב בממצאים שבידי, האלטרנטיבה נראית לי בלתי סבירה בעליל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני משתדל, ואם אני טועה, תקן אותי. נכון שאני שם מילים בפיך, ואני מתנצל, אבל אני מאמין שהבנתי את תפיסתך. בכל מקרה, תקן אותי במקומות בהם אני טועה. עד כמה שזכור לי, הבעת התנגדות קטגורית לניסויים (לפחות אלא שלא מהסוג התצפיתי?) בבעלי חיים, ללא תלות בסבל שהם עוברים, וגם אם לא, זה נראה לי מתבקש מקריאת תגובותיך (וסיפרו של רייגן). ברור, אבל אותה פגיעה קיימת גם במלפפון, ז"א גם אם הכלב לא סובל (נניח שנגדל אותו בסביבה סופר מפנקת, ניתן לו את כל מה שיחפוץ, ובגיל 5 נרדים אותו, נבצע עליו ניסוי, ונהרוג אותו לפני שיתעורר), עדיין אין לנו זכות (ז"א, לפי תפיסתך איך שאני מבין אותה) להשתמש בו כמו חפץ. להבדיל, גם אם המלפפון סובל, יש לנו זכות להשתמש בו כחפץ (רק משום שאנחנו לא מרגישים את הסבל שלו), ולכן ההבדלה נראית לי שרירותית. מקובל עלי לחלוטין, רק שזה נכון רק לגבי בעלי זכות לחיים, ונתינת הזכות הזו היא, למיטב הבנתי, שרירותית (ז"א, אין לך שום בעיה {שים לב לפיסקה הראשונה} עם הרג מלפפונים, משום שאין להם הזכות לחיים, להבדיל, יש לך בעיה עם הרג צפרדעים, משום שלהם יש את הזכות לחיים), וכאן אי אפשר לעשות את המשחק הסמנטי אסור לגרום למוות את מי שיכול למות (על משקל "אסור לגרום לסבל למי שיכול לסבול"). ז"א, הבדיקה שלך היא לא באמת "האם היצור יכול לסבול", אלא "האם היצור יכול להתנהג כמו מי שסובל" (או אולי "האם היצור יכול להתנהג כמו שאני הייתי מתנהג לו הייתי סובל"), לדעתי, זו קביעה שרירותית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפעם אין כמעט אף משפט שכתבת שאיתו אני מסכים, ולכן קצת קשה לי להחליט מאיפה להתחיל. בוא נראה: 1. "אותה פגיעה [כמו הריגת כלב] קיימת גם במלפפון" - אתה רציני? מלפפון הוא הרי פרי. איך אפשר להרוג פרי? 2. "גם אם הכלב לא סובל ... עדיין אין לנו זכות ... להשתמש בו כמו חפץ. להבדיל, גם אם המלפפון סובל, יש לנו זכות להשתמש בו כחפץ ... ולכן ההבדלה נראית לי שרירותית." - לא לא ולא! הכלב, מעצם היותו כלב, הוא נושא של חיים. המלפפון, מעצם היותו מלפפון, הוא לא נושא של חיים. נושא של חיים הוא "מישהו", וכל הדברים האחרים בעולם הם "משהו". במי שהוא מישהו אסור (לפי עקרון הכבוד) לנהוג כאילו הוא סתם משהו, ואין לזה שום קשר לעניין הסבל שהכנסת פנימה. ההבדל בין מישהו לבין משהו הוא הבדל ענייני מאד! למעשה זהו הדבר שקובע יותר מכל כיצד יש להתייחס לאותו מישהו או לאותו משהו. בשום אופן לא מדובר בהבדל שרירותי. 3. "הזכות לחיים" רלוונטית עבור כל מי שלחייו יש משמעות עבורו, כלומר שהוא נושא של חיים. מלפפון הוא לא אחד כזה, גם בקטריה לא, אבל כלב וצפרדע כן. היותם נושאים של חיים לא נגזרת מיכולתם הטכנית למות, שהרי מדובר בחיים במובנם הביוגרפי ולא הביולוגי. איך אני יודע שלחיי כלב מסוים יש משמעות עבורו? כמו שאני יודע שלחייך יש משמעות עבורך. אני לא באמת "יודע" שום דבר לגבי אף אחד, אבל זו ההנחה הסבירה ביותר בעיני, גם לגביך וגם לגבי הכלב. אתה חושב שביכולתך לייצר מחשב שיעבוד עלי ויגרום לי להאמין של"חייו" יש משמעות עבורו? קודם תבנה אותו, אחר כך נדבר. 4. "הבדיקה שלך היא "האם היצור יכול להתנהג כמו מי שסובל" ... לדעתי, זו קביעה שרירותית." - כן, היא אולי קביעה שרירותית, אבל היא לא הבדיקה *שלי*. ההנחה שלי מבוססת על מכלול עובדות שכבר פירטתי וחזרתי ופירטתי בדיונים הקודמים, ולא אכנס לכל זה שוב עכשיו. אם כבר, אז אפשר לומר שיכולתך לסבול נובעת מהיותך נושא של חיים ולא ההפך. היכן בכל זאת משמשת היכולת לסבול כשיקול מוסרי רלוונטי? כשעוסקים בחישובים המבוססים על תועלתנות. בעיני, גרימת סבל היא דבר רע, אבל "השטן הגדול" הוא ההתייחסות למישהו רק כאל משהו. התייחסות כזאת מתירה בין השאר גם גרימת כאב וסבל לאותו מישהו (שהרי מרגע שהפך למשהו אין כל חשיבות למה שהוא חש, חושב או רוצה), אבל גם אם באמת "ננקטים כל האמצעים למיזעור הסבל" כמו שהנסיינים אוהבים לדקלם, זה לא משנה במאומה את חוסר המוסריות שבעצם ההתייחסות חסרת הכבוד הזאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולכן ביקשתי "ואם אני טועה, תקן אותי." 1. א. בלי ממש קשר, אתה בטוח שמלפפון הוא לא ירק (המנוולים, כל פעם משנים את הכללים, למי בכלל עוזרת ההפרדה הזאת)? ב. האם עץ לא יכול למות? ושיח? ועשב? 2. לא הבנתי איפה טעיתי, הניסוח שלך עדיין נראה לי בעל אותה משמעות כשלי. א. "נושא של חיים הוא "מישהו", וכל הדברים האחרים בעולם הם "משהו"", אני קורא ל"משהו" "חפץ". ב. "ואין לזה שום קשר לעניין הסבל שהכנסת פנימה.", עניין הסבל הוא אחד הדרכים לבדוק האם מדובר במישהו או משהו (אני חושב שראיתי אותו גם אצלך, למשל כאן תגובה 72894 "חיים רגשיים הכוללים תחושות הנאה וכאב"). ג. "בשום אופן לא מדובר בהבדל שרירותי", אבל זה בדיוק מה שאני חולק עליו, ולא הבאתי עדיין שום סיבה לשנות את דעתי, זה שאתה מצהיר שאני טועה לא מקדם את הדיון. 3. שוב, החלטת על קרטריון כלשהו, ועכשיו אתה טוען שהוא לא שרירותי, ואני טוען ש: א. הוא שרירותי בדיוק כמו כל קרטריון אחר. ב. אין לך דרך אובייקטיבית לוודא למי יש את הקרטריון הזה. ג. (שנובע מב') אתה לא בודק באמת לפי הקרטריון עליו אתה מצהיר (שהוא שרירותי בפני עצמו), אלא לפי קרטריונים אחרים שרירותיים (והומנוסנטריים, עם זו מילה, וכאן, אגב, נכנסת היכולת לסבול) עוד יותר. 4. ראה 3. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה הקטע השלם שממנו הבאת את הציטוט: "נושא של חיים הוא יצור שיש לו אמונות ורצונות; תפיסה חושית, זכרון, מושג העתיד (כולל העתיד שלו); חיים רגשיים הכוללים תחושות הנאה וכאב; העדפות ואינטרסים של רווחה; יכולת ליזום פעולה לקידום רצונותיו ומטרותיו; זהות פסיכופיזית הנשמרת לאורך זמן, ולבסוף גם רווחה אישית, במובן שחייו יכולים להיות טובים או רעים עבורו במנותק מהתועלת שהם מביאים לאחרים ומחשיבותם עבור אחרים." שאני אבין, אתה ברצינות טוען שמרשימת התכונות הזאת ומכל שאר ההסברים שניתנו בשעתו כל מה שאתה הבנת הוא ש"היכולת לסבול" היא מין קריטריון שרירותי שמבדיל בין נושאי חיים לבין חפצים? אתה אשכרה עומד על זה שהקביעה שיש הבדל מהותי בין כלב לבין מלפפון היא קביעה שרירותית? באמת? כמה עצוב ומתסכל. שיהיה לך סוף שבוע נעים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו אתה מעוות את דברי (וזה גם מתסכל ומעציב אותך). היכולת לסבול, לפי הבנתי, הוא אחד מהקרטריונים (שהם, לטענתי, שרירותיים, בבחירתם, ועל אחת כמה וכמה באופן בדיקתם), האם אני טועה? האם תחושת כאב ויכולת לסבול אינם אותו הדבר (מבחינת הצופה)? בבקשה, תקן אותי. אני עומד על כך (ז"א, כל עוד לא הוסברה לי הטעות) שהקביעה שיש ההבדל בין כלב למלפפון היא שרירותית *כמו* הקביעה שיש הבדל בין כלב לאדם (וכמו הקביעה שיש ההבדל בין עגבניה למלפפון, הקביעה שיש ההבדל בין סוס לנשר או הקביעה שיש ההבדל בין אדם אפריקאי לאדם אסיתי). ברור שיש ביניהם הבדלים ביולוגיים ושאפשר להגדיר מבחנים (אובייקטיביים, זוכר) שיבדילו בין אחד לשני, רק שההבדלים האלה הם שרירותיים בכל מה שנוגע לדיון המוסרי (שים לב מתי הצטרפתי לדיון ולמה תגובה 92372) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |