|
||||
|
||||
דירקהיים מתייחס לסטיה כאל הכרחית לחברה (בדיוק כמו שמפורט בדיון על הזנות), אך מבחין בין אגואיזם לאלטרואיזם. הוא מחלק את הפרטים בחברה לשתי קבוצות עיקריות - אלה שיתאבדו התאבדות אגואיסטית (בשל משבר אישי כלשהו) ואלה שיתאבדו התאבדות אלטרואיסטית (חרקירי למשל). על מנת שהחברה תמשיך לפעול בצורה טובה ויצרנית, חייבים להתקיים יחסי גומלין בין הדברים ובין השאר גם ההכרה בנחיצות הפשיעה. אכן, דירקהיים תומך בתפיסה שמטרת הענישה היא הרתעה נטו והוכחה לכך ש''הפשע לא משתלם''. הסיכוי ליצור הרתעה כזו בקרב הקבוצה שמרטון מכנה ''חדשנים'' (אלה שמבקשים להגיע למטרותיהם בכל דרך אפשרית ללא קשר לנורמות החברתיות) הוא קלוש, משום שרבים מהם הם אכן רצידיביסטים (מועדים לפשיעה חוזרת) והנסיונות להשפיע על קבוצה זו יעלו בתוהו ויביאו לבזבוז משאבים מיותר. |
|
||||
|
||||
נשמע מעניין. רוצה להרחיב? |
|
||||
|
||||
תנסה את ''התיאוריה החברתית והמבנה החברתי'' של מרטון. זה באמת מעניין. |
|
||||
|
||||
כלומר - מי שמצהיר בפרקליטות על היותו "חדשן" צריך להיות פטור מעונשו של החוק (שהומצא רק בשבילנו, ההולכים בתלם)? עם כל המאמצים, אני מתקשה להפנים את "נחיצות הפשיעה" לקיומה הטוב והיצרני של החברה. למה הכוונה בנחיצות הזאת? האם זה אומר שצריך לוותר על נסיונות האכיפה (שממילא "יעלו בתוהו")? או אולי שהאכיפה לא משתלמת, שכן אם רמת הפשיעה תרד יגרם מכך נזק לחברה? אנא הסבירי. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |